אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסכות אהבה הגות - אירוע ספרותי לשלוש משוררות


התמונה של אדלינה קליין

המשוררת: אדלינה קליין, מייסדת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט", ראיינה וערכה אירוע ספרותי לשלוש משוררות בנושאים: מסכות. אהבה. הגות ביום ב', (7.4.2008) "בית הסופר", בת"א בחסות "אנ"י" – (ארגון נשים יוצרות בישראל)

נילי אמיר-סגל - "בעקבות האור" – הוצאת "תלם", תשס"ז-2007

פנינה פרנקל - "טיפה של אושר טופפה על גג פגודה" (שירי מסע לסין) הוצאת "אסטרולוג" 2007

אליסיה ש. גור "חיוך מונליסי" הוצאת "גוונים", ת"א (תשס"ד- 2002)

חלק א': מסיכות (מוטיבים של בדידות אובדן ואי-וודאות)

נילי אמיר-סגל

ציטוטים משיריה: "שתיקה" (ע' 69) ..."שׁוֹתְקוֹת הָאִמָּהוֹת/שְׁתִיקָה צוֹרֶבֶת /וּבָה הַצְּעָקָה/פְּנִינָה צְפוּנָה/בְּתוֹךְ צִדְפָה./אִלֶמֶת הַפְנִינָה/זוֹהֶרֶת וּשְֹׁקוּפָה./עוֹד דִּמְעָה אַחַת נִגֶּרֶת,/עֵינֵי הָאִמָּהוֹת/יָבְשׁו/צַעֲקָתָן/נוֹתְרָה אִלֶּמֶת"...

"בדידות" (ע' 59-60) ..."הַבְּדִידוּת שֶׁאַחֲרֵי לֶכְתְּךָ/מוֹתִירָה אוֹתָנוּ רֵיקִים/וַאֲבוּדִים//אֲנָשִׁים עוֹבְרִים לְיָדִי/מַבִּיטִים בְּסַקְרָנוּת אָסוּר לִבְכּוֹת בְּצִבּוּר/אֶפְשָׁר לְהִתְּפַּלֵּל/וּלְבַקֵּשׁ מֵרִבּוֹן העוֹלָמִים/מִינֵי בַּקָשׁוֹת/שׁוֹנוֹת וּמשֻׁנוֹת/אֲב*ל אֵין בּוֹכִים בְּצִבּוּר!/אֲנִי הוֹלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר/שֶׁבּוֹ מֻתָּר לִבְכּוֹת בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת/וּלְבַקֵּשׁ עַל נַפְשִׁי שֶׁתּוָּתֵר שְׁלֵמָה/וְעָלֶיךָ וְעָלַי"...

(ש) החשיבה 'האמוציונאלית' מול החשיבה 'הרציונאלית' - כיצד משיגים דו-קיום שאינו מסוכסך זה עם זה?

(ת) החיים מושכים אותי בחוטים גלויים וסמויים. יום יום אני לומדת לחיות עם הכפילות הזו. השתיקה, שתיקת האמהות היא גם זעקה גדולה, מחאה של אם על אובדן חיים בטרם עת. השכול הוא שכול על כל גווניו.

דו הקיום אפשרי בהחלט כי הוא סוד החיים. את ממשיכה ליצור יחד עם כאב האובדן והגעגועים לבנך שאיננו, ואת הולכת ל"מקום אחר" – אל היצירה, דרכה את בהחלט יכולה לבכות בפיקחון – "בעיניים פקוחות". זוהי אותה שניה של הכאב ורצון החיים, הקיימים זה לצד זה.

ציטוטים משיריה:

"בחדר" (ע' 44) ..."הָיְתָה הַגֵּאוּת/בְּלִיבִּי/ואַתָּה לֹא יָדָעְתָּ./מִהַרְתָּ לָלֶכֶת/אֶל גְּאוּת הָיּם/וְלֹא חִכִּיתָ לִי/וְאַחַר בָּא הַשֶּׁפֶל//הַחֶדֶר הָפַךְ לְחוֹל/הַיָּם נָסוֹג/וַאֲנִי שָׁקַעְתִּי/בְּתוֹךְ יֹבֶשׁ הַחוֹל./הַכֹל יָבַשׁ בְּקִרְבִּי/וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ"...

"פגישה" (ע' 18-19) ..."הֵסַרְתִּי אֶת הַמַּסֵּכָה/וְיָצָאִי לְחַפּשׂ/בְּמָקוֹם אַחר./יָמִים רַבִּים חִיפַּשְׂתִי/וְלֹא מָצָאתִי אוֹתְךָ//וְאַתָּה/כֹּל הָעֵת חִכִּיתָ לִי/בַּמָקוֹם שְׁבּוֹ תָּמִיד הָיִיתָ/וַאֲנִי לֹא יָדְַעְתִּי"...

(ש) יש בשירים הללו הרבה מאד ציפיה – מהשותף, מהאדם הקרוב ביותר: ו"אתה לא ידעת"... ו"אני לא ידעתי"... מדוע 'המסיכה' הזאת, השמה חיץ ביננו לבין אהובנו דווקא?!

(ת) האהבה לא תמיד יודעת! האהבה לא קשורה לידיעה. קראי לכך ציפייה, אך זה יכול להיות גם רצון לקשר, להבנה. והצפיות שלנו להבנה או לקשר עמוק עם הזולת, אותו אנו רוצים כשותף (שותפה) או כחבר(ה) או אהוב(ה) קרובים בחיינו, לא תמיד מתגשמות.

עצם החיפוש הזה לקשר מלא מהמורות, טעויות, נפילות וקימות מחדש. "המסכה" אינה דווקא מסכה, אלא הכרח לריחוק מסוים, כדי לא להיסחף בים הרגשות או כדי לגונן על "האני" מפני פגיעה רגשית. הצורך לריחוק הוא כדי לקבל פרופורציה נכונה והגנה שגם היא בסופו של דבר אשליה. עם אדם קרוב, לרוב אין צורך במסכה. (אבל לעתים היא מופיעה גם לידו).

בשיר "בחדר" - שמשת החלון היא מעין מפריד אבל שקוף : "ואתה לא ידעת", יש פה רמז לאותו ריחוק שהנו בלתי נמנע. לעולם לא נבין ונדע עד הסוף את המתחולל בנפשו של האדם, גם אם הוא קרוב לנו ביותר.

בשיר "פגישה" – מופיע המשפט: "ואני לא ידעתי"- זוהי אותה אי ידיעה שהיא חלק מחיי האהבה של בני זוג, ושל החיים עצמם. בגלל אותה "אי ידיעה" אנו מסתתרים תחת מסכות וברגעים נדירים מסירים אותן, כי כבר אין צורך בהן. רגעים אלה ללא מסכות הם רגעים מופלאים של קסם וקירבה אמיתית.

(ש) האם "בדידות" היא אישית להשגתך או קולקטיבית?

(ת) הבדידות היא שלי כפרט וכאדם ויכולה להיות גם מצב קיומי.

פנינה פרנקל

ציטוטים משיריה:

"מסכה של עצמה" (ע' 2) ..."הַשְּׁעָרִים שֶׁל הָעִיר הָאֲסוּרָה הִתְעַיְּפוּ//מֵאַלְפֵי מַבָּטִים תּוֹהִים//מָחָר תְּחַיֵּךְ לַמְּנַצְחִים שֶׁיַּעֲלוּ עַל הַבָּמָה/וְיָרִיעוּ לְאֵלֶּה שֶׁחָרְצוּ גּוֹרָלָה/לִהְיוֹת מַסֵּכָה שֶׁל עַצְמָהּ".

"מכשפות צבועות" (ע' 4) ..."אֲבָל הַמַסֵּכוֹת עֲדַיִן מְאַיְּמוֹת מִכָּל מַשְׁקוֹף,//כִּי מְּכַשְּׁפוֹת צְבוּעוֹת מַתִּיזוֹת כָּאן אֶרֶס מַר לְתוֹךְ סִימָנֵי חֻלְשָׁה/בְּעָקֵב שֶׁל כָּל נִמְלָט"...

(ש) גם זה שינסה להימלט מהמשטר והשלטון, אינו יכול להימלט מעצמו, שכן כמוהו כאסיר הכבול לחוקים ואיסורים שהשתרשו בתרבות ובחינוך ללא יכולת החלצות.

מה מעפיל על מה לדעתך: 'תרבות וחינוך'? או 'משטר ושלטון'?!

(ת) מסכות הן הקצנה של תכונות אנושית- "מסכות צבועות", הסתרה, מרמה, אי רצון להיחשף שחושף, להיות אחר. "מסכה של עצמה", מעידה על ניכור, חוסר יכולת לאינטמיות ולהודות בפני עצמך מי אתה.

מצד אחד יש הוכחות היסטוריות חזקות בהן השלטון הכתיב את החינוך. ראה הדוקטרינזציה של החינוך במשטר הנאצי, עד עכשיו לא מבינים איך עם שהייתה בו שכבה רחבה של משכילים, כלומר, מחונכים שכאלה הפך לדבר מפלצתי כל כך. ולחינוך של הנוער הנאצי והחינוך של ההמונים באמצעות תעמולה נאצית היה תפקיד חשוב בזה. כך גם החינוך מטעם בחברה הקומוניסטית, בברית המועצות ובסין, מושגים של חינוך מחדש, או שימוש בנוער הקוסנומול וכד' להיות שליחי המהפכה עד כדי הלשנה על בני משפחותיהם.

מצד שני גיבורים כמו סלוזינצין ואמנים אחרים, וחסידי אומות עולם כאלה ואחרים שהצילו יהודים תוך כדי חירוף נפש מוכיחים עדיין שיש סוג מסוים של חינוך שכוחו חזק יותר מכל המשטרים גם יחד. ואשרינו שכך הוא.

ציטוטים משיריה:

"אנשים חופשיים" (ע' 42) ..."בְּתַצְפִּית וִיקְטוֹרְיָה/רָאִינוּ עַרְפִילִּים אֲפֹרִים./"שָׁם שָׁם"/הְכְרִיז הַמַּדְרִיךְ,//"שׁוֹכֶנֶת עִיר וּבָה אֲנָשִׁים חָפְשִׁיִּים./הִנֵּה הֵם, דוֹרְסִים וְנִדְרָסִים בְּהֶתֵּר.//וְהִפְנָה רֹאשׁוֹ לְכִוּוּן אַחֵר"...

"הקוסם משנחאי" (ע' 11) ..."יַעַר גּוֹרְדֵי שְׂחָקִים חוֹרֵת בְּסִינִית אֶת הַשָּׁמַיִם./בָּכִכַּר הָעָם שֶׁהֻרְחֲבָה, כֻּלָּם סוֹגְדִים לַקּוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּץ./וְאַנְשֵׁי פַּח מְשׁוֹטְטִים בַּהֲמוֹנֵיהֶם/הָלוֹךְ וַחֲזֹר עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכוֹת.//כֻּלָּם מַמְתִּינִים לְדוֹרוֹתִי אֲדֻמַּת הַנַּעֲלַיִם,/שֶׁתַּגִּיעַ מִקֶּנְזַס וְתַחְזִיר אוֹתָנוּ מִתּוֹךְ חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת/הַבַּיְתָה"...

(ש) שיריך באים מתוך 'מוּדעוּת' מסויימת. מה התרחיש שהנך מנסה לבחון? וכיצד פועלים להחדיר את הסכנה הנשקפת בתודעה הציבורית הכלל עולמית?

(ת) מסע בסין מפתח אצלם רגישויות שלא הכרת קודם, על הפער שבין מה שרוצים להראות לך לבין מה שקורה שם ממש. ההתפתחות המואצת יש לה מחיר אותו משלמים ההמונים החלשים. הכל נראה כאילו בסדר אבל אפשר לחתוך את האוויר במתח המורגש ברחובות. אני חושבת שהעולם התעורר להגיב על כך בעיקר לקראת האולימפיאדה. הדור הזה כבר לא זוכר אישית אבל למד ושמע על האולימפיאדה שנערכה תחת שלטונו של היטלר והניסיון של אומות העולם הכאילו נאורות להעלים עין מבטויי הגזענות, והאלימות הפשיסטית שבצבצה בכל מקום. תקשורת ההמונים גם היא עושה עבודה בנושא, הלוואי והפעם נצליח יותר מאשר בפעם הקודמת.

אליסיה ש. גור

ציטוט משיר:

"חיוך מונליסי" (ע' 10) ..."כְּמוֹ כְּאִלוּ, נִסִּיתִי בִּצְעָדַי לְהַדְבִּיק פְּעָמֶיךָ!/נִסָּיוֹן לְאַחוֹת מְצִיאוּת שְׁאוּלָה"...

(ש) האם יותר קל לחיות "במציאות שאולה" מאשר בחיים הממשיים, ומדוע?!

(ת) מציאות שאולה - הנה אשליה, העשויה לעזור במצבים יוצאי דופן, והשימוש בה יכול לאפשר: תיקון והשלמה. ואפילו הקלה זמנית, שתאפשר התמודדות עם המציאות עצמה.

ציטוט משיר:

"תשוקות מבויתות" (ע' 47) ..."הוֹ תְּשׁוּקוֹת מְבֻיָּתוֹת/זְרוּיוֹת מוֹקְשִׁים שְׁלוּפֵי נִצְרָה//בְּגוּף כָּבוּי/הָפַךְ בְּדֹלַח מְרֻסָּס/לֶאֱוִילוּת נִכְסֶפֶת"...

(ש) האם 'יצר הנקמה', היא "תשוקה מבויתת"?!

(ת) יצר הנקמה הוא יצר להרס. הוא לא קיים בי, ולא בזאת מדובר בשיר. תשוקות מבוייתות כוללות את כל ההחמצות שהחמיץ האדם בחייו – בגופו ובנפשו! כל חלום – רצון – וכמיהה שהוחמצו, הופכים בגוף ונפש כבויים, לאווילות נכספת!

ציטוטים משיריה:

"מוץ קלוע בשערי" (ע' 12) ..."בְּבֹקֶר חָרֵב טֶרֶם הַבְשָׁלָה/מוֹץ דָּבֵק קָלוּעַ בִּשְׂעָרִי/הָיְתָה בִּי דַּלּוּת מְאֻיֶּמֶת/עַד צִמְצוּם/רֹאשׁ עַל כַּפוֹת רַגְלַיִם/בְּנַעֲלֵי בַּית רוֹפְפוֹת./בָּר פָּרוּעַ/נִבַּט עַל בָּבוּאָתִי"...

"טבור האדמה" (ע' 13)..."וְעֹד יָדִי שְׁלוּחָה/סָפֵק בַּעֲבָרִי נוֹגַעַת/סָפֵק בַּמָּחְרָת/מִתְאָרְכוֹת אֶצְבְּעוֹתַי כְּעִשְׂבֵי הַשָׂדֶה/רַגְלַי בֵּין חַלּוּקֵי מֵי תְּהוֹם/שָׁרָשַׁי לְטַבּוּר הָאֲדָמָה פָּנוּ/נָטָה עוֹד יוֹם לַעֲרֹב"...

(ש) 'רגעי חולשה' (מאיימים על עצם קיומנו). איך מחלצים עצמנו ממצב שכזה, עד 'לזקיפות הקומה' וללא הזדקקות ל"מסכות"?!

(ת) אי וודאות המולידה תחושת 'דלות מאויימת'. רגעי חולשה המאיימים על עצם קיומו של האדם, מולידים בו פחד ואי וודאות טראומטיים המעמיקים עד שורשי טבור האדמה האישית שלו, מעוררים בו את הספק לקיום יום המחרת עבורו! כל אדם זקוק לרשת ביטחון (משפחה חברים וכו') ברגעי חולשה מאיימים, כדי שיוכל להאחז באמונה, בתקווה ובאופטימיות בסיסית, למלט ולהרחיק עצמו מהאיום.

חלק ב' אהבה – (מוטיבים של יאוש ותקווה)

נילי אמיר-סגל

ציטוטים משיריה:

"איך"(ע' 47) ..."אֵיךְ מַמְשִׁיכִים/לְנַסּוֹת לְקַווֹת/וְלֹא לְהִתְיָאֵשׁ./אֵיךְ מַמְשִׁיכִים לְדַבֵּר לִשְׁתֹּק אוֹ לִלְחֹשׁ /אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת/הַשּׂוֹרֶפֶת אֶת נַפְשֵׁךְ"...

" חולות הזהב" (ע' 35) ..."לֹא לִגְלֹשׁ עוֹד/עַל חוֹלוֹת הַזָּהָב/אָמְרוּ לִי//גַּם לֹא מֵעֵבֶר/ לַצִּפִּיוֹת/לָאֲהָבוֹת/וְתְּשׁוּקוֹת/אְָמְרוּ.//זוֹכֶרֶת יַלְדָּה קְטַנָּה/רָצָה יְחֵפָה עַל הַחוֹל/מְאֻשֶּׁרֶת כָּל כָּךְ/חָפְשִׁיָּה"...

"רחובות ריקים" (ע' 82)..."הוֹלֶכֶת לְאֹרֶךְ הָרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים/וּפֶרַח קָטָן בְּיָדִי./ דַּלְתוֹת הַבָּתִּים נְעוּלוֹת/בְּפָנַי/וְהָעֶצֶב עוֹטֵף אֶת/ גּוּפִי./ אָז יֶלֶד קָטָן נֶעְצָר כָּךְ מוּלִי/צוֹחֵק/וּמוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ/אֶל הָפֶּרַח./ הַפֶּרַח שֶׁלְּךָ/אוֹמֶרֶת אֲנִי לוֹ/וְהָעֶצֶב בְּאַחַת נֶעְלָם"...

הולכת בעקבות האור"(ע' 74-75) ..."חָזַר הַכֹּחַ לְגוּפִי/לִבִּי חָזַר לִפְעֹם/הָיָה בִּי כֹּחַ עוֹד לִחְיוֹת//הוֹלֶכֶת/בְּעִקְּבוֹת הָאוֹר/הוֹלֶכֶת כְּעִוֶּרֶת/אַחֲרָיו"...

(ש) אצלך נילי אני מוצאת את "שביל הזהב" בחיפושייך אחר התקווה. האם ה"העצמה" הזאת באה מתוכך?! או שסביבתך הקרובה כה מחבקת? (ידוע כי במשפחות חסידיות זו דרך חיים).

(ת) "שביל הזהב" הוא מעין חיים בדו-קיום בזכות כוחות הנפש המתגלים בתוכי ברגעים הפחות צפויים. לעתים, בתוך הכאב והייאוש מתגלים ניצוצות תקווה. אלה באים גם מהרצון לתת. "ההעצמה" שהיא סוד גדול, באה מתוכי וגם בזכות הסביבה הקרובה. בן הזוג שלי, שהוא השותף הקרוב, האוהב, המבין והתומך, ילדיי, שתורמים הרבה לאותה העצמה וכן הנכדים שלנו שהם קרני האור המחייכות והמעצימות. המשפחה הקרובה כולה!

אני מקבלת בשמחה את ההקבלה שעשית בין משפחתי ובין משפחות חסידיות. חלקת לי בכך מחמאה גדולה. שמחת החיים לא עזבה את המשפחה שלי, למרות הכאב הנורא שחווינו כולנו. אנו לומדים יום יום ושעה שעה ללכת באותו "שביל הזהב" ולהעניק אהבה וחמלה אחד לשני יחד עם הרבה עידוד. ואסור לשכוח את התקווה שעולה מתוך יכולת הנתינה של ילדיי זהו מקור אושרי וכוחי.

פנינה פרנקל

ציטוטים משיריה:

"לו נתנו לגעת" (ע' 9)..."הַצּפֳּרִים הַמְּקוֹנְנוֹת בְּתוֹךְ הַחוֹמָה/לֹא לָמְדוּ לְלַטֵּף//וְלוּ רַק נָתְנוּ לָגַעַת בַמִּרְוָח הֶחָלָק/שֶׁבֵּין הָעֵינַיִם הַפּוֹנוֹת לְכָל צַד,/לְהָסִיר אֶת הַהַסְוָאוֹת/מִמִּצְבּוֹרֵי הַבְּדִידוּת/שֶׁנִּדְחֲסוּ בָּהֶן, בְּמִקְבָּצִים נְטוּלֵי חֶמְלָה"...

"בבית הכנסת של שנחאי" (ע' 13)..."מַר וּוֹנְג שׁוֹמֵר עַל הבַּיִת שָׁנִים רַבּוֹת,/וְהַבַּיִת שׁוֹמֵר עַל חִיּוּכוֹ הַטּוֹב./מַטֶּה רֹאשׁוֹ, מִתְנַצֵּל וּמְבַקֵּשׁ לְסַפֵּר./מַבִּיט בְּעֵינַי וְדִמְעָה זוֹלֶגֶת בִּי/בְּעִתּוּי לֹא מֻכָּר"./מִלִים שֶׁל אִמִּי זוֹרְמוֹת מִקּוֹלוֹ/וּמְשַׁכנְעוֹת אוֹתִי שֶאֲנִי קַיֶּמֶת בְּתוֹךְ נִגּוּן שֶׁהֻסְתַּר"...

"גוף אל גוף" (ע' 33)..."סָבְתָא נוֹשֵׁאת עַל גַּבָּה נֶכֶד./לֹא עֲגָלָה, לֹא מִנְשָׂא -/רַק גּוּף אֶל גּוּף,/יָדַיִם שְׁלוּבוֹת מֵאַחוֹר,/מִתְעַגְּלוֹת בְּמִדּוֹת הַיַּשְׁבָן/נוֹשְׁמוֹת חֹם וְקֶצֶב/מִתְּנוּעַת הָהָר"...

"צריך להיות" (ע' 34) ..."אַנָשִׁים יוֹרְדִים מוּלִי בְּרַכֶּבֶל/מְנוֹפְפִים לְשָׁלוֹם וּמְחַיְּכִים אֵלַי קִרְבָה./צָרִיךְ רַק לְנַתֵּק רַגְלַיִם, לְרַחֵף בָּאֲוִיר,/לִשְׁמֹר עַל מֶרְחָק מְסֻיָּם -/"וְהֶחָלָל מִתְמַלֵּא מֵאֵלָיו/בְּאַהֲבָה"...

(ש) השיר הראשון - (ע' 9) משקף את רוב שירי הספר הדנים על יאוש תהומי. בשלושת השיריםהנוספים (שהקראת), מסתמנת נימה אופטימית שאת כיוצרת הוזה בעיני רוחך. ובכל זאת, האנשים נאחזים בקיום (בכל מעודם...) איך ניתן להסביר זאת?

(ת) החיים מורכבים ויש בהם מזה ומזה. נכון שהקריאה של הציפורים לגעת, היא קריאה ממקום קיומי זועק והיא קיימת לא רק בין הסלעים של החומה הסינית שהפכה סמל למחסום הפיזי, והתרבותי האטום ביותר שהקימו בני אנוש במשך דורות.

אבל דוקא על רקע הזרות שמאפיינת את המגע התיירותי בסין, אתה פתאום רואה את עצמך ואת ההיסטוריה האנושית שלך בחדות שהיא מעבר למה שיכול להגיע במסגרת היום יום. מר וונג' ששמר על בית הכנסת שלי, על הקיום הרוחני שלי הוא דוגמה לניצחון החינוך 'הרוח' על המשטר. היחסים בין סבתא ונכדיה הם מסתבר אונברסליים יותר ממה שאנחנו מתארים, ודוקא 'הניכור' שנסיעה על רכבל באויר בלי אפשרות להתקרבות ומגע פיזי, מוציא מאיתנו בני אנוש משהו מחייך ומזמין. אולי משם תבוא לנו הישועה.

אליסיה ש. גור

ציטוטים משיריה:

"במשחק חבטות פועם" (ע' 15) ..."מִשֶׁנָבְטָה בַּגּוּף הָעַצֶּבֶת/כָּל תָּא וּנְשִׁימָה/בְּמִשְׂחַק חֲבָטוֹת פוֹעֵם/מִכֹּתֶל אֶל כֹּתֶל/אִיֶּם גַּם הַלֵּב לְהִמָּלֵט"...

"טנגו אחרון" (ע' 26) ..."לְחַפֵּשׂ פּנִים שֶׁלֹּא דּוֹרְשׁוֹת הֶסְבֵּר/לִמְצֹא פֶּה שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר/לְהַרְגִּישׁ כַּף יָד חַמָּה/בְּשׁוּם מָקוֹם – צְפִיפוּת שֶׁל/שְׁנַיִם/לֹא יוֹתֵר"...

"בלילה ההוא" (ע' 42) ..."בַּלַּיְלָה ההוּא בָּאתָ אֵלַי/כְּסַהַר מֵעָל/רָחַצְתָּ רֹאשִׁי בְּשֵׁכָר/מִזֶּה צוֹחֶקֶת מִזֶה בּוֹכָה/לְקֶצֶב נְשִׁימוֹתֶיךָ מִתְמַכֶּרֶת"...

"עוברת נפשי עלומה" (ע' 16) ..."בַּדֶּרֶךְ אֶל מִסְתְּרֵי אֵינְסוֹף/עוֹבֶרֶת נַפְשִׁי עֲלוּמָה, בּוֹגְדָנִית,/ נִתֶּקֶת מִתַּמְרוּרֵי תִּקְוָה/שֶׁל נֶצַח וְאַלְמָוֶת/בְּעִקּוּלֵי פַּחַד/עַד חִיּוּךְ שָׁאּוּל/יַעֲלֶה בּוֹרְאִי אוֹר יוֹם./שִׁכְבַת זְמַן עָלַי נוֹסְפָה"...

(ש) שאלתי מתייחסת לשיר: "עוברת נפשי עלומה" . לעיתים יש התנגשויות בין היאוש (הטוטאלי), לבין התקווה (הטוטאלית) ביצירותיך, האם יש אפשרות ל'שביל הזהב' (בתוך אי-הוודאות) בלא הצורך לציין: ..."שכבת זמן עלי נוספה"... (המהווה תוצאה מדוייקת - מנסיבות מקרה זה או אחר)?!

(ת) "שביל הזהב" נמצא על נדנדת הייסורים המעלה ומורידה רגעי פחד וייאוש – ביניהם גם את השאלה: 'להיות או לא להיות' (מתוך אי הוודאות). במקום הזה בדיוק, אפילו חיוך שאול, יעלה אור יום - עוד יום! (שכבת זמן נוספת).

חלק ג': הגות – (מוטיבים של: האני, הזמן, משטר ושלטון, אמנויות)

נילי אמיר-סגל

ציטוט משיר:

"מילים" (ע' 7) ..."עֲרֻמּוֹת הַמִּלִּים/עַל סַף דַּלְתִּי/שׁוֹקְעוֹת רַגְלַי/מְכַסּוֹת אֶת פָּנַי/הַמִּילִּים./מְנַסּוֹת יָדַי לָחוּשׁ לָגַעַת לֶאֱסֹף/אֶת סַלִּי הַנָּקוּב./אוֹסֶפֶת אוֹתָן אֶל חָזִי/הַרְבֵּה נוֹשְׁרוֹת/אַחַת נוֹתֶרֶת/אוּלַי שְׁתַּיִם"...

(ש) איך היית מגדירה את המושגים : 'משאלה', 'הבטחה' בנושא "מעמד האשה"? האם בין נסיון (עבר) ל'כאן ועכשיו' - המושגים הללו מעלים צפי כלשהו?

(ת) המשאלה שלי היא – להיות מסוגלת לקבל את המציאות בשלווה. לא להפסיק ליצור ולדעת ליהנות מהעושר הלשוני ומכוח המלים על אף חולשתן לעתים.

בצעירותי חלמתי להיות שחקנית בתיאטרון, לא ידעתי אז שיש עבורי גם דרכים אחרות ונוספות לביטוי האישי שלי. גיליתי אמנם את הכתיבה בגיל צעיר אבל היום אני יודעת שזה כוחי העיקרי (וזה גם מקור לכוחות עבורי). ואכן, אמצעי ביטוי יקר זה הנו מעין הבטחה להמשיך ולהיות גם מעט מאושרת בזכות תכונה זו וכישורים אלה שניתנו לי במתנה.

למרות הידיעה שיש גדולים ממני זה לא מרפה את ידיי לכתוב וליצור בדרכי שלי. כמובן שאני כותבת כאישה קודם כל. בתוך אותה תופעה של 'העצמה נשית', אני מוצאת את מקומי כאחת מן השורה של יוצרות בארץ. כיום, הדלת פתוחה ליוצרות בכל התחומים ועובדה זו מאוד משמחת ומעודדת. ומילת סיכום – ברצוני להשאיר משהו אחריי לאוהבי שירה באשר הם, וכן למשפחתי ולידידיי הקרובים. ספר שירים ראשון זה שלי, הוא רק ההתחלה.

ציטוט משיר:

"מבט" (ע' 10) ..."אַתְּ תָּמִיד תְּחַיְּכִי/בָּרְחוֹב הַשּׁוֹתֵק/מַבָּטֵךְ יְבַקֵּשׁ לוֹ קְרוֹבִים./תְּהַלְּכִי לְבַדֵּךְ וְתִקוָה בְּצִדֵּך/כְּמוֹ פְּרָחִים בְּשׁוּלֵי דְּרָכִים./כִּי מוּבָן וּבָרוּר/כָּל אֶחָד מְבַקֵּשׁ/אֶת הָאוֹר/בַּמַּבָּט הַשׁאֵל/יֵשׁ בּוֹכֶה/יֵשׁ צוֹחֵק/יֵשׁ פָּשׁוּט מְוַתֵּר/אַךְ כֻּלָּנוּ/פְּרָחִים בּוֹדְדִים"...

(ש) מה "האני מאמין" שלך ?

(ת) השיר "מבט" נכתב בהיותי כבת עשרים באותה תקופה, חיברתי לו גם לחן. "האני מאמין" שלי הוא: שהתקווה חייבת להימצא גם אם "שותק הרחוב", גם אם את לבד, היא לצידך. הבדידות והכאב הם חלק מהחיים יחד עם השמחה והאושר. אסור לנו לאבד את התקווה והיא משולה בעיניי לאור גדול, לכן גם קראתי לספר שיריי "בעקבות האור".

ציטוט משיר:

"ילדה קטנה בתוך שיר" (ע' 9)..."יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹכִי/יַלְדָּה קְטַנָּה שְׁקֵטָה וַחֲכָמָה/יַלְדָּה שֶׁלֹא רוֹצָה /לִגְּדֹּל./יוֹשֶׁבֶת להּ/שָׁעוֹת רַבּוֹת/ומַקְשִׁיבָה לִפְעִימוֹת לִבִּי/מְסָרֶבֶת הִיא לִגְּדֹּל וְלַעֲזוֹב אוֹתִי"...

(ש) מה הצעד הבא שתעשי להגשמה עצמית (בפן הספרותי)?

(ת) אותה "ילדה קטנה", היא זו שמדרבנת אותי לעשייה וליצירה. אני מתכוננת להוציא לאור את ספר שיריי השני וכן קובץ של סיפורים קצרים.

פנינה פרנקל

ציטוטים משיריה:

"הזמן חורת עקבותיו" (ע' 5)..."כֻּלָּם מִתְגֶַּעְגְּעִים לְהַתְחָלוֹת/ וְאֵלֶּה מִתְעַיְּפוֹת לְתוֹךְ הַזְּמַן בְּחֹסֶר שִׁמּוּשׁ/ רַק הַסְּלָעִים הָאֲפֹרִים שֶׁבְּגַן הַקִַּיִץ/ מַצִּיגִים לְרַאֲוָה אֶת קִמְטֵי פָּנַי,/לְכוּדִים בִּנְקִיקִים אֲפֹרִים/וּמִתְפּוֹרְרִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ./בְּהַשְׁלָמָה"...

"נקמתה של ג'יזל" (ע' 8) ..."בַּכִּיכָּר הַגְּדוֹלָה, זוּגוֹת סִינִים שְׁלוּבֵי יָדַיִם/חוֹגְגִים אֶת הוּלֶדֶת –הַבֵּן//וּבַלַּיְלָה./אַלְפֵי וָאגִינוֹת בִּלְבוּשׁ בָּלֶט צָחוֹר./רוֹקְדוֹת אֶת נִקְמָתָה שֶׁל גִ'יזֵל / שֶׁנֶּעֶקְרָה מֵרֶחֶם שֶׁל אֵם שַׁכּוּלַת חֲלוֹם,/מַזִּילָה דִּמְעָה צָרַת עַיִן/וּמוֹתִירה צֵל אָרֹךְ -/הַחוֹרֵת בָּאַסְפְַט אוֹת שֶׁל קַיִן"...

(ש) איך היית מגדירה את "האני מאמין" שלך במושגים: "הבטחה", "משאלה"

שהקשרן נוגע למעמד האשה?! והאם בין נסיון (עבר) למה שקורה (כאן ועכשיו), המושגים הללו מעלים צֶפִי כלשהו?

(ת) מעמדה של האישה בסין עוד טרם היוולדה. או מניעת היוולדה, היא לדעתי התופעה הזוועתית ביותר שמתרחשת מול עינינו מתוך איזו שהיא הסכמה כללית המאפשרת לפתור את בעיות ריבויי האוכלוסין. נעשית שם הכחדה של גנדר פשוטו כמשמעו ואין זועק. נכון שהם עצמם מתחילים להרגיש בתוצאות הנוראות של העדפת בנים יחידים על בנות יחידות. הבדידות האישית הנגזרת על אלפי גברים שנדונו לא למצוא להם אישה. לא מכפרת על הזעקה האילמת של כל אותן ילדות שסטטיסטית אמורות היו להיוולד. אבל בשל גזרה שלטונית המאפשרת ילד אחד, וגזרה תרבותית שהבן והכלה מחויבים לטפל בהורים ומתוסף לזה הידע הטכנולוגי של אולטרסאונד שהופך לכלי משחית בידי כל הזוגות המעדיפים לעשות הפלה ולא ללדת ילדות. תרכובת אנטי נשית כזאת לא ברא השטן.

ציטוט משיר:

"הדייג" (ע' 24) ..."הַדַּיָּג מֵהַצִּיּוּר שֶׁקָּנִיתִי בַּשּׁוּק/הִצִּיב הַר עָגֹל מוּל עָנָן./מִלֵּא נָהָר בְּמַּיִם. הוֹשִׁיט סִירָתוֹ בַּזֶּרֶם./הִפְנָה חכָּתוֹ בְּזָּוִית נְכוֹנָה,/וְאֶת עַצְמוֹ שָׁכַח בַּחוּץ"...

(ש) מה הצעד הבא שתעשי ל'הגשמה עצמית' גם בפן הספרותי (לבד מהאמנות)?!

(ת) לכתוב ולכתוב, לסגור פערים של חסך כתיבה שגזרתי על עצמי בשל עיסוקיי האחרים. מסתבר שאני מסוגלת לזה ויש גם אנשים שהדברים הם משמעותיים להם. ואם יהיו רבים כאלה דייני. 'הגשמה עצמית' נעשית בעיקר בהחלטות שאתה עושה. באיזה שביל אתה בוחר לעומת האלטרנטיבה האחרת.נראה לי שבחיי עשיתי לא מעט החלטות, שדרשו אומץ מסוים. ויתור על מה ועל מי שכדאי יותר, והעדפת המי והמה שנראה לי נכון וצודק יותר. אני מקווה שאוכל להמשיך כך והרי זו ההגשמה האישית שלי.

אליסיה ש. גור

ציטוט משיר:

"בשורת ההבטחה" (ע' 20) ..."וַאֲנִי אֶת בְּשׂוֹרַת הַהַבְטָחָה /בְּעִקּוּל הַקֶּשֶׁת בִּקַּשְׁתִּי/בְּפַסֵּי פַּסְטֶל לִמְצֹא./בֹּקֶר חֲסַר גָּוֶן"...

(ש) איך היית מגדירה את המושגים: 'הבטחה'. 'משאלה'. בנושא 'מעמד האשה'?! והאם בין נסיון (עבר), למה שקורה כאן ועכשיו, המושגים הללו – מעלים 'צפי' כלשהו?!

(ת) "הבטחה" בהקשר ל"מעמדה של האשה" – חשובה דווקא בשל הפער וחוסר השוויון הקיימים ומפלים לרעה את האשה- בקידום, בתפקידים בכירים, ובתנאי שכר שונים – בתפקידים זהים וכו'. "ההבטחה" כמשאלה-מתייחסת "לביטחון" האישי – הכלכלי- החברתי - המשפחתי / הפרטי בתוך המשפחה - והכללי – בחברה בה היא חיה. מנסיון העבר – לקורה כאן ועכשיו: "נערה הייתי גם זקונתי" - יש בי חשש כבד לגורלה של המדינה וגם של העולם הגלובלי המאויים! האדם צובר יידע רב, ומייצר כלי הרס ומשחית מתקדמים כולל שנאה גוברת ברמה העלולה להגיע להרס האנושות – להשחית את "ההבטחה" בצבעי "הקשת" ולהביא שוב את "המבול" על העולם.

ציטוט משיר:

"בהמולת השרביטים" (ע' 7) ..."בּכְּכרוֹת עִיר רָאוּהָ סְתוּרַת/זִימָּה עַל בִּגְדֵי בְּתוּלֶיהָ/וְיָדָה שַׁרְבִיט לַכָּרוּז:/מַכְרִיזָה עַל מְכִירַת קְדֻשַּׁת קִיּוּמָהּ//רָאוּהָ מַקְטִירָה לֶאֱלִילֵי הַתְבוּסָה/מְפַזֶּמֶת מַכְאוֹב שֶׁל חֻלִּין וּתְפִילַּת הוֹדָיָה/וְאֵין לָהּ קוֹנִים"...

(ש) מהו ה"אני מאמין" שלך?

(ת) השיר הזה מתקשר ל"אני מאמין" שלי - כבוד האדם – חופש - שוויון : "חייה ותןלחיות" ! "המולת השרביטים" נכתב בשל חוויה חזקה וקשה מתכנית טלוויזיה שדנה בסחר בנשים תמימות, שהגיעו ארצה למצוא פרנסה להן ולמשפחתן. "המולת השרביטים" הנה "מכירת חיסול" של קדושת הנפש והגוף – זילות של "החיים" הנלקחים בידיים לא אנושיות הפוגעות בקדושת הקיום. 'הנפש' ההופכת להיות "שרביט ביד כרוז", כחפץ העובר לסוחר – ואין קונים – כי דחוסה הכיכר כולה.

ציטוט משיר:

"לא" (ע' 11) ..."מֵעוֹלָם דִּנוֹזָאוּר לֹא אֶהְיֶה אוֹ הָיִיתִי/רַק אִיגוּאָנָה קְטַנָּה/שֶׁעַל סַלְעֵי הַבַּזְלֶת שָׂרְדָה/מְמַהֶרֶת לִפְגֹּש יְדִידוּת מְלַטֶּפֶת/בְּיָד שֶׁנִּדְמֶה כִּי הוּשְׁטָה"...

(ש) מה הצעד הבא שתעשי ל"הגשמה עצמית" (גם בפן הספרותי)?!

(ת) חיצוניות "קשקשית" איננה מעידה בהכרח על דמות מפלצתית/דינוזאורית, לעיתים דווקא משמשת ככיסוי לרגישות פגיעה בסביבה "סלעית" – קשה ומנוכרת.

השלמתי שני כתבי יד לרומנים שכתבתי. האחד מהם בנושא ביון המתייחס לתקופה עבודתי במוסד בשליחות דיפלומטית בלונדון. כתב היד הזה כבר קיבל את אשור הצנזור, ונמצא במשרד רוה"מ לצורך קבלת היתר לפרסומו. וכן כתיבת ספורים לילדים באינטרנט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אדלינה קליין