אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נוטות החסד / גונתן ליטל


התמונה של דן לחמן

נוטות החסד / ג'ונתן ליטל. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר

על הספר נוטות החסד נכתב כבר כל כך הרבה עד שזו ממש סכנת נפשות להוסיף עליו עוד כמה שורות. ג'ונתן ליטל היהודי האמריקאי כתב את הספר בצרפתית. הוא חי והתחנך בדרום צרפת. כשהתפרסם הספר בצרפת הוא הפך מידית לרב מכר כה גדול עד שהיה צורך להפסיק הדפסה של ספרים אחרים כדי שבתי דפוס יעמדו בקצב הדרישה. הספר זכה בשני הפרסים היוקרתיים ביותר בצרפת. בגרמניה לא זכה להצלחה גדולה ואפשר להבין אחרי קריאה.הוויכוח על הספר נולד יחד עם הולדתו פרסומו. בארץ הוויכוח הפך להיות ציבורי. האם היה צריך לתרגם את הספר. האם היה צריך לעשות לו כאלה יחסי ציבור. אלא שכל אלא שכתבו נגד לא הבינו שהם חלק מיחסי הציבור. הזריזים קראו אותו בצרפתית, המאחרים באנגלית ורק לנו המפגרים נותר לחכות לתרגום. ג'ונתן ליטל בחור יהודי (טוב?) כתב מונולוג ענק המשתרע על פני תשע מאות שלושים עמודים הכתוב מפיו של קצין נאצי גבוה.יש גל של ספרים גרמניים חדשים הבאים להגיד, גם אנחנו סבלנו. כמה היינו מסכנים ולא ידענו כלום. ליטל כותב מנקודת מוצא שונה לחלוטין. נקודת ראייה של אחד שהיה בכל מקום וראה כל דבר.

בדרך כלל אני נמנע מלכתוב על ספרים העוסקים בשואה. אף פעם לא מצאתי את הניסוחים הנכונים בעיני לשפוט ספרות כאמנות העוסקת בנושא הזה. ספרי מחקר והיסטוריה מרתקים אותי, ואני קורא גם ספרים על השואה שנכתבו על ידי קרבנות. מאז ק.צטניק אינני יכול להגיב. אלא שהספר הזה איננו על השואה. לא באופן בלעדי.

ליטל עשה תחקיר עומק היסטורי מדויק. אני מניח שגם האישיות הפסיכופטית מדויקת לפי כל כללי הפסיכולוגיה. מה הוא מנסה לעשות לקורא. במקור נוטות החסד הוא אחת הטרגדיות הגדולות של אייסכלוס. טרגדיה המסיימת את מחזור האורסטיאה. כאן לקראת סוף הסיפור, אורסטס שהרג את אמו שהרגה את אביו מובא בפני האיריניות, אלות הנקמה. אלא שאפולון ואתנה מסנגרים עליו ואינן נותנות להן לעשות בו שפטים. אתנה משכנעת את האיריניות להשאיר את הנקמה לשופטים בשר ודם והופכת בזאת את האיריניות לחלק מהמשפט הפלילי האזרחי הראשון. את שופכי הדם לא ישפטו יותר האלים כאלים.למה בחר ליטל בשם הטרגדיה ההיא לשם ספרו. לאיזה משפט הוא מעמיד בפנינו האזרחים את הקצין הנאצי. האם הספר הזה כולו נאום הגנה של שופך דם. או ברבים דמים מרובים. ואנו כולנו האיריניות שהפכו לשופטים אנושיים ואולי הוא מחזיר אותנו להיות איריניות שואפות נקם." המדינה לא יכולה להגיע אל נקודת האחדות האידיאלית שלה אלא במלחמה ובאמצעות מלחמה. אם היחיד הוא שלילת המדינה, אזי המלחמה היא שלילת השלילה הזו. המלחמה היא הסוציאליזציה המוחלטת של הקיום הקולקטיבי של העם " זה מה שמלחמה הייתה אמורה לייצור בגרמניה. פולק, עם. זו חלק מראיית העולם של המספר.יש כמה דברים שצריך להיות מוכן אליהם לפני הקריאה. ליטל לא הרשה למתרגמים שלו לשנות את תארי הקצונה או היחידות הגרמניות, כך שגם בעברית כל הדרגות כל בעלי התפקידים או גדודי הצבא נותרו בשמם הגרמני כדי ליצור אווירה מדויקת עד כמה שיותר. דבר נוסף הוא שהמספר עובר ממקום למקום ופוגש מאות אנשים. הוא מזכיר כל אחד בשמו. זה לא אומר שצריך לזכור מישהו מהם. כי כולם ייעלמו בדפים הבאים ויופיעו אחרים במקומם. כולם אלא אם כן אלו שמות שהקורא מכיר מההיסטוריה. מנהיגים נאציים או גנרלים גבוהים ואנשי שלטון אחרים.הספר פונה במשפט הראשון שלו אל "אחי בני האדם" אנחנו לא אחיך עונה לו הד בשמנו. אני רוצה לספר לכם איך זה קרה. אומר הוא. אנחנו לא רוצים לדעת אומרים אנחנו. ובכל זאת מקשיבים לסיפור הזוועה. ובכל זאת זה יעניין אתכם, הוא אומר.וכמו גרמני מהמסורת הישנה הוא מכניס אותנו לנבכי הכתיבה. לרשימות, לדיאגראמות ולוחות זמנים, לכל מה שעשה כדי לזכור בדיוק ולא לטעות בפרטים. בנוקדנות טבטונית הוא עובר על כל פרט.אני לא כותב כדי להתבכיין, כמו אחרים, הוא אומר. אני כותב כדי להעביר את הזמן. פשוט כך. להעביר זמן. ואל תטעו. אני לא כותב בשבילכם. הוא מנסה לשכנע אותנו במניעיו אך לא חייבים לקבל אותם. מניעים יכולים להיות מודעים או לא. אמיתיים או שקריים. אולי אפשר יהיה לעקוב אחרי עובדות חייו ובסופו של דבר לפחות לנסות לראות מה הוא בעצמו חושב על עצמו ומניעיו.הוא, הוא כדי לא לקרוא לו הגיבור, אפילו לא גיבור הספר, עוד לא גילה את שמו עדיין, אך כן גילה שלמד משפטים ולמעשה הוא דוקטור לחוק. בנעוריו רצה ללמוד פילוסופיה. המשפחה רצתה משפטים. היום הוא עובד כמנהל מטוויה גדולה בצרפת. צרפת אליה ברח אחרי המלחמה כי הצרפתית הייתה שפתו השנייה והיה יכול להתחבר שם בלי להישאל יותר מדי שאלות.

הוא התחתן, כי מוכרחים. הוא עשה ילד, למעשה תאומים, כדי שלאשתו יהיה במה להתעסק. הוא "נפל" לבורגנות. ומאז שנגמרה המלחמה הוא חי בהרגשה של מי שלועס חול. הוא רומז על הומוסקסואליות מדוכאת. על תשוקות חבויות. בהמשך ייגלה את תשוקתו הסודית להיות אישה. לא רעיה או אם חלילה, אלא אישה שרועה על גבה כשגבר מוחץ אותה. הופכת לים חסר גבולות שבו טובע הוא והתשוקה ההומוסקסואלית תתממש.הוא מכיר את הסבל שחוו בני דורו באירופה. אך בעוד הם חוו סבל על עצמו הוא מעיד שראה סבל. ראה יותר מאחרים. ואלו שמדברים על הסבל שלהם מדברים במשפטים מוכנים מראש. הספרים של אחרי המלחמה משעממים אותו. הוא מתגעגע לימים שספרים גרמניים המליצו "ילדים השחיזו את סכיניכם על שפת המדרכות" כל אלו שכתבו נגד יהודים בשם אחד בימים ההם וכותבים היום בלי להזכיר את המלה יהודי היום ובשם אחר.בקטע מקומם במיוחד, ולא בגלל משמעותו אלא בגלל דרך המחשבה שלו, הוא מנסה להגיע אל האמת של מספר המתים במלחמה. לא רק היהודים אלא אנשים מכל הצדדים חיילים או לא, מגיע לנתח כמה אנשים יכולים למות בשנייה אחת, כמה שניות נמשכה המלחמה וכמה בני אדם נהרגו באמת לפי החישוב שלו. ובצייקנות הוא דורש דיוק. לא שישה מליון יהודים אלא 5.100 מליון. וכאן הוא פונה אל הצרפתים ושואל אותם ממה הם מתרגשים. כמה מתו בכל שנייה במלחמת אלג'יריה, בלי לספור את האלג'ירים עצמם שאותם הצרפתים לא סופרים ממילא.

מוטב אילו לא היינו נולדים, הוא מצטט מ-סופוקלס ושופנהאואר המלחמה נגמרה, אך האם למדנו את הלקח? לא למדנו כלום והלחמה לא נגמרת לעולם. בזמן מלחמה כל אזרח, במיוחד זכר, מאבד את אחת מזכויות היסוד שלו, הזכות לחיות. ועוד דבר הוא מאבד, את הזכות לא להרוג.שרשרת ההרשאות ההולכת ויורדת מלמעלה ומתרחבת עד שהיא מגיעה לאחרון הנשמעים. ואם ההרשאה מגיעה מהעליונים ביותר הרי שאלוהים שנתן לכל זה לקרות עומד מעל כל זה. פועל הרכבת שמסיט את הרכבות ממסילה למסילה כבר עשרים שנה, למה הוא צריך פתאום להתעניין מה יש בקרונות. ומה אם עכשיו יש בהם יהודים. עשרים שנה לא התעניין. העובדה המוכחת היא שמכלול של נסיבות יכול להביא כל אחד ואחד לעשות מעשים כי ההוראה מתגלגלת במורד ומגיעה מבלי מחשבה יתירה. אולי אתם, היום, פשוט יותר בני מזל. אף אחד לא דורש מכם ולא מעמיד אתכם בתנאים הללו. הודו לאלוהים ולכו לשלום. מה שחשוב הוא שאינכם טובים ממני. כל אחד מכם היה יכול להיות במקומי בלי להניד עפעף.נכון שהיו פסיכופטים סדיסטיים בצבא הגרמני, אך לא כל כך הרבה כמו שחושבים, כאלה יש בכל מקום. הגנרלים הצרפתיים יכולים להעיד על האלכוהוליסטים הסדיסטים האנסים והרוצחים עליהם פיקדו באלג'יר. הסכנה האמיתית איננה בפסיכופטים. הסכנה היא באנשים הרגילים. כמוני וכמוכם ואם תתרגזו עכשיו לא תבינו את מה שאני כותב בהמשך.אחרי ההקדמה מתחיל הספר לעקוב אחרי המסע הצבאי לכיוון רוסיה. בפרטי פרטים ועשרות שמות של מיני מפקדים גבוהים וזוטרים, נראה שליטל מנסה לעקוב אחרי כל פרט אליו הגיע בתחקיר שלו. ושוב חוזר נושא הפקודות. אלו שיורדות מלמעלה לכיוון החיילים ואף פעם לא מגיעות בדיוק המתבקש.עכשיו כבר יש לנו שם. ל"הוא" הזה קוראים ד"ר אואה. אואה מטייל בין ערימה של אלף גוויות. שאולי הרוסים במנוסתם ואולי אחרים הרגו אותם. המפגש הראשון שלו עם המוות ההמוני. אואה מצליח לבטא בעקיפין את אחריותה של רוסיה לרציחות של אלפי אנשים מכל עיר שנסוגו ממנה. איך הרגו את כל האסירים, את כל מי שנחשב למשתף פעולה או כל מי שלא מצא חן בעיני מישהו אחר. רציחות שהגרמנים העלימו מהן עין בהתחלה והתייחסו אליהן כמלחמה וטיהור פנימי. טיהור שכלל בתוכו את רציחת היהודים על ידי אוקראינים. אואה מעיד על עצמו שבפעם הראשונה שהיה צריך להוציא להורג אלף יהודים כנקמה על רציחת עשרה גרמנים הוא חשב דווקא שפעולה כזאת מוציאה שם רע לרייך הגרמני, כי הרי האלף שייתפסו לא יהיו אלה שרצחו גרמנים אלא כאלה שהאמינו בפקודות הרייך להתאסף במקום אחד. כשקודם להיות המלווה של הגדודים האלה לא העלה בדעתו ששולחים אותו, איש המשפט לרצוח אנשים ללא משפט.מעצבן לקרוא את אואה איש התרבות יודע לזהות ולתאר במדויק את המבנים בערים הכבושות שהוא נכנס אליהן. בנינים מימי הרוקוקו או מימי הרנסנס או מכל תקופה וזרם אמנותי אחר. הוא מטייל כתייר תרבותי, בין ההריסות והגופות שלא פונו. אבל האם לא זו מטרתו של ליטל? להראות לנו את הכפילות הלא אנושית הבלתי נתפסת הזו?אואה לומד על בשרו ובמהירות שהדוחות שהוא ממלא לא צריכים להיות נאמנים למציאות. הוא צריך להגיש דוחות כאלה שהממונים עליו יוכלו להגיש לממונים מעליהם והם למעלה עד שיגיעו לידי הפיהרר. כולם צריכים לנחש מה רוצה הפיהרר לשמוע ולמלא דוחות כאלה לצרכיו הוא שממלא בלילות את צרכיו ההומוסקסואליים מתבקש לעיין בחוק נגד הומוסקסואליות ולנתח אותו. החוק קבע דרגות עבירה כאלה "משגל מדומיין או הרהור (דרגה 1) השענת הפין על אחד מאברי הפרטנר (דרגה 5) פין בתוך הפה פין בתוך פי הטבעת (דרגה 8-9)" הנאצים היו יסודיים. מילא נתפס אדם מבצע יחסי מין, אך הרהור או פנטזיה. איזה כר נרחב לאישומים.ישנם קטעים שהם כמעט בלתי ניתנים לקריאה. ליטל – אואה יכול לתאר את הטבע, את הצפרדעים המיוחמות, הברווזים המגעגעים ובשורה הבאה בקור רוח ולפרטי פרטים את הטבח ההמוני הראשון שהוא עד לו. הפרץ האנטישמי של הדיבורים מחוויר כהצדקה למעשה עצמו. אואה מבצע את הפקודות אך לא מבין את אלו הנהנים. ידידיו הקצינים, שהם גזענים ולא רק אנטישמים מנהלים שיחה על הגזע הרוסי שרובו מונגולי, אין בהם הרבה לבנים, ואפילו המשורר הלאומי שלהם מעורב בדם כושי." ליהודים יש רגש חזק של קהילה, של פולק. לכן הם אויבינו הנבחרים, הם יותר מדי דומים לנו..... המלים של הפיהרר הן חוק. היהודי בקבלו על עצמו עול מצוות, חש שהמצוות האלה חיות בתוכו, וככל שהן נוראות קשות ותובעניות, כך הוא סוגד להן. כזה צריך להיות גם הנציונל סוציאליזם. חוק חי "כל מי ששמע אי פעם את השם באבי יאר ויודע במעומעם שהיה שם טבח כלשהו יקבל כאן תיאור מדויק מאוד, ממש אחד לאחד על כל רגע החל מההחלטה ועד לביצוע הסופי. כל קורא ועצביו ויכולת הספיגה שלו. אך יאמר גם שהספר יצא לאור בצרפת, ובכל המקומות שבהם תורגם הספר לשפות אחרות שם כבר לא זוכרים שמות ולא יודעים פרטים.אואה איננו קצין קרבי. הוא קצין של המודיעין הפנימי. תפקידו לאסוף אינפורמציה על מצב רוחם והתייחסותם של החיילים. על המזון שמגיע או לא ועל צרכים שלא ממולאים. כך הוא מגיע ממקום למקום.כאילו דמותו של אואה אינה מרתיעה דייה ליטל מוסיף לו כמה תכונות שאינן עוזרות להבין ואולי אמורות לגרום לדחייה גדולה יותר. הוא גם הומוסקסואל אך המרתיע יותר כמוהן הוא סיפור אהבתו לאחותו ויחסי המין ביניהם. לטעמי זה עובר איזה גבול מבלי להוסיף או להסביר את אישיותו. מדי פעם אואה המשכיל חובב הפילוסופיה פוגש איזה קצין אתו הוא יכול לשוחח. השיחות על מהות הנציונל סוציאליזם מתוארת וכמעט עשויה לשכנע שהיא הטובה בתיאוריות לבניית שלטון שהוא מדינה למען הפולק, למען האדם ולא להיפך, אדם לטובת המדינה. האם ליטל מנסה להראות לנו כמה קל למשוך אנשים עם תיאוריות למקומות שהם לא מבינים לאן הם מידרדרים? האם הוא לועג לכל התיאוריות מתוך הנחה שכל הקוראים יודעים לאן הגיעה התיאוריה האנושית לכאורה. ליטל משחק בתוך דמות של אואה בין האפשרויות. אואה איננו מקבל במאה אחוז את המעשים שנעשים בשם המדינה. יש לו בחילות ועויתות מעיים שלשולים והקאות אחרי הוצאות להורג. אך הוא ממשיך לעשות מה שמצווה עליו הפיקוד. והשניות הזאת מעניינת הרבה יותר מגילוי עריות או הומוסקסואליות. כי הרי לא כל הנאצים היו הומוסקסואלים או מגלי עריות אך רבים מהם עשו מה שעשו בשם התיאוריה השלטונית.לקראת הפלישה לקווקאז מתמנה אואה לחקור את ההקשרים של כל העמים הרבים החיים באזור. הוא פוגש בלשן מומחה לשפות האזור. ההרצאה הבלשנית והערך המוסף שלה ליצירת שפה – עם היא מרתקת בלי קשר למשוחחים. הרצאה נפלאה על מכלול שפות שונות החיות האחת ליד השנייה והן תוצאות של כיבושים הולכים ומשתנים לאורך ההיסטוריה, כיבושים ונדידת עמים. ואגב, הבלשן מסביר לאואה את היוצרות העם כשפה פלוס טריטוריה. ומציין שהעם היחיד שלא הצליחו ליישב במקום אחד הם היהודים ש-סטלין ניסה להפוך אזור בבירובידז'אן לרפובליקה יהודית דוברת אידיש. ניסיון של עם עקשן אחד שלא התיישב בטריטוריה לא שלו. היחידים שניצלו מגורל היהודים הם הקראים שישבהו בקרים, הם הציגו בפני הגרמנים מסמך בו הכירה בהם הצארית קאטרינה כעם שמוצאו איננו מהיהודים והגרמנים כיבדו את הצו המלכותי הרוסי הישן.לרגעים אפשר לשכוח במה עוסק בספר. בקטעם ארוכים שלו אואה מתאר בפרוטרוט את העיירות אליהן הוא מגיע במסעו בקווקאז, פרוטרוט מדויק כל כך עד שהעיירות מתעוררות לחיים כמעט. והספר הופך לרגע למדריך תיירים זוטא המציין כנסיות בתים מענינים וצורות מבנים בעלי ארכיטקטורה מיוחדת. הגרמנים נתקלים בבעיית זהות קשה בקווקז. איך זה שישנם שם שבטים של בני דת משה שאינם יהודים במוצאם. האם הם צאצאי הכוזרים או אלו שהשפיעו על הכוזרים ואיך בכלל הגיעה הדת הזאת לאזור הזה בממדים כאלה. כך או כך השאלה איך להתייחס אליהם לפי מוצאם או לפי דתם. בפרק ארוך הדן בסוגיה מדגים ליטל את צורות החשיבה " המדעית" לתורת הגזע הגרמנית.אחד הקטעים המקוממים ביותר בספר הוא שיחה בין אואה ובין תיאורטיקן נאצי אחר המסביר לו שאת כל עניין הגזע המציאו היהודים. היהודים ששמרו על טוהר הגזע שלהם ולא נטמעו בשום גזע אחר. זה מה שעושה אותם לאויבים הגדולים של גרמניה. הם הגזע הנקי האחר. הראשונים שהבינו שפולק, גזע ואדמה יוצרים את האומה הבלתי ניתנת להכנעה. ובכלל כמעט כל התורה הנציונל סוציאליסטית לקוחה מרעיונות יהודיים. אפילו את השם הזה נציונל סוציאליסט המציא ציוני אחד בשם משה הס. והשיחה הולכת ומתמשכת. ההשוואה המוסווית הזו קורעת קרביים.תפקידו הבא הוא בסטלינגרד ועובר שם את מלחמת החורף הקשה. נורה בראשו ומועבר לברלין להחלמה. בברלין הוא פוגש את כל המערכת השלטונית הבירוקרטית וכמובן את החיים הטובים בעורף. וכקורא אנו זוכים להציץ מעט למאבקים הבין אישיים. לפגוש את איכמן במשרדו. ועוד מיני בירוקרטים. וזה עד שיוצב לתפקידו הבא בביקורת מחנות הריכוז. כשהוא מגיע לשם אין לו כבר יחס רגשי או מוסרי לעניין עצמו. הוא מסביר ארוכות את משמעות הגורל, המקריות, הטוב הרע וההשמעות לחוק איך אנשים יכולים למלא פקודות כדי לשמח את הפיהרר וחוקיו שהחליף בשבילם את אלוהים וחוקיו. הוא מסביר לעצמו איך יכול אדם לרצוח אחרים ובכל זאת להישאר אדם טוב. כל אדם מכיר את הדיברה לא תרצח ולרוב מכבד אותה, אך כשיש מלחמה הוא מניח אותה בצד, יוצא למלחמה בשם מולדתו הורג אנשים ברשות. כשהוא חוזר הוא יחזור גם אל המצווה שלו. הוא מתחיל להבין את מכמני השפה. השפה המטהרת מעשים. בהתחלה היו פליגה לוזונג ( פתרון מלא) אחר כך אלגמיינה לוזונג (פתרון כולל) ועכשיו אנדלוזונג ( פתרון סופי) זונדרבהנדלוג ( טיפול מיוחד) אבטרנספורטינג (הועברו רחוק) ווהנזיצפרלונג (שינוי כתובת מגורים).

הפשטה מוחלטת של דברים הנעשים ללא מגע יד אדם. הדברים נעשו מעצמם.ברגע אחר הוא מסביר שהגרמנים לא היו אנטישמים דווקא. הרוסים בזמנו היו אנטישמים של ממש והצרפתים לא פחות. אצל הגרמנים זה היה עניין של ערכים. הרי השמידו גם גרמנים שלא התאימו לתורת הגזע הבריא. ובעיקר הייתה להם תכנית דילול גם לגבי הרוסים והפולנים אם היו מנצחים במלחמה. לפולנים כבר כמעט הוציאו להורג עשרות אלפי חולי שחפת ואת הרוסים הם התכוננו לדלל בארבעים עד חמישים ואחד מליון איש. אם היו מנצחים במלחמה לא היה מי שיתבע מהם את הדין. אתם מבינים, זו לא הייתה שנאה בלתי רציונאלית. להפך את האנטישמים מתוך רגשות חסרי מחשבה לא אהבו במסדרונות השלטון.לכל האנושות האירופית יש צורות הרחקה של פרטים לא שלמים גזעית. הנאורות הביאה לסגר ממוסד שלעתים מלווה ביומרות פדגוגיות. פושעים לבית סוהר, הגליה לחולים מדבקים (בתי מצורעים) צדקה נוצרית לרפי השכל. מה בין כל אלו והיהודים. היהודים הרי הציגו עצמם כבעיה ברצותם להישאר נבדלים. ישויות א-סוציאליות.אנו כקוראים יודעים פחות או יותר מה קרה בפולין ו-אוקראינה. איך התנהלו הדברים בהונגריה ידוע לנו פחות. מלבד שמות קסטנר ו-ברנד ואיזה משא ומתן על סחורה במקום דם. ליטל- אואה מספרים לעומק את העלמות יהדות הונגריה. באחת השיחות האחרונות, בין אם זו הזיה או מציאות, כי אואה הוזה חלק גדול מהזמן אחותו אומרת לו, אתה יודע למה הרגנו את היהודים, כי כל התכונות שייחסנו להם הן התכונות של הגרמניות שאנו שונאים בעצמנו. היהודים שרצו להשתלב בחברה הגרמנית אימצו את האופי שלנו וכשראינו את עצמנו מנגד לא יכולנו לסבול אותם משקפים אותנו.ככל שהגרמנים הולכים ומפסידים במלחמה הולך אואה ומשתגע יותר ויותר עד שעדותו שהייתה מדויקת לאורך רוב הספר נעשית מוטלת בספק לא רק לקראת הסוף אלא בשיאה אם הייתה לו ראייה לא מעוותת ופסיכוטית באיזה רגע של חייו. האם אפשר לסמוך על הדיווח שלו בכלל. אך כן, כל מה שנוגע להיסטוריה הממשית מדויק עד לפרט האחרון והקטן ביותר. התחקיר של ליטל מדויק.

ככל שהספר הולך ומתמשך הוא מסתבר להיות מניפסט נוראי נגד המלחמה. נגד כל מלחמה. דווקא בגלל שאלו חיילים נאציים, דווקא בגלל נקודת המבט מהצד הזה השנוא עלינו עד לבחילה אמיתית אי אפשר להתעלם מהזוועה שהמלחמה מעמידה בה בני אדם.אינני יודע כמובן מה כוונותיו של ליטל. האם זהו תעלול ספרותי, המנצח מנצח והמפסיד מפסיד אך את חווית זוועות המלחמה האיומה חווים חיילים פשוטים. יש הרבה רגעים בספר שכקורא צריך לגייס את כל מערכת השנאות כדי לא לרחם גם על הנאצים.לכל חלק בספר נתן ליטל שם של מקצב מוזיקאלי. טוקטה, רונדו, מינואט כמעט כולם מקצבי ריקוד עתיקים וכמעט כולם מרמזים לפחות לכיוון של באך.גם בזה ישנה איזו כוונה שלא אנסה לפתור. וחשוב להגיד שליטל איננו מקל על הקורא בשום רגע. הגיבור שלו כל כך מרתיע עד שהעמדה של הקורא לא יכולה באמת להתחבר אל ההיגיון הנאצי. הוא לא כתב כתב הגנה על הנאצים כמו שכמה חושבים. הייתי אומר שבעקיפין הוא עשה את ההיפך. הנוקדנות הגרמנית המדויקת גורמת לניתוק בעת הקריאה. לעתים קרובות שוכחים שזה ספר קריאה והתחושה היא עלעול מיגע בדוחות ממשלתיים. הבחילה שהאיש הזה גורם תוך כדי קריאה לא נותנת לרגשות אנושיים להתחבר להבנה או סליחה. אנו בתוך ומחוץ לעניין באותו זמן.אי אפשר ואין כל צורך לרחם על אואה והסבל הפרטי שלו אבל באופן מופשט ומרוחק תיאורי המלחמה והסבל הכללי הוא מזוויע. לכל אורך הדרך מפגיש ליטל את אואה עם אינטלקטואלים משני הצדדים, פעם גרמנים עם הלך מחשבה עצמאי פעם עם רוסי, קומוניסט אדוק. עם כולם הוא מנהל שיחות פילוסופיות. השיחות אינן עמוקות מדי, זה ספר קריאה בסופו של דבר, אך הן נותנות מקום למחשבה על צדדים שונים של המחשבה האנושית.ככל שהספר מתקדם הייתה לי לעתים הרגשה שאואה המספר מפסיק לעניין אותי, לא מה קורה אתו באופן אישי ולא ההתפתחות הנפשית הפסיכופטית שהולכת ומתפתחת מול עינינו. התהליכים הגדולים היוו לזמן מסוים את לבו של הספר. ההתקפים הרצחניים הפרטיים שלו הפכו להיות משעממים. מצד שני, עולה מחשבה אפלה, שאולי הכוונה היא לתודעתו המדברת של הפיהרר. או הפיהרר הבא. אואה מייצג את אלו שישבו למעלה, תכננו ידעו, אך כמעט ולא לכלכו ידיים.

אי אפשר שלא לחשוב על הכתיבה המצוינת של ליטל. הקריאה כל כך והזורמת. בספר אחר זו הייתה יכולה להיות מחמאה, למה לא בספר הזה? מלאכת הכתיבה והרעיונות בין אם הם מוסווים או גלויים היא מרתקת. מעצבן כמה שהספר הזה קריא.אינני יכול לשפוט ולהגיד שהספר טוב או רע. השיפוט הפעם תלוי לחלוטין בעצבים של כל קורא וקורא, אך דבר אחד המסתבר להיות כנראה חלק מכוונתו של הסופר היא לזעזע את דרך המחשבה המקובעת שלנו. לזעזע מספיק כדי שנתחיל לחשוב אחרת. כל אחד באופן עצמאי ולא בדרך שהוכתבה לו על ידי מורים ספרים או בעלי עניין. האם צריך לזעזע? התשובה תחזור אל הקורא. רק אלו שיעברו את כל המסע הארוך הזה שהספר לוקח אותנו אליו יוכלו לחוות דעה משל עצמם.ואז תישאל השאלה האחרונה ששואלים לגבי ספר. האם זה ספר טוב? התשובה בעיני כן. מי שהצליח לגרום לי כקורא את מה שגרם הוא סופר מוכשר שכתב ספר טוב. לא נפלא, אולי לא ספרות ענקית ונצחית אך ספר שבצורתו הזאת הוא ספר טוב. יש בו אמנם קטעים ארוכים הנראים כמיותרים ומעייפים, אך בכל זאת הספר הא בהחלט ספר קריא. האם אני ממליץ? אחרי שהבאתי מעט מן המעט, כל קורא עתידי צריך לבדוק עם עצמו מה יכולת הקיבול שלו. ואולי צריך לנסח אחרת. אי אפשר להגיד על הספר הזה כמעט כלום. כל אחד יצטרך להתייחס אליו באפן אישי בהתאם למטען הפרטי שלו. אני מבין את אלו ששנאו את הספר.דבר אחד ברור לי. יעבור הרבה מאוד זמן עד שאקרא שוב ספר על מלחמת העולם, או על מלחמה בכלל. אני כמובן מבוגר מדי, אך אולי ליטל הצליח לגרום לצעירים שיקראו את הספר יבינו באמת מה זאת מלחמה.בסיכומו של דבר, אם אני איריניה נקמנית או נוטת חסד, בהיותי מודע כבר למשפט אזרחי ולסימפטומים נפשיים חורגים אין לי אלא להודות שהאיש שהובא בפנינו למבחן שיפוטי איננו כשיר ואיננו יכול לעמוד למשפט. הוא אדם פסיכוטי שבהיותו נתון להתקפים הולכים ומחמירים הולכים ומתמשכים בהם איננו שולט במעשיו איננו אחראי למעשיו. יש לסגור אותו במחלקה פסיכיאטרית ומן הראוי להרחיק אותו מהחברה כגורם מסכן את שלומה. והשאלה הנשארת פתוחה, האם פולק שלם יכול להיכנס להתקף פסיכוטי ואיך נוהגים בפולק שלם בלתי ניתן לשפיטה.ואולי אם כך באופן סטטיסטי אם הרוב משתגע צריך לאסור את המתנגדים המעטים שלא נשטפו בגל השיגעון. משהו לא בסדר עם אותם אנשים שהם מחוץ להתנהגות ההמון. אולי הם אלו הצריכים להיאסר מאסר מונע.ומי יסביר לי איך אומה שלמה נתקפת טירוף ומקבלת התקף פסיכוטי בלתי נשלט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן