אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנרי רות / ואולי שינה


התמונה של הרצל חקק

חברה מהגרת, זהות מתעוררת

 הנרי רות / ואולי שינה, הוצאת כינרת, 1984, 416 עמודים.

 הנרי רות / ואולי שינה, הוצאת כינרת, 1984, 416 עמודים.

 

בקרוב תמלאנה 75 שנים להופעת הרומן הנפלא של הנרי רות "ואולי שינה". רות תיאר תקופה שבה יהודים היגרו לאמריקה ארץ החלומות. זה סיפורו של עולם אבוד, עולם של יהודים מהגרים: שברון היהדות, שברון החלומות, שברון המשפחה.

מבט מאוחר בעקבות - "ואולי שינה" , ספרו הנצחי של הנרי רות. מסע בעקבות יצירת מופת, שמציבה מראה בפנינו. ואולי המשבר לא תם. (עיון ברומן של הנרי רות "ואולי שינה", כינרת, 1984, 416 עמודים).

הרומן "ואולי שינה" שקע אולי בתרדמה, וחבל. מדובר ברומן נפלא, שיש בו מבט מיוחד על היהדות האמריקנית תוך עיצוב מורכב של משבר ההגירה, והכל בתוך סיפור אנושי אמין של אהבה ושברה. יש בציור הדמויות והתקופה דברים שמדברים גם ללבנו היום. הכל כל כך מוכר: לבטי ההתאקלמות, לבטי הזהות, המשברים, היהדות בנפתולי הגירה ועולם חדש.

רומן נפלא זה פורסם לראשונה לפני כ 75 שנים, ולאחר שלושה עשורים זכה להכרה מובהקת: כיום הוא נחשב היום כאחד הספרים החשובים בספרות האמריקנית. הנרי רות הסופר היהודי נפטר ב 1995. "ואולי שינה" היה הרומן החשוב ביותר שכתב, ועיקר כוחו באותו רומן מיוחד ורגיש היה ביכולתו האדירה לצייר תמונה לא רגילה ויוצאת דופן של זהות במשבר, של לבטי הגירה והתאקלמות.

מה מרתק ביצירה זו, מה שובה את לבנו? נקדים ונאמר משהו על זווית הראייה של הרומן. מרבית היצירה מתוארת מנקודת ראות ממוקדת, מזווית ראייתו של הילד, וכך עוברת המציאות החיצונית עיבוד פנימי- חוויתי. עם זאת, יש ביצירה כמה פרקים שנכתבו בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני, המביט ממעוף הציפור על הדמויות ומעניק פרשנות משלו למתרחש.

כך,למשל, המבוא לרומן, המתאר התרחשות יסוד שקרתה כמה שנים לפני המתואר בתחילת היצירה, כתוב על ידי מספר חיצוני - וכמוהו גם פרקים 16,17 וכן בהמשך : 20, ו 21-. למעשה פרק המבוא הוא התשתית לרומן כולו.

המבוא לרומן

נקודת הזמן המתוארת – מאי 1907 . מקום ההתרחשות - ספינת הקיטור, התחנה הראשונה למהגרים לארה"ב. הנוסעים הנותרים, ובהם האם ובנה, מפליגים אל התחנה הבאה – מאנהטן. באליס איילנד מצטרף אליהם האב, ששהה זמן רב לפני כן בארצות הברית והכין את הקרקע לקליטת משפחתו ב´ארץ הזהב´.

כבר בתחילת פרק המבוא לרומן מתוארת הנהירה לארצות הברית :

" היה זה חודש מאי של שנת 1907, היא השנה שנועדה להביא את מספר המהגרים הרב ביותר אל חופי ארצות הברית ".

המספר מיטיב לתאר גלריה של בני עמי שונים המגיעים לחוף.

במבוא לרומן מצייר המספר ביד אמן תמונה צבעונית של מהגרים שברובם הגיעו עם סדינים, צרורות, סלים קלועים, כסתות, ויש גם שנשאו "מעדנים, נקניקים , שמן זית זך או גבינות נדירות" (עמ´ 10) וכך מתאר הוא מפגשים מרגשים של בני לאומים שונים עם קרובי משפחתם שחיכו להם על הרציף. כך אנו מבינים שאביו של דויד ורבים אחרים הגיעו כ´חיל חלוץ´, שהגיע לפני כל המשפחה.

משהו מעולמם של המשפחה היהודית בגולה עולה במרומז גם מסיפור המשפחה של גניה : סיפורה שלה, סיפורן של אחיותיה, סיפור עלייתה של ברטה והשתקעותה כמהגרת בבית גניה, ההווי היהודי באוסטריה וכוחו של האב כראש המשפחה - ובמקביל, יש לנו פרקים בשמירה על ההוויה היהודית באמריקה (סיפור הלימוד של הילדים בחדר, סיפור שריפת החמץ והמאבק בניצנים של אנטישמיות וכו´ ).

המבוא כפרק אקספוזיציה להבנת היצירה כולה

בטרגדיות יווניות מקובל לראות בפרק הפתיחה של היצירה, פרק אקספוזיציה המכיל כמו בקליפת אגוז את תמצית העלילה, תמצית המשברים הצפויים, קווי אופי יסודיים של הדמויות.

נראה, שפרק מבוא זה, המנותק בצורת כתיבתו, מכל שאר היצירה, מהווה אקספוזיציה לכל הרומן .ניתן למצוא בפרק זה אפיונים מרכזיים של האם, האב, מערכת היחסים ביניהם ומעבר לזאת - משהו על הילד גיבור הרומן, על יחסם של האב והאם לילד ועל נקודת מבטו. הילד ברומן - זו הדמות היחידה הנראית זרה. הילד הוא היחיד מבני המשפחה המוצג כלובש "לבוש זר מובהק", והכל בשל מגבעת קש כחולה. המספר מעיד :

" לולא המגבעת הזאת, מן הסתם לא היה מבחין איש, לו עמדו השלושה הללו בתוך המון, כי האשה והילד הם מהגרים שמקרוב באו ".

באופן כללי מעיר המספר כי מדובר במפגש לא מקובל: "למען האמת, אכן היה משהו לא טיפוסי בהתנהגותם", וזאת כדי להסביר את הסקרנות והמבטים, למרות מראם החיצוני הרגיל. מתברר, שהתנהגותם הלא שגרתית היא זו המושכת אליהם מבטים . בניגוד לבני עמים אחרים המאופיינים בצורה צבעונית על ידי המספר (יהודים, איטלקים, פולנים, אנגלים) מוצגים האב והאם כשונים לחלוטין מכל האחרים. במקום מפגש חם לאחר פרידה כה ממושכת ,עומדים השניים "שותקים, בנפרד" (עמוד 11).

זהו אכן פרק אקספוזיציה, שכן רק בהמשך היצירה אנו למדים אילו חששות היו לו לגבי מידת נאמנותה אליו, לגבי מידת אהבתה האמיתית אליו, וכמובן לגבי שייכותו הביולוגית של הבן הקטן אליו. אבל כבר בקטעי פתיחה אלה אנו מקבלים מושג באשר למחיצה בין השניים, לזרות, ליחסי מאשים–נאשמת, לראיית האם כמסרבת לקבלו באמת אל חייה ואל עולמה הרגשי.

דמותה המיוחדת של האם זוכה להארות בדברי הדמויות האחרות ובהתנהגותם כלפיה. השתקפויות אלה מסייעות לנו להבין את דמותה בצורה מחודדת יותר.

" את עדיין לא חיית כאן מספיק, בהתחלה מחבקים את הארץ הזאת יותר ממה שהיא שווה ", כך אומרת לה האחות ברטה: כמהגרת יש לה ציפיות מן המציאות החדשה, מאותה אמריקה שהיא - " ארץ החירות, ארץ ההזדמנויות הכבירות, אותה ארץ הזהב " , ( עמ´ 15 ).

לבטי ההגירה מעורבים בלבטי השמירה על סודה האפל, על גילו של הילד, על האהבה האסורה. קשיי ההתאקלמות חושפים מבוך של מהגרת ללא כתובת: המציאות זרה והמשפחה נראית לאב זרה, והחוטים נפרמים: הוא מגלה את הספקות שניקרו בו, את החשש שאשתו נישאה לו ולא מאהבה, אלא כדי לכסות על כתם משפחתי, בלחצם של הוריה . החשדות שניקרו בו לאורך שנים היו לדבריו למחסום. הנישואין האומללים הניבו מסכת של עינוי הדדי. גניה חיה עם ייסוריה ועינוייה - וכך אלברט חי עם ייסוריו .

עולם המהגרים הוא עולם של משפחה שסועה: המפגש הראשון של הילד עם אביו יישאר לנצח חרות בתודעתו כטראומה שקשה למחוק אותה. הרומן מתאר את חייו של דויד כעבור כמה שנים, לאחר פרק המבוא ליצירה, ומתברר לנו לאור סיפורו האישי של דויד שאותו מפגש רק היה הכנה לסיפור האמיתי.

היחס העוין שראינו בפרק המבוא זוכה להמחשה לאורך זיכרונות הילד מילדותו. הילד מיטיב לתאר את עולמו אבל דרך סיפורו האישי ומבטו על הסובב אנו יכולים להבין את שלבי התאקלמותו הקשים של האב כמהגר :

מקומות העבודה השונים, אי הסתגלותו למקומות העבודה, רצונו לזכות בתשומת לב וביחס מיוחד דרך ההתיידדות עם לוטר והאכזבה ממנה, ייסורי האב כמחלק חלב וכו´. יומנו של הילד מספר בעיקר את סיפורו שלו, אבל הקשר הקשה והמורכב עם האב חושף משהו מעולמו המיוסר והאומלל של האב אלברט.

קשיי ההגירה הופכים לקשיי קיום, והילד נדרש לסייע לאב בפרנסתו. האב כופה על הילד קשר שתיקה: אסור לדויד לספר לאמו את הזיכרון הרע של גניבת הבקבוקים, השודדים שאיימו עליו וכו´: "אם תעיז לומר מלה לאמא שלך, אכה אותך עד מוות" (עמוד 260 ). ביצירת קשר שתיקה מאיים זה מנסה האב לשבור את הברית הסודית בין האם לבנה כנגד האב. באותה צורה גם היא מבקשת מהבן לא לספר לאב אירועים שעלולים לגרום למשבר בבית, כך למשל סיפור ביקורו החטוף של לוטר בבית בהיעדרו של האב.

הנרי רות מצייר ברית של הסתרה, שמירת סודות, ילד הקלוע בתווך בין אביו ואמו. רות משלב מוטיבים יהודיים: הארה של גישה מוסרית- מצפונית מצד הילד, שאיפתו לזכות במגע הגחלת על שפתיו, במגע האש המטהרת.

חוסר הידיעה והתהיות של הילד ושל הדמויות (דרך הפילטר של הילד) מוסיפים למתח הרגשי שבין הדמויות ולמתח שלנו, הקוראים, למה שבאמת התרחש או לא התרחש בעלילה . סיפור האהבה העמוק ביותר ברומן הוא הקשר המופלא בין האם לבנה – והנרי רות משרטט אותו כסיפורם של שני עקורים ומהגרים, שלא הצליחו לתקוע יתד בסביבה החדשה.

בסיפור הנפרש דרך עיני הילד אנו מקבלים בטפטופים קטעים מסיפור חייה של האם בגולה ומתחוור לנו, שהיא נושאת בתוכה צלקות: אהבה מטריפה שמסתיימת באכזבה גדולה - וטקס השפלה מענה ונורא בבית הוריה. אלה הולכים איתה לכל מקום, והם בוודאי משפיעים על חייה בארץ החדשה. הציפייה שבארץ החדשה ייפתח חלון הזדמנויות חדש - הולכת ומתפוררת.

דרך סיפור חייה באוסטריה ונתיב הייסורים לאמריקה, אנו למדים משהו על האופי שהתחשל בה במהלך השנים : האם מעמידה פנים ומנסה לשרוד בגבולות המציאות הנתונה. היא חשה שנעשה לה עוול, עוול גדול -"מספיק לחיי אדם שלמים" ומנסה לקחת מן החיים משהו שיפצה אותה. ברגע מסוים, כשהיא פורשת זרועות אליו, היא אומרת:

" זוהי דרך השנים, בני , כל שנה חדשה מראה לך את שתי הידיים ככה …היא הושיטה את שתי ידיה הקמוצות. "הנה, בחר", אחר כך פתחה אותן ושתיהן ריקות. אנחנו עושים מה שביכולתנו, אבל הדבר המר הוא להיאבק.. ולהציל את עצמך " ( עמ´ 130 ).

כמהגרת שציפתה לחיים אחרים באותה ארץ של חירות והזדמנויות היא חשה ללא חירות, ללא הזדמנויות – והיא מבקשת לקחת אותם ביוזמתה .בכאב ובתסכול היא אומרת לאחותה:

" את עדיין לא חיית כאן מספיק, בהתחלה מחבקים את הארץ הזאת יותר ממה שהיא שווה " ( עמ´ 142 ).

המספר מיטיב לתאר עולם רווי ניגודים, ובפרק הסיום בולט הניגוד הצורם בין עולם הרחוב הגס והאלים, הרווי דברים תפלים ועלובים ושטופים בזימה לבין עולמו הטהור של הילד, שפתו היפה. בתוך עולם מהגרים זה, בתוך רחוב טמא הולך הילד ומבקש נבואה ותפילה.

עמדו של הילד דויד נבנה כדמות יהודית מיוחדת, כבבואה של ישעיהו היושב בתוך עם טמא שפתיים ( ונקודה מיוחדת זו היטיב להבין אמנון הדרי בספרו "רווח בלי הצלה", עם עובד, 1972).

משהו על שם הספר – ואולי שינה

שם הספר באנגלית, הוא: "קרא לזה שינה" . בתוך אותה תחושה של עולם ישן הוא חש השלמה, מעין פיוס עם הכל. נראה שהמתרגם מיזג את המלים "קרא לזה שינה" עם הביטוי "ואולי לא היו דברים מעולם" והגיע לשם "ואולי שינה". מכל מקום מדובר ביצירה מרגשת, מעמיקה ומעוררת מחשבות לגבי עולם המהגרים ועולמם של היהודים בתוך סביבה זרה, חברה חסרת ערכים ורוויה אלימות. קריאת הספר בימים אלה חושפת בפנינו עולם של קשיי קליטה, מאבק על הגשמת חלומות במציאות חדשה, עולם של זהות יהודית נסדקת. תחושה שהמציאות היא שינה לא נגמרת. האם החלומות יתגשמו?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק