אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דודו בוסי / אמא מתגעגעת למילים


התמונה של שושנה ויג

אמא מתגעגעת למילים

הקדמה

דודו בוסי, אמא מתגעגעת למילים, הוצ´ כתר, 2006

דודו בוסי, אמא מתגעגעת למילים, הוצ´ כתר, 2006

ספרו של דודו בוסי "אמא מתגעגעת למילים" נתפרסם לפני שנתיים, לא ניתן להכיל את כל הספרות העברית ולא ניתן למבקר לקרוא את כל הספרים שיצאו לאור ביום, בחודש או במהלך שנה אחת. לכן השיבה המאוחרת שלי לספר הזה בחזקת תיקון. תיקון על אי התייחסותי לספרו זה של דודו בוסי במועד פרסומו. ואולי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כמו ברכת יום הולדת שנשלחת מאוחר ממועדה כך אני מבקשת לברך את הסופר הצעיר והמוכשר על יצירתו, יצירה שבהחלט יש להלל ולשבח את יוצרה. כתיבה בשפה העברית באורח שוטף וקולח ייחודית לדודו בוסי. שפה נהירה וברורה בלא הצטעצעות מיותרת. שפתו של דודו בוסי היא שפה שיש בה מן האוטנטיות. השפה מאפיינת את הדמויות ואין עמה ירידה לשפה שיש בה רדידות או נמיכות . גם כאשר דודו בוסי מתאר דמויות המתחבטות בבעיות אנושיות הוא אינו משתמש בסלנג בוטה וירוד. השפה היא חלק מאיכותו של הספר. ועל כן התמקדתי בפתיחת מאמרי בייחודיות של המחבר. חלק ניכר מהנאתי במהלך קריאת הספר הייתה בסוג הקשר שנוצר ביני לבין הטקסט. טקסט שדיבר אליי באופן ברור ובהיר ולא ערפל אותי במסירה לא ברורה ובלתי רציפה. הרציפות של הרומאן הפוליפוני נבנית אט אט והיא ארוגה במלאכת מחשבת.

זוג משמים
נזימה ורחמים

המחבר מתאר דמויות של גיבורים משולי החברה הישראלית. אנשים שלא הם העילית ולא הם מעצבי הדרך מבחינה היסטורית. גיבוריו של הרומאן "אמא מתגעגעת למילים" הם בני משפחה ממוצא עיראקי המתגוררים בשכונה ברמת גן שהיא שכונה שאינה טבורה של החברה הישראלית. אלא שכונה הסמוכה לשוק ולפרברים הדחויים של החברה הישראלית. האב רחמים הוא בעל בית קפה או "המפגש" ואשתו נזימה היא רעייתו עקרת בית הכלואה בביתה רוב הזמן. הם נישאו "מאהבה" ברחו מהורי הכלה כדי להינשא . נישואים שלא התקבלו על ידי הורי הכלה בעין יפה והיא גוננה על נישואיה כל השנים. ההורים שלה לא בעין יפה את נישואי בתם נזימה לרחמים.לבני הזוג בן עובדיה שנולד כעבור ארבע עשרה שנות עקרות. שנות העקרות הן שנות העקרות של הגבר ולא של האישה. האישה מחפה על עקרותו של הגבר שלה, ולא מגלה לו זמן מרב שהוא המעכב את עיבורה. בפרק הראשון הרופאים מגלים לה שאין לה בעיית פוריות, הבעיה היא של רחמים. רק אחרי ארבע עשרה שנים הוא ניאות לקבל טיפול וגורם להפרייתה של אשתו. דמותה של נזימה היא דמות שיש לתת להתייחס אליה כדמות של האישה הכנועה, האישה "של פעם" שמקבלת עליה את התנהלותו של הגבר ואת בעלותו עליה בלא עוררין.היא סוג של מלכה בביתה אך רק בביתה. סגורה בעולמה בעוד הוא יוצא ובא ו"חופשי" בעולם לעומתה. באחת מן היציאות הבודדות שלה אל העיר הגדולה תל אביב נתקפת בבעיות בלתי שגרתיות. ובסופו של דבר נפתרת הבעיה.

המטרה לשמה יצאה נזימה מן הביתה הייתה כדי למצוא רב לשיעורי ההכנה לבר המצווה של בנה עובדיה. והתלאות אותן היא עוברת הן סביב הולדתו של הבן וסביב תהליך התבגרותו בארץ. האם היושבת בבית יוצרת קשר של אהבה עם בנה היחיד, והוא משיב לה אהבה. הקשר העיקרי של הבן הוא הקשר שלו עם אימו. אביו בא ויוצא והוא הבן רואה אותו חי חיים של "חופש".

ברומאן פוליפוני, רשומון מודרני, מתאר המחבר את סיפור חייהם של בני הזוג וילדם עובדיה לאור התפתחויות בחברה הישראלית . הבן היחיד עובדיה מעביר את הקורא את מסעותיו האידיאולוגיים בהתאם להתפתחות תפיסת עולמו. וניכר כי עולמו של עובדיה הוא עולם שאין בו דרך. הגיבור תועה בדרכו בעולם הישראלי ובתוך החוויה הישראלית הוא חוטף מדי פעם חבטות שדוחפות אותו לשנות את גישתו לחיים.

הבן היחיד: עובדיה

למעשה עובדיה הוא ערס משודרג, ערס עם אג´נדה. הוא ילד בעייתי ומופרע בבית ומחוץ לבית. סוג של מורד. הוא מנסה לשבור את התכונה של ההורים כדמויות כנועות. הוא ערס שמאלני, ערס שלא הצליח להשתלב בחינוך הממלכתי הדתי ומועבר לחינוך הממלכתי ושם הוא הופך לפעיל בתנועת השומר הצעיר. הגיבור לא מתקבע בתפיסת העולם השמאלנית המקובלת. הוא בורא לו עולם פילוסופי כשחלק מן המושגים שלו מוכרים ומנוכחים בספרות העברית העכשווית במיוחד על ידי הכותבים הותיקים בני הדור של אלי עמיר ו-סמי מיכאל. גם בספרות העולמית הוטבע המושג על ידי הכותבים היהודיים שמוצאם בארצות ערב. כמו אלבר קאמי, יליד טוניס, בכנותו את היהודי יוצא ערב יהודי ערבי.

בקריאה של ספרו של דודו בוסי ישנה הרגשה שהנה נולד לנו כוכב חדש וגם הוא במוצאו יזוהה עם הכותבים ממוצא ארץ בבל או ארץ ערב. ולא כך הוא. דודו בוסי במוצאו הוא משכונת התקווה. אביו המנוח הגיע לארץ בהיותו בן שנתיים מתימן ואימו שתחיה ילידת הארץ, בת להורים ילידי פרס. אחד ממטבעות הלשון שהטעו אותי בקריאה היה המונח "יהודי ערבי" שהוא מונח מוכר שהוטבע על ידי קודמיו. ניכר שדודו בוסי נשאב לתוך התודעה הזאת בכתיבתו את ספרו "אמא מתגעגעת למילים" ועל כן כמו סופרים אלה משתייך לכותבי המזרח שמזדהים עם היהודים שעלו מארצות ערב ונבדלו מאחיהם שעלו מארצות אשכנז.

ארץ המוצא מופיעה בספר כמוטיב מנחה, והיא מובילה את הגיבורים בשבילי החיים ובמידה מסוימת גורמת לגיבור לתחושת ניכור וזרות בארצו שלו. אחת הדוגמאות בספר על הנידוי והניכור של בן יהודי – ערבי היא בעת ההתאהבות הראשונה של עובדיה בבת הארץ רונית ממוצא אשכנזי מקפידים הוריה ללמדה שאין הוא משלהם. אף ששניהם כבר צברים להורים שעלו ארצה כדי לקיים כאן דרך חדשה מקפידים ההורים להנחיל לבנים את השונות שיש להקפיד להבחין בה.

ההבחנה הזו בין סוגי הישראלים באה לידי ביטוי באופן מאוד בולט ביצירה. הגיבור שכמה להשתייך לחברה הישראלית עושה הכול כדי להיות שייך אליה, גם בהזדהות עם האידיאולוגיה של המפלגה השלטת כהשתייכות לתנועת הנוער של השומר הצעיר וחיבוב השמאל על ידו. ההתחיילות כחלק מהרצון שלו לגבש לעצמו זהות ישראלית. אף על פי כן עובדיה לא מתקבל לחברה הישראלית ולא הופך להיות שווה בין שווים כיוון שמוצאו המזרחי רודף אותו עד למקומות הבילוי. בעוד הוא עומד בתור למועדון בילוי עורכים סלקציה ולא מניחים לו להיכנס בשער מועדון הבילוי. עובדיה מתאים לשרת בצבא כקצין ביחידה מובחרת אך אינו יכול להיכנס ללב ההוויה הישראלית ולהתערבב בקהל של הישראלים. הוא שייך לישראל האחרת הממודרת המורחקת. ישראל שנוח להשתמש בה ואחר כך לזרוק אותה ולהתעלם ממנה.

ניתן לתמוה מה לסופר צעיר ולבעיית הזהות. מנין לסופר צעיר תובנות כל כך חדות אודות בעיית הזהות שלנו כישראלים. הספר מעורר מחשבה ומעורר תהיה האם אנו התבגרנו והפכנו לאומה אחת או אנו עדיין מקבץ של גלויות שלא ניתן לברוא ממנה חברה אחת מלוכדת. יש בכתיבה של דודו העמדה של המציאות, הרשומון מתאר מציאות מסוימת של בנים שנולדו כאן ואחר כך נוטשים את הארץ ויורדים מן הארץ למצוא את מזלם בגולה.

גולה בארץ וגולה מחוץ לה

בעוד ההורים של עובדיה רחמים ונזימה הם גולים בארצם. זוהי תפיסה רעיונית שבולטת בין כותבי המזרח הרואים את ההורים החיים בארץ כבמקום של גלות (ראה שירו המפורסם של בלפור חקק "גלות"). דודו בוסי ביודעין או שלא ביודעין כותב מתוך אינטואיציה על האמת של היהודים המזרחיים (היהודי הערבי) שחשים כאן בארץ האבות כמו הגיעו לגולה חדשה. הוא הופך בבגרותו גולה מארצו ויורד להתגורר בגרמניה. ובהיותו בגרמניה הוא מגיע לתובנות מאוד מעניינות באשר לקיומה של מדינת ישראל.

" עד שירדתי מהארץ חקרתי את ההיסטוריה של ישראל מהזווית המזרחית. שעות רבות שרפתי בארכיוני עיתונים ובספריות, דיברתי עם פעילים חברתיים, ביקרתי בעיירות פיתוח , שמעתי את קולותיהם של אנשים קשי יום למדתי, את אירועי ואדי סאליב, וקראתי כל מילה שנכתבה על מאבקם הצודק של הפנתרים השחורים. מדריכי השומר הצעיר סיפרו לי ולשאר החניכים שהפנתרים השחורים היו חבורה של בוגדים וברברים וכפויי טובה שבמקום להרכין את הראש ולומר תודה למדינה הנהדרת שלנו, שהעלתה אותם ארצה ממדינות ערב האויבות,הפגינו נגדה וחוללו בה מהומות.
האהבה הגדולה לארץ הפכה במהירות לשנאה תהומית. כמו אהוב שבשעת כעס משליך את כל החפצים שמזכירים לו את אהובתו הבוגדנית, זרקתי לפח את קלטות "עמוד האש" שהקלטתי בתקופה שהייתי שמוצניק, קרעתי את שלל ספרי ההיסטוריה של ארץ ישראל , ריסקתי וזרקתי את כל התקליטים של הגבעטרון, שהייתי מכור להם, לא יכולתי להאזין יותר לשירים שהיה להם אופי עלק ארץ ישראל היפה.
" (שם, עמ´ 78-77)

בעקבות מסעותיו של הבן עובדיה , שנולד להוריו לאחר כיסופים ארוכים, נגלה לקורא מהותו של היהודי הערבי. היהודי הערבי אינו מתקשר לישראליות באורח טוטאלי ואינו מזדהה עמה באופן מוחלט. הזדהותו של היהודי הוא הזדהות עם היהדות. בירידה מן הארץ בגלות של הבן בגרמניה מעלה הבן את הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. יותר מכל הוא רוצה להבליט בעיניהם של הגרמנים את יהדותו. ההבלטה של היהדות אינה רק בנשיאת מגן דויד אישי, אותו נשא עובדיה בילדותו לפני שהתחבר להיות שמוצניק אלא גם בבגרותו בגולה הוא צובע על חלון הראווה בחנות הנעליים שלו בגרמניה את סימן מגן הדוד. סימון היהדות הוא כסימול והחצנה יהדותו של עובדיה.

מחאה בארץ זרה

האקט המחאתי של עובדיה באדמת גרמניה הוא אקט מחאתי מכוון. הוא מבקש לעורר סערה במקום ועל ידי כך למשוך קונים לחנותו. הדבר מוביל להצלחה מסחרית מסוימת. יש לעובדיה גם רעיונות אידיאולוגיים באשר להתיישבות החדשה שקמה לאחר השואה. הוא מעלה אפשרות שבה היהודים היו אמורים להקים את מדינתם על אדמת גרמניה ולא בארץ ישראל. המחיר שגרמניה הייתה צריכה לשלם בעבור מעשיה בשואה הוא שונה לטענת המספר עובדיה. היו צריכים, לדעתו, להישאר חרוטים באדמתה של גרמניה מעשיה על ידי מציאת פיתרון התיישבותי בארץ שחוללה את השואה. וכך היו גם נפתרים לדעתו הבעיות בין המזרחיים והאשכנזיים בארץ. היהודים, יוצאי ארצות ערב, לא היו צריכים להיות מגורשים מארצות ערב לארץ ישראל. הקמת מדינה על אדמת גרמניה, לדעתו של עובדיה, הייתה בונה את תדמיתם באופן שונה. הפיתרון שמציע עובדיה, בן המהגרים מעיראק הוא פיתרון שאינו קשור להוויה הישראלית. זהו פיתרון או ניסיון לברוח מן הזהות הישראלית. למחוק את הקשר בין ארץ ישראל לבין היהודים בה.

כדאי לקרוא את ספרו של דודו בוסי גם כדי לחוש כיצד הבעיות של החברה הישראלית כחברה קולטת הגירה אינן בעיות שנעלמות במהלך שנות הקיום של המדינה. דווקא השנה בשנת השישים למדינה יש מקום להרהר בדמויות אותן עיצב הסופר הצעיר. הוא שגדל כאן כבן הארץ הצבר, ידע לתאר ברומאן את דמותו של האחר. את הדמויות שלא מצליחות להכות כאן שורשים. הדמויות הללו הן הדמויות שמוצאן מארצות ערב. יש בכתיבה של דודו בוסי סוג אומץ לב. סוג של אמירה אחרת על הבעיות שלנו כאן.

גם הניסיונות של הגיבור למצוא את בת הזוג שלו נותרות בסופו של דבר ככאלה שאינן באות על סיפוקן. אותה רונית בה הוא נתקל בעת שיבתו לארץ במהלך פיגוע לא נמצאת פנויה בעבורו. אמנם היא מתייחסת אליו בנימוס רב ואסירת תודה על הצלתה ממוות. מעבר לתודות אין סיכוי שבת האשכנזים תצא עמו ותבנה עמו בית . הסיום הזה הוא סיום פסימי באשר לסיכוי לבנות כאן חברה חדשה. גם השיבה לארץ היא שיבה לא מתוך הכרה וחיוניות של הקיום שלנו כאן מתוך אמתלה של ההורים. נזימה ורחמים מבטיחים להפוך את המפגש לחנות נעליים עבור בנם. כשהוא מגיע לארץ הוא מוצא חבורה של אנשים הממתינים לעולם הבא. סיום הספר מתאר את פרידתה של האם מן העולם הזה. אסיים במילותיו של הסופר דודו בוסי:

". ..רק אומר באופן אישי, רוב הבעיות החברתיות המועלות בספרי אינם חלק מחיי האישיים. אני לא עובדיה. בת זוגי היא ממוצא אשכנזי, כך גם בת הזוג שהייתה לי בעת כתיבת הספר. את ההשראה לסיפורו של עובדיה קיבלתי בן היתר מסיפוריהם של בליינים מזרחיים שלא הורשו להיכנס למקומות בילוי. ואת השאר מקריאה ומאוזן קשבת למצוקתם של חלק מהחברה המזרחית.

לדעתי, דמותה של נזימה היא הדמות המרכזית בספר ולא דמותו של עובדיה. רוב המבקרים כיוונו את ביקורתם על הספר מבעד לדמותו, היו כאלה שהגדילו וטעו באומרם שהתנהלותו היא למעשה התנהלותי שלי. מעטים התייחסו ללב הענק של הספר - דמות האישה, נזימה ".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג