אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עכשיו זה כתוב / אילנה ברנשטיין


התמונה של דן לחמן

עכשיו זה כתוב / אילנה ברנשטיין. הוצאת בבל

אילנה ברנשטיין היא סופרת שכתבה כבר כמה וכמה ספרים העוסקים ברובם ביחסים תוך משפחתיים, בעיקר זוגיים. גם ספר זה מצייר מערכת משפחתית. האם אפשר לקרוא למה שמתרחש שם יחסים? הספר מתחל כשהאישה, שבינתיים אין לנו מושג מיהי שוכבת ליד גופת בעלה. "רציתי לספר מה עשיתי. להראות לעולם שאני לא רכוש של אף אחד. שגם לי יש גבולות". זה לא סיפור שמתחיל ברצח ונגמר בלוויה. אם כי שני האירועים מופיעים בספר. הספר הוא בעיקר על תהליך הנמשך שנים.האם אילנה ברנשטיין התכוונה לספק איזה כתב הגנה לנשים שרצחו את בעליהן? להזהיר נשים ולחנך גברים. שתי דמויות ממלאות את חלל הספר. האישה והבעל. אין כמעט אנשים אחרים. יש להם בן ובת יש לה ידידה אבל אין אנשים.היא בת חמישים, כמעט, חסר יום יומיים. הוא בן שישים ושתיים. הם נשואים שנים ארוכות בהן הוא לא הפסיק להתעלל בה. הוא מנהל בית ספר, ייתכן אפילו שהיה מורה אהוד על תלמידיו. בבית היה אחר. בבית היה גבר מתעלל חסר רגש לחלוטין. אם היו שואלים אותו היה מצהיר שהוא אוהב אותה כמובן. הוא לא יודע מהו באמת.השכנים יעידו שהם משפחה נורמטיבית. אין צעקות או ריבים, ילדים שקטים. מעורר קנאה כמעט. ומה שהשכנים לא יודעים שהוא מזיין אותה, יום יום, ויותר. תגידו מה רע? הרע שהוא לא שואל אם היא רוצה, וכשהיא רוצה לא ישאל אם היא מוכנה לעשות זאת בדרכים שלו, ובסופו של דבר לא אכפת לו אם היא לא נהנית. הוא אונס אותה בתוך חיי הנישואים שלהם. היא אישה נאנסת שמחוץ למבט החברתי על אונס. לא על ידי זר. לא מחוץ לבית. אונס משפחתי שכזה. הלחצים הנפשיים והגופניים שהוא מפעיל עליה נותנים את אותותיהם. אנחנו לא יודעים איך הייתה פעם. כעת היא נתפסת כאישה ילדותית מאוד. תלויה לחלוטין בבעלה השתלטן . ומחוקה. היא איננה אישה מוכה. הוא איננו מכה אותה, לא. הוא משפיל אותה ומבזה אותה ומתעלל בצורות שאולי הוא אפילו לא מבין שזה מה שהוא עושה. היא אישה מנוצלת מינית, נאנסת מחדש מדי יום והופכת להיות תשובה לפנטזיות מיניות פורנוגראפיות של בעלה. היא מאבדת צלם אנוש. הוא לוקח ממנה את על עצמיותה. התיאור המפורט של המערכת החולנית הזו קשה לעיכול. קשה להבין אישה הנכנעת עד כדי כך. נכנעת עד כדי איבוד צלם אנוש. לרגע נראה שגם לה אין כמעט זכות קיום, לא רק לו. לעתים היא נשמעת טיפשה, או לפחות מאוד לא אינטליגנטית.אך היא אישה שהייתה יכולה להיות מצליחה. היא עובדת. והוא לוקח ממנה את כל המשכורת שלה ואיננו משאיר לה מספיק כסף למחיה, למרות ששניהם משתכרים יפה. היא צריכה לבקש ממנו רשות לכל דבר והוא מחשבן לה מה לקנות. הוא קמצן נוראי המחשב כל אגורה. מאלו שלא ייסעו באוטובוס ויעדיפו ללכת הרגל כדי לחסוך את מחיר הנסיעה. אך כשהוא מת ומנהל המשרד שלה בא לבקר בביתה הוא מגדיר אותה בפני בני משפחתה כגאון פיננסי. ואתה תמה איך גאון כזה יכול להיות אדם מעוך כל כך. כלומר שמחוץ לבית עדיין מרצדים בתוכה שרידים של אפשרות של אישיות אחרת.מכיוון שהספר מתחיל ברגע השיא שלו. כשהבעל מת, לכאורה אין יותר מתח עלילתי בספר. אך כשמתגלה שהיא רצחה אותו, הרי שהמתח עובר לכיוון של איך, מתי, למה. ואחר כך לכיוון השאלה איך או מתי יתפסו אותה. אך זה איננו ספר מתח או ספר בלשי. בכלל לא. השאלה הזו הופכת למשנית עד לא קיימת בהמשך הקריאה.הספר כתוב בגוף ראשון. האישה מתארת את חייה. ולכן בכל פעם שמתייחסים אליה הן בכתיבה והן במחשבה כ"היא" אנחנו הולכים ומוסיפים להפיכתה לחפץ שזה לב התחושות שלה והטענה המרכזית נגד בעלה. הוא שלקח ממנה את אישיותה ואת עצמיותה והפך אותה לצל של עצמה ולצל אדם.הם נוסעים לרומא. וגם לפני יום הולדת חמישים שלה. היא מתכננת את הרצח כבר זמן רב. היא מגיעה להחלטה ששם במלון היא תבצע. וזה מה שהיא עושה, לא לפני שגם שם הוא מתעלל בה בדרכו ומחזק את החלטתה.כל כמה שהוא קמצן בבית ובחייהם המשותפים לאחר מותו מתגלה שקנה לו דירה נוספת בה הוא חי חיים אחרים, מפנקים ועשירים. הוא גבר עם צרכים מיניים מוגברים, אולי לא ממש ביזאריים אך כאלו המעליבים אותה. היא חשה מושפלת בכל יום מחדש. אם הוא בוגד בה, אין סימנים ואולי לא אכפת לה לגלות. כל מה שהיא רוצה זה למחוק אותו.היא מקווה, שכשתשוחרר תוכל לרכוש לעצמה את אישיותה מחדש. קשה להאמין. היא מבטלת את עצמה כל כך הרבה שנים עד שקשה להאמין שעוד נותרה בה אישיות. למרות שהיא מקווה שכן. שהיא עוד תשתנה.אם ברנשטיין רצתה להכניס את הקורא דרך הכתיבה שלה ללחץ הנוראי בה חיה הגיבורה הרי שהצליחה. מדף לדף הלחץ עולה. אך מצד שני הלחץ והנוקדנות של עוד פרט ועוד פרט גם גורמת לרצון להשתחרר. לעתים עד לרצוח את האישה הזו ביחד עם הבעל. האסקופה הנדרסת הזו כל כך מקוממת לעתים. הספר הופך להיות מעיק מאוד זה לא מקומם. זה לא מרגיז. עוד פרט ועוד עובדה הופכת להר של מועקה.הוא איש איום ונורא, ובכל זאת הזעם מתעורר דווקא עליה. איך היא נותנת לעצמה להימחק על ידיו. איך איננה מתקוממת. למה חיכתה כל כך הרבה שנים כשכבר החליטה לעשות מעשה. וזה מה שאילנה ברנשטיין מנסה לגרום לקורא. לעבור יחד אתה את המטחנה הנוראית עד איבוד כל מה שעצמי, כי הרי משפחה זו משפחה ומשפחה לא מפרקים בגלל קמצנות או עודף מין או מיני דברים ששכנים לא יכולים לראות או להבין.זה איננו כתב הגנה. החדירה הזו לקרביים איננה מביאה להבנה או רחמים. היא כל כך מקוממת עד שלרגעים הנקמה בזוג הנורא הזה היא התחושה שלהפסיק לקרוא את הספר יהיה רגע של מרפא. אך האמת שאי אפשר להפסיק. החיטוט הזה. הנוקדנות בפרטים הופכת להיות כמו חיטוט בפצע עצמי. כל זה איננו בא להגיד שבגלל אישיותה מגיעה לה התייחסות כזאת. לכל אדם נתונה הזכות לכבוד אישי, לכיבוד גבולותיו ורצונותיו. אין הצדקה לניצול נוראי שכזה, לא מיני ולא נפשי.לעתים קרובות אני שואל את עצמי אחרי קריאה של ספר למי הוא מתאים. האם זה ספר לנשים? נדמה לי שברנשטיין מנסה ללמד את הנשים למרוד ביחסים חולניים כאלה. אולי לא לרצוח אך בוודאי לנקוט יזמה. האם גברים יכולים להפיק תועלת מהספר? אני בספק. אנשים הנגועים אינם מבינים שהם כאלה. הוא איננו איש המתעלל מרוע לב. הוא לא חושב שיש בו פסול או שיש דרך חיים אחרת, כך שגברים שיש בהם את המבנה הנפשי הזה לא יבינו מה רע בהם.זה לא ספר קל לקריאה בעיקר מפני שאין לקורא שום אפשרות של הזדהות של ממש עם אחת משתי הדמויות. הכעס והעלבון קשים. ברנשטיין לא מנסה להסביר או לגרום לנו לחבב את "הרע" כמו בספרים אחרים. היא מצלמת מצב לפרטיו. אך אם ברנשטיין מצליחה לגרום לנו את כל מה שגרומת לנו הקריאה הרי זו הוכחה ליכולת הכתיבה שלה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן