סיפור פשוט / עגנון

הבנים היחידים כובשים את האהבה

סינופסיס:

אל ביתו של הירשל בן ה- 16, מגיעה בלומה, צעירה ענייה שהתייתמה ובאה לחסות בבית קרוביה האמידים. הם מקבלים אותה כמשרתת. מכאן קורה הצפוי: הירשל ובלומה מתקרבים לדרגת תאומי נפש, ומתאהבים בעוצמה. ושוב קורה הצפוי: צירל, אמו של הירשל, לא מוכנה שהבן היחיד שלה ישא יתומה עניה, והיא ממהרת לשדך לו את מינה, בתו של עשיר העיירה.

בלומה עוזבת את בית המשפחה ועוברת לשרת בבית אחר. השידוך יוצא לפועל. הירשל חי עם מינה אשתו. תחילה היא רק משעממת אותו, אבל מהר מאוד הוא מתעב אותה. שכן הוא מצוי במחיצת מינה, אבל מעייניו עם בלומה. לאט לאט יוצא הירשל מדעתו. לילות תמימים הוא משוטט ברחוב מגוריה של אהובתו כדי להציץ בחלונה, אולי יזכה להעיף בה ולו מבט (זה לא קורה), אינו ישן, אינו אוכל, הדרדרותו נמשכת, והוא בורח אל היער. לבסוף שולחים אותו הוריו לבית חולים פסיכיאטרי. לאחר טיפול ממושך מחזירים אותו הבית.

בשובו ניכר כי השלים עם המציאות: מעתה יחיה עם מינה, לא ירוץ בלילות בעקבות לבו, ויוותר על האהבה. ואילו הקורא מגלה את המועקה הכבדה שנותרה בסיפור שנסתיים "בטוב".

החברה מכניעה את האהבה

מי שסבור כי אהבה היא הדבר הכי חשוב כי היא קול הלב, יקבל ב"סיפור פשוט" שיעור אכזרי בכוחה של המשפחה להצמית את המיית הנפש ולרתום את האדם לשימור המבנה החברתי.

הוריו של הירשל לא נישאו מאהבה. להיפך, אביו נטש את אהובתו (אמה של בלומה, כן,כן, עגנון מרשה לעצמו לפתל את העוולה לאורך מספר דורות) ונשא את צירל והחנות המשגשגת שלה. הויתור שעשו ההורים לטובת הסדר החברתי, אותו יורישו לדור הבא.

המאבק האבוד של האהבה בחוקי החברה מתומצת בשפה העגנונית בסצינה הרומנטית המזעזעת ביותר בספר. לעת ערב, עם סגירת החנות, כאשר זוגות צעירים אוהבים מטיילים ברחוב, יושבים צירל וברוך מאיר בחנותם:

"הדלת סגורה חציה, כנגדה הקופה פתוחה. ברוך מאיר וצירל מצרפים מעותיהם, את של נחושת לחוד ואת של כסף לחוד ושטרי המדינה לחוד. את המטבעות עושים גלילים גלילים ואת השטרות אגודות אגודות.

"אין לך נאה מישיבת לילה בחנות בשעה שמעותיך מונחות לפניך. אתה מצרף דינר לדינר וזוקפם בצידי השולחן ורואה ומרגיש שהגעת למקום שביקשת. באותה שעה יוצאים זוגות זוגות ועוברים על פתחי חנותך ומרפישים עצמם זה לפני זה. אם בעל אוזניים אתה אתה שומע לבם מפסיעותיהם. אוי, כמה לילות הם מתייגעים וכמה לילות עתידים הם להתייגע ולילך ואיני יודע אם טובה מוכנת להם. באותה שעה אתה יושב עם צירל אשתך בחנותך וריח תאנים וצמוקים וקנמון בא אליך. בבואה דבבואה של שמש אחרת נשתיירה בפירות אלו, אפילו הם טמונים בתיבה מרגישין בחמימותה. צירל וברוך מאיר יושבים כאחד ושותקים כשאזניהם נטויות. מה ראו שהטו אזניהם פתאום, שמא קול הברה שמעו מקול שירת נוטעים ונוטעות, או שמא בת קול של נשיקה שנשק רועה את ארוסתו תחת התאנה שמעו והטו אוזניהם."

יופיו של הטקסט הקצר הזה מורכב כ"כ, שמדגדג להתיחס לכל מלה וללבן שבין השורות. אבל נסתפק בקווים כלליים: בפתיחת הפיסקה מתוארים גבולות חיי הרגש המותרים לשניים: הדלת אל הרחוב בו מטיילים זוגות האוהבים סגורה. לא לגמרי, אמנם. היא סגורה דיה כדי שלא יוכלו להצטרף, אבל פתוחה דיה כדי שיוכלו לשמוע ולהווכח מה הם מחמיצים. אבל דלת הקופה פתוחה "כנגדה". כלומר במקום זאת גורלם הוא לעסוק בכסף. ומכאן התיאור הפיסי של העיסוק בכסף, הם נוגעים בו, הם מבלים ערב זוגי במישמוש כסף, ולא זה בזה.

ואז באירוניה, אומר לנו עגנון "אין לך נאה מישיבת לילה בחנות", כלומר הסכיתו וראו את פסגת המאוויים הרומנטיים בהתגשמותה. אבל "באותה שעה" מתרחשת כל הרומנטיקה המובאת במשפטים הבאים, והדיה מושכים מיתר של געגוע מלבם של צירל וברוך מאיר "וריח תאנים וצמוקים וקנמון בא אליך." אכן, חזקה האהבה שחסרונה אינו נעלם, אפילו אם מדובר ב"בבואה דבבואה " שלה, ו"אפילו הם טמונים בתיבה".

ירושת הויתור על המאוויים הכמוסים והגלויים תעבור להירשל יחד עם החנות. בבחינת כל אשר לנו – לך יהיה. כדי להעצים את תחושת הנטל הופך עגנון את הירשל לבן-יחיד. כלומר היורש היחיד. בן יחיד כמוהו כצואר בקבוק: אם המורשת התרבותית והמשפחתית עוברת מדור לדור תוך שהיא מתחלקת בין בני הדור הצעיר, הרי הבן היחיד משמש משפך המנקז את המעמסה כולה לכלי יחיד. אבל עגנון אינו מסתפק בהיותו של הירשל בן יחיד, אלא אף חוזר וקורא לתופעה בשמה:

" יחיד הירשל לאביו ולאמו. בכור ובן זקונים כאחד." (סב) כבר כאן, משפט אחר משפט, יש חזרה לצורך הדגשה והפניית תשומת הלב לסיטואציה. המשפט הזה פותח פרק. כאן הוא מציג את הייחוס. למרות שהקורא כבר יודע שבלומה הגיעה לבית בו יש רק ילד אחד, הירשל, נוקב עגנון בשם המפורש - בן יחיד. והוא מסביר את המובן מאליו: גם בכור וגם בן זקונים. כלומר, מטלות כל ילדי המשפחה עליו. בעוד המלה בכור מהדהדת (ואיתה האחריות, הקירבה להורים, ירושת התואר והשם) מיד מתווסף וסוגר "ובן זקונים" (הנחת לעת זקנה, הפינוק של ההורים, הקטן שיש לתת לו יד).

אם נפתה הקורא האופטימי לחשוב כי בן יחיד פירושו פינוק ובסופו של דבר יאפשרו לו ההורים ללכת לאשר יוליכנו לבו, שב עגנון ומזכיר את הכבלים החברתיים הצמודים לסטטוס. שוב הוא נזקק לקרוא ליחיד בשמו:

" יחיד הוא הירשל לאביו לאמו ואין להם יורשים חוץ ממנו" (פג) כפל והדגיש.

מתי רואה עגנון להזכיר שוב, לנו ולהירשל, את מעמדו כבן יחיד? מיד לאחד הפיסקה היחידה בה הגיעו הוא ובלומה לקרבה פיסית רומנטית: " יחידי עמד הירשל בחדרה של בלומה. משיצתה הרגיש בה יותר. כל חללו של החדר ספוג ריחה. כתפוח שנפל מן העץ וריחו נודף. הירשל פנה אילך ואילך. כיוון שראה את עצמו יחידי הניח ראשו על מטתה.

אלף שנים היה ראשו מונח על מטתה של בלומה. כל היקום נמחה, רק הירשל בלבד קיים. דמום שוכב לו הירשל ולבו מתוק כדבש. כל עצם חיותו ניעור בקרבו. אלוקים בשמים יודע כמה היה הירשל שוכב. פתאום נגעה ידה של אשה בראשו והחליקה את שערו. גם כי אחריש ולא אספר תבינו, שידה של בלומה היתה זאת. כיוון שהרגיש בה נינער ויצא"

ומיד עולם אחר של יחידות:

"הירשל התחיל ממעט בשיחה. כשהוא יחידי בחנות הרי הוא עומד וצופה כנגדו. חנות זו מלאה כל מיני סחורה שאין לשאר א שוויים. יכול היה הירשל להתגאות שכל אלו של אבותיו הן, ולאחר מאה ועשרים שנה יפלו כולן בחלקו. יחיד הוא הירשל לאביו ולאמו ואין להם יורשים חוץ ממנו. אבל הוא אינו שמח."

לא הרי יחידי כשהוא בחדרה של בלומה, כיחידי כשהוא להוריו. נהפוך הוא. אצל בלומה העולם הוא עולמו. הוא היחיד הנוהה והממלא אותו. רק הוא קיים. כמה מתיקות ניגרת מהשימוש ב"יחיד" הוא בחדרה וכמה כובד טמון ביחיד הוא להוריו. אצל הוריו הוא יחידי תחת המגף הכובש של החיברוּת. לו אין קיום כלל. בשתי פיסקאות קצרות אלו מטיח עגנון בלהטיו את היחיד ביחיד, את הדחף לחבור לרצונו הפנימי ולהפוך אותו לעולמו, לבין הצורך להכנע כדי להתקבל לחברה שאין לבן היחיד במשפחתו. הדילמה הזו של הבן היחיד מביאה את הירשל לשגעון.

נכון, יש דילמה גם אצל בנים אחרים, אבל, מדגיש עגנון, לא במקרה אני שב ומזכיר שמדובר בבן יחיד, ואין לו מילוט. אין אח אחר שאפשר לוותר למענו על החנות או על מינה.
עגנון כפל, אבל לא חדל. גם מינה בת-יחידה. גם לגביה הוא מגלה לנו אחרי שהדבר כבר ידוע פז': "כל משפחתו של גדליה אינה אלא של שלוש נפשות, הוא וברטה אשתו ומינה בתם".
וכך מתקין עגנון את הזוג לעולה: שני בנים יחידים שאין להם מוצא אלא לשאת את מוסרות הנוהג החברתי. לכן, בעמ' קנא, שונה המספר באוזנינו "ראיתם זוג כזה, הוא בן יחיד והיא בת יחידה"

וכדי שלא נשכח לרגע, המשפט הבא "הירשל בן יחיד ומינה בת יחידה."

וכך יצא לדרך זוג צעיר, נושא נטל שכל יעודו להמשיך ולהעבירו לדור הבא, גם אם הדבר כרוך בויתור שאינו מועיל לאיש.

לשם השוואה אפשר לראות שעגנון נמנע מלקרוא לבלומה בת-יחידה, למרות היותה ללא משפחה כלל. כי בלומה חורגת מכלל מוסרות החברה והמשפחה. היא יתומה, היא נוקטת יוזמה ומשנה את חייה.

בפעם האחרונה ב"סיפור פשוט" נזקק עגנון לביטוי בן יחיד, כאשר מינה בהריון שני, והוא מדבר על בנם הראשון "אלא שזה הבן לא רצה להיות בן יחיד והסכימו אבותיו..."

המבע המשולב הזה כולל גם את הירשל ומינה: הם יימנעו מלהטיל על בנם את אשר הטילו עליהם. יהיו שניים, יהיה גיוון, יש בין מי לחלק את הנטל. ובכל מקרה, נדרשת הסכמת ההורים.

הבן היחיד הוא הגלדיאטור של הסדר החברתי. לבדו בזירה, עליו להאבק בכוחות העליונים ולהכניע בעצמו את כמיהת לבו. סיפור פשוט הוא האפוס של המאבק הטראגי להפר את האהבה שהיא המהות הפנימית שלו. שכן, כפי שאמר רב יהודה במסכת סוטה: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. וכאן נדרש הפלוני הירשל להפר את גורלו.