אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זו הייתה הבדידות / חואן חוסה מייאס


התמונה של דן לחמן

זו

זו הייתה הבדידות / חואן חוסה מייאס. הוצאת רימונים.

לעתים כשאני קורא ספר אני שואל את עצמי מי קהל היעד של הספר. בצורה אחרת, האם ספר שגבר עומד במרכזו הוא ספר לגברים או ספר שיש לו גיבורה הוא ספר לנשים. ואם את הספר עם הגבר כתבה אישה? ואם את הספר על האישה כתב גבר. לכאורה שאלה שלא מגדר העניין כי ספר טוב אמור לדבר אל כולם.כשקראתי לאחרונה את "חלון פנורמי" עלתה בי השאלה למי אפשר להמליץ על הספר. זוגות צעירים הנשואים כעשר שנים ומצבם דומה יקבלו ממנו דיכאון. צעירים יותר אולי לא יצליחו להתחבר וגם מבוגרים יותר עשויים להישרט ממנו. האם צריך להעלות שאלה כזו. אינני יודע, אך כעובדה השאלות עלו בי.בספר "זו הייתה הבדידות" עומדת אישה במרכז הספר. אבל כתב אותו גבר. והספר העלה בי שאלה אחרת. האם אישה בתקופת משבר שונה באמת מגבר במשבר. אנו מכירים את משבר גיל ארבעים אצל גבר, אך מה אצל אישה?אלנה מעשנת חשיש על בסיס יומיומי. יש לה בעיות הנראות כבעיות פיזיות של מעיים אך ייתכן שהן היפוכונדריות, גם תוצאה מהחשיש, וגם סמל לעצמה כאישה עצורה במצב לא מובן לה.אלנה בת ארבעים וקצת. הספר נפתח במות אימה ובתגובות שלה. תגובות היכולות להראות קיצוניות. האם המתים מותירים בבואה של עצמם בעולם אחרי לכתם. מהי התחושה המקבילה לכאב. היא עסוקה בשאלות מהותיות חסרות תשובה של ממש.מפגש עם אחיה אחותה ובתה מגלה מיד יחסי משפחה מעורערים. אין לה קשר עם איש מבני משפחתה. אפילו את בתה כמעט שאיננה רואה. אחותה מתייחסת אליה בקרירות "כאילו עוד הייתה חייבת לה איזו ילדות" סיטואציה קשה לאלנה. אמא מתה, אמא שאתה היו לה יחסים מורכבים מדי. אחות שאתה יחסיה קרים עוד מתקופת הילדות ובת שגם היא מתנכרת חלקית ולא משתתפת או לפחות מנסה להבין את המשבר שעוברת האם.בסופו של דבר מביאות אותה להחלטה לא ללכת ללוויה. כאבי הבטן המפורסמים שלה הם הסיבה המוכרת והמתקבלת על ידי כל מי שסביבה ונותנים לה סיבה להתנהגות לא צפויה. כשצריך להחליט ולחלק את רכושה של האם היא מרגישה שאין לה עניין בשום מזכרת.כל התחושות שלה עוברות דרך מסננת הג'וינט. השיר העולה במוחה הוא לוסי בשמי היהלומים של הביטלס. שיר סמים. האם היא מכורה סופית. ממה היא צריכה להתחבא. כל תחושה שלה יורדת ומתרכזת אצלה באותה מועקת מעיים.כשבעלה מודיע לה שהוא נוסע אל מחוץ לעיר לסוף שבוע לכנס מסחרי כלשהו, היא שוכרת באופן אנונימי ודרך הטלפון חוקר פרטי שיעקוב אחריו. כך שהחוקר לא ידע מי המזמין ולמה צריך לעקוב אחרי הגבר אחריו עוקבים. וזה לא מפני שאכפת לה באמת אך היא רוצה לדעת את האמת. היא מחפשת אחיזה באיזה סוג של מציאות של ממש.בדירת אמה היא מוצאת שני דברים חשובים: הראשון המון בקבוקי קוניאק ומבינה שאמה הסתירה אלכוהוליזם והשני יומן. שש מחברות בהן כתבה הזקנה על חייה. ואם צריך להתחיל לחפש רמז לדמיון של אלנה עם אמה הרי ששתיהן מכורות לחומרים שבאים מחוץ לגוף באופן מלאכותי ומזיק.כשהיא מתחילה לקרוא את היומנים היא מגלה שאמה התחילה אותם כשהייתה באותו גיל של אלנה. ארבעים ושלוש. ביומן מתארת אמה את המחלה המתרוצצת בגופה ואיננה מצליחה להתמקם במקום אחד. עוד נקודת דמיון וזהות שהולכת ומתגברת. מחברת מספר שלוש חסרה. מחברת מספר ארבע מתחילה כך:"השמדתי את המחברת הקודמת כיוון שדיברתי בה יותר מדי על הילדים. איננו יודעים מה לומר על ילדים מפני שהם טובים ורעים בעת ובעונה אחת. שמתי לב שאנו אוהבות אותם רק כאשר הם עונים לציפיותינו"בהמשך תגלה את התיאוריה שאמה פיתחה. תאוריית האנטיפוד שלפיה לכל אדם יש ישות מקבילה לה באיזו צורה. אלנה היא האנטיפוד של אמה. אחיה מביא לה בהפתעה מזכרת מבית אמה. כורסה שהייתה חביבה על הזקנה ושעון עתיק. אלנה מוזמנת לשקוע בכורסה ולא לזוז ממנה ולשבת מול הזמן המזכיר את עצמו בצלצולים וחולף.בעלה כמעט ואינו תופס נפח בספר. הוא נמצא שם. הקשרים ביניהם שקטים. מוסדרים בהבנה לכאורה. הספר עוקב אחרי חייה המשעממים והריקים של אלנה. כמעט בצורה קולנועית. לא אחת הסרט הזכיר לי את נשותיו המשועממות של אנטוניוני. את ז'אן מורו מטיילת משועממת ברחובות בסרט "הלילה". בין הנדודים חסרי הפשר ובין קטעי היומן החודרים לאיזה מקום בתוכה ומשקפים לה בעקיפין את עצמה.סוף השבוע עבר. אלנה מקבלת את דו"ח המעקב אחרי בעלה בו מתאר החוקר את האיש. ומסתבר שלבעלה יש רומן עם המזכירה שלו. וכן הוא עוסק בעניינים כלכליים נסתרים שיש עליהם צל של שחיתות ציבורית. שני דברים שלא מפתיעים ולא מזעזעים את אלנה. אך דבר אחד חדש מנצנץ אליה דרך הדיווח, הבלש מזכיר גם אותה בתוך הדוח ומכאן היא משנה את יעוד המעקב. עכשיו היא דורשת מהבלש לעקוב אחרי אשתו של הגבר ולמסור דוחות, אך לא בצורה יבשה ומסחרית אלא מפורטת ובעלי נקודת ראיה סובייקטיביות של הבלש. כך מתחיל מעקב אחרי אלנה עצמה.אלנה קוראת את הגלגול של קפקא. זה שהתחיל את חייו כאדם, אך התעורר בוקר אחד לגלות שהפך לחרק. כעת היא שואלת את עצמה האם זה יכול להיות גם להיפך, ללכת לישון כחרק ולהתעורר כבן אדם.בגיל ארבעים ושלוש גם אלנה מתחילה לכתוב יומן. השינוי מתחיל כשאלנה מתחילה לקבל את דוחות המעקב אחריה ומגלה איך היא נראית שלא בעיניה אלא בעיני אחרים. מה שרואים בה אחרים המביטים בה גורם לה לקבל החלטות ולשנות את חייה. היא מגיעה להבחנה מאוד מעניינת, החשיש היווה תחליף לקשר עם אמא. כל הטוב וכל הרע. שאפשר להכיל במערכת מורכבת אחת. והיא מבינה שהחשיש שהביא לה שעות טובות וטשטש לה את מצוקות הביא אתו גם הרס עצמי. ההפיאנד שבו נגמר לכאורה הספר הוא הפוך לאלו המקובלים. אין כאן זוג צעיר שהתגבר על מכשולים והולך לחופה. להיפך אלנה הנשואה מבינה שהיא צריכה לשנות. לעזוב, ועוזבת. לפעמים גם זה עשוי להוות סוף טוב לדברים.האם יש משהו מיוחד בנשים ספרדיות. אין ספר שאלנה מזכירה נשים מסרטיו של אלמודובר, והסרט "נשים על סף התמוטטות עצבים" עולה במחשבה יותר מפעם אחת. בהבדל הקטן שאלנה מתמוטטת אך אין לה את האהבות הסוערות המפעילות את ההתמוטטויות אצל אלמודובר. אלנה פסיבית יחסית לנשים הסוערות של אלמודובר. אך אם היינו פוגשים אותה בסרט שלו היינו מבינים מיד את הסערה הפנימית שלה, גם אם כל מה שהיא עושה זה להסתובב קהה לחלוטין בבית. גם זה סוג של סערה אצלה ואצלו. יש משהו מאוד יפה ברעיון של הבלש העוקב אחריה, זה שבגללו היא משתנה, הדרך בה היא מגלה מציאות אחרת שהיא בכל זאת חלק ממנה.הספר כתוב יפה מאוד. צריך לרדת לעומק המשוואות שהוא עורך להיכנס לתוך המטפורות. למרות ההפיאנד לא הייתי מגדיר אותו כספר משמח. ואם לחזור לשאלת הפתיחה, האם רק נשים יכולות להזדהות להבין וליהנות? אני לא חושב. זה ספר על אנשים במשבר. במקרה זה אישה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר