אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסעותיו של פגסוס: מיסטיקה מיתולוגיה


קטגוריה: 

"מסעותיו של פגסוס" מאת מנחם מ' פאלק הוצאת צור-אות,2007, 120 עמ'
"מסעותיו של פגסוס" מאת מנחם מ' פאלק הוצאת צור-אות,2007, 120 עמ'

הספר הנוכחי של המשורר מנחם מ' פאלק, "מסעותיו של פגסוס", הינו מורכב וּמִתְפָּרֵשׂ על רבדים שונים, בהם: מיסטיקה, מיתולוגיה, פסיכולוגיה וכן סמליות הנעה בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים. כל אלה משתקפים בשירים השונים לצד שירים אישיים ושירה ארס-פואטית וחברתית, הנוכחת אף היא בספר זה, כהמשך לספריו הקודמים. אך הבשורה של הספר, היא בדרך השילוב של העולמות המיסטיים, המיתולוגיים, הפסיכולוגיים והאחרים, השולטת בספר הנוכחי. ספר זה, על כן, נדרש לקריאה קפדנית ואף קריאה חוזרת, במידת הצורך, לפני כל פרשנות, בכדי לא לצמצם את ההתייחסות למישור אחד בלבד. אחרי שבספריו הקודמים תלה אותנו מנחם על קולבים (ספרו "קולבים", 1995), צמצם אותנו בתוך קומתיים (הספר "קומתיים",1992), קימט וסחט אותנו ("קמטים", 1990), המשיך באווירה זו גם בספריו המאוחרים: חתך אותנו בעדינות בסכינים ("סכין מרוחה בדבש", 1997), רגם את נפשנו באבנים ("בין אבני הנפש", 2000), קבע מראש את מר גורלנו ("משקעים של קפה",) הוא אף חידד זאת, באופן בולט, בשני ספריו האחרים - זעם וכעס על חוסר הצדק וחוסר הדין בעולמנו (בספרו "שבעה ימים של זעם", 2005) וכליאה מוחלטת של נשמתנו וחירותנו על-ידי רוכסנים ("רוכסנים של סתיו", 2006).¬אומנם בספר זה, האחרון, הרוכסנים (או השערים) נפתחים ונסגרים לפי עונות השנה, מה שמשאיר שביב של תקווה, לפחות בעונות הביניים, עונות המעבר - אביב וסתיו.

אולם גם אלו עגמומיים ומלאים זיכרונות וגעגועים עצובים. דהיינו, בספריו הקודמים המשורר כלא את עצמו, בתוך כעסיו, לבטיו, זעמו ואף ייאושו, עד כדי חנק. הכל הופך למינורי, חנוק ומכווץ, ללא אפשרות לפשוט את גלימת הסבל. אין תקווה, אלא לכל היותר יש להמשיך להתפלש במה שיש ולהשלים בזעקה חלושה (בלבד) עם המציאות, עם גורל החזק מאיתנו. בַּשָּׂדוֹת הַשְּׁקֵטִים נוֹתְרוּ הַקּוֹרְאִים לְעֶזְרָה אַט סוֹגְרִים עֵינֵיהֶם מְכַבִּים אֶת מֹחָם.(אֵין קֶלֶט, אֵין פֶּלֶט) וּקְצִינֵי גּוֹרָלוֹת עָלוּ עַל רִכְבָּם הַמְּפֹאָר, הַמְּמֻזָּג, הִפְעִילוּ מַעַרְכוֹת הַשֶּׁמַע נִמְנְעוּ מִמַּבָּט אַחֲרוֹן עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ. מהשיר "שָׂדוֹת", בספר "שבעה ימים של זעם", עמ'  7אחרי כל זאת, פאלק היה חייב להוציא את ספר שיריו, זה האחרון, השונה מקודמיו - "מסעותיו של פגסוס", כדי להחדיר אור ואוויר-גבהים לתוך מחנק החיים. פגסוס, הסוס הדוהר והמרחף בחלל, מסמל את החופש, את היציאה מכלא הנשמה, את הדאייה החופשית באוויר, אל עבר מחוזות אחרים. דברים אלו מופיעים כבר בעמ' 11 בשיר "בתנועה עלית":רַכֶּבֶת הַחֲלוֹם קָרְבָה אֶל חַדְרֵי נִשְׁמָת וֹמוֹשֶׁכֶת אַחֲרֶיהָ אֶת וִילוֹן הַחֹשֶׁךְ. וּמֶנְדוֹן, רָכוּב עַל פֵּגָסוֹס לָבָן, בְּרִתְמָה מְעֻטֶּרֶת אֲבָנִים בּוֹרְקוֹת רוֹכֵב דֶּרֶךְ מִנְהֲרוֹת מַחְשְׁבוֹתָיו... אין טוב לשחרור הנפש מעבדות, דיכאון וְקַטְנוּת האמונה, מסוס מיתולוגי המרחף באוויר ומסיע על גבו גיבורים מיתולוגיים, לשדות הנצח של ממלכתם, חופשיים, חזקים, עם אפשרות לחיות כרצונם ולשלוט בגורלם. הנטייה של פאלק למיתוס מעניקה לספר ולגיבורים משמעויות על, משמעויות אוניברסאליות, ובעיני המשורר זו דרך להידברות רב תרבותית.

ספר חדש זה, הוא ללא עבדות לרוכסנים, לשערים ולרודנים - המופיעים בספר "רוכסנים של סתיו", לדוגמה בשיר "מדים":גֵּיסוֹת הַבּוֹדְדִים עוֹבְרִים בְּשֶׁקֶט בְּמִצְעָד מָדוּד, בְּשׁוּרוֹת מִתְעַקְּלוֹת וְכָל מִסְפָּר רְגָעִים מִצְטָרְפִים אֲלֵיהֶם צוֹעֲרִים נוֹסָפִים. אֵלּוּ, נִשְׁבָּעִים אֱמוּנִים לְדֶגֶל הַחִפּוּשׂ לְסִכַּת הַנֶּאֱמָנוּת וְעוֹנְדִים אֶת תַּג הַחֵרוּת הַמְּקֻלֶּלֶת. מתוך השיר "מדים", בספר "רוכסנים של סתו", עמ'  70הספר על פגסוס רווי הילה מיסטית, הנותנת למציאות עילה להפוך לנצחית וקוסמית. האהבות המיתולוגיות בחלל הן סמלים נצחיים. המיתולוגיה יוצרת אוניברסליות כללית והיא למעשה המיסטיקה המודרנית. התפיסה המיסטית היא תפיסה פסיכולוגית, העוזרת להתמודד עם החיים. לכן רווי הספר גיבורים מיתולוגיים למיניהם, לפי אמונתם ולאומיותם (יהודי, כמו רוּחיאל, רפאל, גבריאל ואחרים; יווני, כְּאָרֶס, הֵפֵיסְטוּס ועוד; רומי, וביניהם וולקן, קֶרֶס ודומיהם; ולבסוף אף גיבורים מיתולוגיים מודרניים ובהם וָלֶנְטִינו). הדבר מקנה למוטו של הספר מימד נצחי של מאז ועד עתה ומיסטיקה, שהיא האמונה של הגיבורים והיא בעצם גם האיבחון הפסיכולוגי שלהם עצמם, של המציאות. הדבר בולט במיוחד בשיר הסיום, "מסעותיו של פגסוס", עמ' 113:מַסְּעוֹתָיו שֶׁל פֵּגָסוֹס פֵּגָסוֹס בָּא לְבַקֵּר אֶת מֶנְדוֹן הַלַּיְלָה. הִגִּיעַ בִּדְהִירָה שְׁקוּפָה, בָּלַם לְיַד הַכֻּרְסָה בָּהּ יָשַׁבהִ שְׁמִיעַ שְׁתֵּי צְנִיפוֹת צְלוּלוֹת אָסַף כְּנָפָיו וְהִתְיַשֵּׁב..... אָכֵן, מֶנְדוֹן נִדּוֹן לִנְדֹּד בָּאָרֶץ בֵּין בְּנֵי אָדָם הַסּוֹבְלִים בְּגוּפָם לְבֵין אֵלּוּ הַלּוֹקִים בְּנַפְשָׁם לִרְאוֹת חֹסֶר שְׁלֵמוּת לְלֹא יְכֹלֶת לַעֲזֹר אֲפִלּוּ לֹא לְעַצְמוֹ וּזְמַנּוֹ שֶׁלּוֹ אוֹזֵל. לְפֶתַע פָּתַח פֵּגָסוֹס אֶת פִּיו בְּעִבְרִית צֶחָה וְהוֹרָה לוֹ לַעֲלוֹת עַל גַּבּוֹ הַצָּחוֹר."בּוֹא נֵצֵא לַדֶּרֶךְ. אַתָּה כִּמְעַט מוּכָן לִקְלֹט אֶת הַשֹּׁנִי לְהַשְׁלִים אֶת הֶחָסֵר בְּךָ וְהַמַּדְרִיכִים מַמְתִּינִים בְּקֹצֶר רוּחַ לְהָכִין אוֹתְךָ לְתַפְקִידְךָ הַבָּא."... שָׁם תּוּכַל לְהַשְׁלִים אֶת מַה שֶׁהִתְחַלְתָּ תִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַכֹּל וּבוֹ זְמַנִּית אַתָּה עַצְמְךָ. "כֹּה אָמַר פֵּגָסוֹס בִּזְמַן שֶׁמֶּנְדוֹן עָלָה עַל גַּבּוֹ וְיָצָא לְדַרְכּוֹ הַחֲדָשָׁה נוֹשָׁנָה רִחֵף אֶל עֵבֶר מָקוֹם בּוֹ אֵין לַיְלָה וְאֵין יוֹם רַק זֹהַר בּוֹהֵק וּמְקַבְּלֵי פָּנִים בַּחֲמִימוּת. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי עוֹד יַחְזֹר לְסַפֵּר עַל כָּךְ בְּבוֹא הַיּוֹם. הקשר עם המלאכים המככבים בספר מגשר בין אז לעתה, ומעניק נצחיות לעלילה. כל החלל הוא בבואה של המציאות למטה, המאבק להשתחרר מכבלי ההרס העצמי והעבדות לכוחות השאול שבתוכנו.המשורר נעזר בגיבורים מיתולוגיים, רב לאומיים ורב תחומיים. הדבר יוצר רצף היסטורי ואוניברסלי, חלל נצחי, הוויה הנמשכת לאורך הדורות. זהו אוניברסליזם במיטבו. מנדון המדריך משנה את נופר, ובעצם דרך השינוי הרוחני, אנו כקוראים עוברים סדנת העמקה במבט על הקורה, סדנת העשרה רוחנית.

מנדון הוא דוברו של המשורר בבואו להביע דעתו על התמורות הנדרשות בעולם. "ואלה תולדות מנדון" הדברים הכתובים בגב הספר, המוטו בעמ' 3, וההקדמה בעמ' 4 מכינים את הקורא לקראת מחזה שירי מודרני, הכולל מיסטיקה ייחודית לצד מיתולוגיה בפרשנות אישית של הדובר השירי. פֵּגָסוֹס יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ מִתּוֹךְ רֹאשִׁי, וגם מִתּוֹךְ לִבֵּךְ, מֵעֹמֶק נִשְׁמוֹתֵינוּ פּוֹרֵשׂ כְּנָפַיִם צְחוֹרוֹת, מִשְׁתַּחְרֵר, מַמְרִיא אֶל־עַל הוֹפֵךְ אֶת בִּעוּתֵי הַחֲלוֹמוֹת לְגַן פּוֹרֵחַ, אֲגַם מָלֵא פִּרְחֵי נוּפָר שֶׁבְּשׁוּלָיו מַלְאָכִים נִשְׁעָנִים עַל שִׂיחַ וְנִבְלֵיהֶם צוֹבְעִים אֶת הַשָּׁמַיִם בְּתִקְווֹת שֶׁמִּתְגַּשְּׁמוֹת אִם רַק רוֹצִים מַסְפִּיק חָזָק ...אִם רַק רוֹצִים...(עמ' 3)האזכור של הגיבורים המיתולוגיים מקנה עומק היסטורי, פרספקטיבה רחבה ומבט חופשי אל עולמנו. הם, הגיבורים המיתולוגיים, המהווים פן קדום של גיבורי הספר - נופר ומנדון, הם למעשה אנחנו, כשאנו משוחררים מעול עבדוּתנו לעצמנו ולמחשבותינו. הם גופנו הפיסיים, ללא נשמותינו. נשמותינו הן עולם המיסטיות האופף את הספר. המיסטיקה כאן היא הפסיכולוגיה של נפשנו. באפשרותה לשחרר אותנו מעבדוּתנו לעצמנו ולהיפך, לאפוף ולחנוק אותנו באמונות תפלות מאיימות. הקדושה המוכרת לנו כמושג פולחני הופכת להיות מושג רוחני יותר, דרך להפוך את המעשים למשנה סדורה של מבט רוחני, תורה לשינוי פני האנושות ושינוי נפש האדם.קְדֻשָּׁה נוֹפָר אָמְרָה:הוֹד קְדֻשָּׁתְךָ פַּזֵּר גַּם מֵעָלַי מִקְבָּץ מֵרְסִיסֵי מַעֲשֶׂיךָ. הַמְתִּינִי דַּקָּה, הֵשִׁיב מֶנְדוֹן, אֶקְרָא לְפֵּגָסוֹס , אֵצֵא עַל גַּבּוֹ לְמַסָּע וְשָׁם לְמַעְלָה אֶפְרֹשׂ יָדַיִם וַאֲשַׁיֵּט מֵעַל לְרָאשֵׁי הַבְּרִיּוֹת אֲשַׁלֵּב יָדַיִם עִם מִיכָאֵל וְאוֹרֶה אֶת הַדֶּרֶךְ בְּעֵינִי הַיְּמָנִית. וּבְכָל זֹאת, טַפְטֵף עָלַי אֶגְלֵי חָכְמָה וְכִשָּׁרוֹן. מַסְפִּיקִים גַּרְגִּירִים אֲחָדִים כְּדֵי לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי. תְּנִי לִי שְׁנִיָּה, עָנָה, לְהַעֲלוֹת אֶת הַהִלָּה מִנִּבְכֵי הַמְּגֵרוֹת. אַבִּיט בְּגַבְרִיאֵל בִּקְצֵה עֵינִי הַשְּׂמָאלִית וַאֲמַלֵּא רְצוֹנֵךְ. מַלְאָכִי הַשּׁוֹמֵר, הַבֵּט עָלַי מַלֵּא אֶת גּוּפִי בִּבְרִיאוּת, חַדֵּשׁ אֶת חוּשַׁי בְּחַיּוּת, הַמְרֵץ נַפְשִׁי לְעוֹד יוֹם אוֹ יוֹמַיִם. לָזֶּה אֶצְטָרֵךְ שָׁעָה שְׁלֵמָה, וְאוּלַי שָׁנָה אֶעֱלֶה שׁוּב עַל גַּבּוֹ שֶׁל פֵּגָסוֹס אֵצֵא לְמַסָּע חִפּוּשִׂים עַד שֶׁאֶמְצָא אֶת רְפָאֵל וְיַחַד, בָּעַיִן הַשְּׁלִישִׁית נְאַתֵּר אֶת מֶרְכַּז כְּאֵבֵךְ נִשְׁטֹף אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה וְרֵעוּת, קַמְצוּץ מֵרֵיחוֹת פִּרְחֵי לִילָךְ, צִבְעֵי סִגָּלִיּוֹת. הַכֹּחוֹת שֶׁתְּאַמְּצִי יַרְחִיפוּ אוֹתָךְ מֵעַל לְכָאן וּלְעַכְשָׁו, לַזְּרוֹעוֹת הַפְּתוּחוֹת שֶׁל צֹאנִי. שָׁם, לְאַחַר מְנוּחָה קְצָרָה, שְׁאִיפָה שֶׁל נְשָׁמוֹת תּוֹאֲמוֹת תַּעֲלִי לַעֲנַן בּוֹ תִּמְצְאִי אֶת יִעוּדֵךְ.

השיר "קדושה", מתוך הספר "מסעותיו של פגסוס", עמ' 13המיסטיקה שלמעלה יוצרת לנו בבואה רוחנית, אישיות רוחנית בחלל הרחב, שהיא מעין צללית זוהרת של גופנו הגשמי שלמטה. אספקלריה רוחנית זו של עצמנו מאזנת אותנו ושומרת עלינו, לבל נעשה מעשים חסרי אחריות ופשר בעולם שלמטה. כל הבבואות הרוחניות הללו, רוכבות על גבו של פגסוס, המגשר בין נשמתנו הרוחנית המרחפת לבין גופנו הפיסי-ארצי. אולם, הדבר אינו נעשה ללא מאבק. נופר הגיבורה, הכל כך אנושית, עד כדי כך שהכאב שלה הוא מוחשי, עוברת גלגולים ושלבים במאבקה נגד כוחות הרשע. נופר נתפסת כ'הבזק של אור' ובעצם היא הבזק של נשמות רבות, של נשמת האדם באשר הוא, בחפשו את הדרך הטובה, את הרצון להשתנות .כְּמוֹ הֶבְזֵק שֶׁל אוֹר נוֹפָר הָיְתָה כְּמוֹ הֶבְזֵק שֶׁל אוֹר מְזִיזָה צִלָּם שֶׁל עֵצִים רַבִּים מְכוֹפֶפֶת עֲנָפִים מְנֻמָּסִים לֹא נוֹגַעַת בַּשָּׁרָשִׁים עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ מֵהַשְּׁחָקִים. הִיא הָיְתָה כְּמוֹ בִּתּוֹ שֶׁל פֶבּוּס *הָאַמִּיץ כַּבָּרָק שֶׁמַּשְׁכִּים עִם סַעַר מִסְתּוֹבֵב בֵּין הָעֲנָנִים יוֹרֵד אֶל גַּגּוֹת הַבָּתִּים מַקִּיף קִירוֹת וּגְדֵרוֹת מְזַעְזֵעַ צַמָּרוֹת מוֹתִיר אַחֲרָיו שֹׁבֶל שֶׁל נִיצוֹצוֹת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם לִתְקֹף לְכִוּוּן מִזְרָח אוֹ שֶׁמָּא לַמַּעֲרָב. רַק לֹא לְהִשָּׁאֵר בְּדַרְכּוֹ הַזּוֹעֶמֶת. נוֹפָר הָיְתָה אֵם כָּל צַפְרִירֵי הָאָבִיב מְעוֹרֶרֶת בְּלִטּוּפֶיהָ אֶת הַשְּׁקֵדִיּוֹת לְצִדֵּי דַּרְכָּהּ. הַכַּלָּנִיּוֹת הַמְּבֻיָּשׁוֹת בִּקְּשׁוּ אֶת קִרְבָתָהּ הוֹשִׁיטוּ עֲלֵיהֶן הַסְּמוּקִים לְמַּגָּע שֶׁל חֶסֶד לִנְשִׁיקַת רַחֲמִים. הִיא הָיְתָה רַק קֶרֶן שְׁקוּפָה שֶׁל אוֹר לוֹחֶשֶׁת לְעַצְמָה מַנְגִּינָה עֲצוּבָה מְיַחֶלֶת לֶעָנָן רָווּי, לְטִפּוֹת טַל שֶׁיְּמַלְּאוּ אֶת גּוּפָהּ לְמַסָּע קָסוּם נוֹסָף. עִם בּוֹא תַּרְדֵּמַת הַחֹשֶׁךְ נוֹפָר תִּתְכַּנֵּס בְּעַצְמָהּ תְּשַׁלֵּב רַגְלֶיהָ תַּחַת גּוּפָהּ וּתְבַקֵּשׁ בְּקוֹל חֲרִישִׁי אֶצְבָּעוֹת מְלַטְּפוֹת, יָדַיִם מְחַבְּקוֹת שֶׁיַּאַסְפוּ אוֹתָהּ אֶל חֵיקָם יַרְגִּיעוּ נִימֵי נִשְׁמָתָהּ הָרוֹטְטִים יְבָרְכוּ אֶת מְנוּחָתָהּ גַּם אִם הִיא רִגְעִית גַּם אִם הִיא מֻגְבֶּלֶת. אוֹ אָז, הִיא תְּחַיֵּךְ תִּשְׁקַע בַּחֲלוֹם עַד אֲשֶׁר אֵל כָּל הָאוֹרוֹת יְלַטֵּף אֶת הַהִלָּה הָרוֹקֶדֶת מֵעַל רֹאשָׁהּ יַטְעִין אֶת נִשְׁמָתָהּ בְּרִגְעֵי זֹהַר בּוֹהֲקִים וְיִשְׁמֹר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לִזְרֹחַ לְעוֹלָם.

* אֵל הָאוֹר, הַיֹּפִי הַגַּבְרִי והָאֱמֶת בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה הָרוֹמִית השיר "בתנועה עילית", מתוך הספר "מסעותיו של פגסוס", עמ' 15מאבק הטוב והרע הוא בנשמתנו. נופר זקוקה להדרכה, כמו כל אחד מאיתנו. מנדון, שהוא המדריך-המנחה, מנסה לנווט אותה (אותנו), לדרך הישר, לדרך החופש. הוא משתמש בפגסוס, הסוס המעופף, המגשר בין העולמות. פגסוס הוא סמל הנאמנות, טוּב הלב והדאגה לגיבוריו. מנדון משתמש בו, כדי לנוע חופשי בחלל. הוא עושה זאת, כדי שיוכל להגיע לכל מקום עלי אדמות, בו יש ריב ומדון, כדי להרגיע את האנשים שנופר נאלצת להתמודד איתם, ולאפשר לבבואתם הרוחנית לכוונם לדרך הישר, לדרך האושר, לעצמאות המחשבה, הנפש והנשמה.כל הספר הוא מחזה סוריאליסטי-מיסטי, המתרחש בחלל, אך למעשה בתוך נפשנו. כל הגיבורים במחזה הם סמלים של המציאות, אולם, לא סמלים גופניים, אלא רוחניים-נִשמתיים - בבואות רוחניות של נפשנו. זהו מאבק בין טוב לרע. נשמות השטות בחלל ומהוות בבואה של גופן הגשמי שעל הקרקע. מלאכים שהם המתווכים בין הנשמות שמעל, לגופות שמתחת, הם כמעט אנושיים או אף אנושיים ממש. הַסֵּפֶר הָאַרְצִי עַל הַיְּצוּרִים הַמְּכֻנָּפִים הַאִם הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׁמַיִם מִתְחַבְּקִים לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת? הַאִם הֵם מִתְחַבְּקִים בִּכְלָל? הַאִם בְּבֵית סִפְרָם לִמְּדוּ עַל אַהֲבָה? הַאִם נְשִׁיקוֹתֵיהֶם הֵן מְתֻקּוֹת מִדְּבַשׁ אוֹ שֶׁמָּא שָׁם הַדְּבַשׁ אֵינוֹ מוּצָר מֻכָּר אֵינוֹ מַמְתִּיק לֵילוֹתֵיהֶם שֶׁל עַצְלָנִים. הַאִם בִּמְרוֹמֵי רָקִיעַ, שָׁם בֵּין הָעֲנָנִים קַיָּם תִּינוֹק לוֹ קֶשֶׁת וְאַשְׁפַּת חִצִּים וְהוּא יוֹדֵעַ לְכַוֵּן אֶל לְבָבוֹת שֶׁל יְצוּרִים מְכֻנָּפִים וּלְעִתִּים לִפְגֹּעַ בְּמֶרְכַּז הַרְגָּשׁוֹת שֶׁהֶעֱנִיק לָהֶם הָאֱלֹהִים. הַאִם מֵעַל לָעֲנָפִים, בְּגֹבַהּ רַב כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאִים מְרַחֲפִים הֵם בְּרִקּוּד שֶׁל חִזּוּרִים לִפְנֵי מַלְאָכִיּוֹת לִבְנוֹת צַוָּאר שְׂפָתַיִם סְגֻלּוֹת מֵאֹדֶם בְּמִבְצָע שִׂמְלַת טוֹגָה נְדִיבַת מַחְשׂוֹף וְלֵב כְּמֵהָה לְלִטּוּף שְׁרָבִי חִבּוּק כִּמְעַט חוֹנֵק לְפֶרֶק זְמַן בִּלְתִּי מֻגְדָּר שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר. הַאִם גַּם הֵם, מַלְאָכִים צְחוֹרֵי כְּנָפַיִם, מוּכָנִים לְהִסְתַּכֵּן וּלְהִתְנַסּוֹת בְּשִׁכְרוֹן הָאַהֲבָה וּבְסוֹפָהּ לְגַלּוֹת אֶת בֵּן זוּגָהּ הָרֶגֶשׁ הַנּוֹסָף, שֶׁשְּׁמוֹ כְּאֵב.

השיר "הספר הארצי של היצורים המכונפים", מתוך הספר "מסעותיו של פגסוס", עמ' 21 הגיבורים המיתולוגיים הם המעצימים את ההוויה והסוס המעופף המגשר בין כל הגורמים, כולם יחד פועלים כדי שהעלילה תזרום מלמעלה למטה והן בכיוון ההפוך, ללא מעצורים ובמטרה אחת - להכניס אוויר רווי חופש ואמת מהחלל הרחב לעולמנו הצר. כך נוצרת כאן תמונה רחבת ידיים ונצחית, של הקשר בין שני העולמות, זה שלמעלה וזה שלמטה. זהו ניסיון גדול וחשוב, ללמד את עולמנו ויושביו מה הוא חופש אמיתי. ללמד כיצד להיעזר בכוחות מיתולוגיים, שהם סמל עוצמת הדורות ובכוחות מיסטיים, שהם סמל לשלטון הנשמה. כל זאת, על מנת לעשות מהפך בנפשנו, למען שחרור מעבדותנו ומהכוחות השליליים שבנו. העולם שלמטה נפתח ומתאחד עם העולם שלמעלה. אוויר חי וחופשי זורם לעולמנו, ופגסוס חוגג את נצחונו, ניצחון הרוח החופשית, הנשמה הטובה והחוכמה על הרשע. אֲדֹם-הַקַּרְנַיִם נוֹפָר נָזְלָה לַמִּטָּה בַּאֲפִיסַת כֹּחוֹת מוּל הָאָח פָּנֶיהָ לַקִּיר בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית מְחַפֶּשֶׂת אֶת וֶסטָה *,אַךְ מִתּוֹכָהּ הֵגִיחַ שֵׁד אֲדֹם-קַרְנַיִם וּסְגֹל זָנָב. הוּא פָּתַח פִּיו, בְּחִיּוּךְ חָשַׂף שִׁנַּיִם חַדּוֹת וְהֵחֵל לְעוֹפֵף מֵעָלֶיהָ. הִיא הוֹשִׁיטָה יָד בְּרִפְיוֹן לְתָפְסוֹ. כְּמוֹ זְבוּב טוֹרְדָנִי הוּא הִתְחַמֵּק לְכִוּוּן רַגְלֶיהָ מַכֶּה בָּהּ בְּקַרְנֶיהָ וְשׁוּב עָף. צִחְקוּק מְעַצְבֵּן....מִתְרוֹמֶמֶת לִכְדֵי יְשִׁיבָה, מַבִּיטָה סָבִיב לָעוֹלָם הֶחָדָשׁ סוֹרֶקֶת, מַעֲרִיכָה, שׁוֹקֶלֶת, וּמַבָּטָהּ מְרֻצֶּה. עוֹצֶמֶת עֵינַיִם מְאַפְשֶׁרֶת לַשַּׁלְוָה לַחְזֹר לְפָנֶיהָ לְהִשְׁתַּלֵּט עַל גּוּפָהּ לְהַכְרִיעַ אֶת נִשְׁמָתָהּ לְשַׁחְרֵר אֲנָחָה שֶׁל שְׂבִיעוּת רָצוֹן....וַיְהִי שֶׁקֶט וַיְהִי אוֹר בֹּהַק קֶשֶׁת נוֹטֶפֶת צְבָעִים עַד לַמַּעֲרָכָה הַבָּאָה. הַקְּרָב שֶׁלֹּא נִגְמָר לְרַגְלֵי נוֹפָר* אֵלַת הָאֵשׁ. בְּרוֹמָא אֵשׁ-הַתָּמִיד נִשְׁמְרָה עַל-יְדֵי שֵׁשׁ הַכֹּהֲנוֹת הַוֶסְטָאלִיוֹת בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה הָרוֹמִית.

השיר "אדום הקרניים", מתוך הספר "מסעותיו של פגסוס", עמ' 69 מסקנת הספר בתום הקריאה תהיה, שכל אחד מאיתנו ראוי שירכב על סוס הפלא פגסוס, ויביא מזור ותקווה לעצמו, ואחר-כך לכל מקום שאליו יגיע. שהרי פגסוס הממשיך לכאורה לרחף בחלל, מרחף למעשה יותר מכך בדמיוננו, ויותר מאשר במציאות, מרחף הוא בחלומותינו הכמוסים ביותר.על מנת לאמץ השקפה מיסטית, שתסייע לנו לשרוד את קשיי המציאות וההוויה, ניתן, עם מעט דמיון וחזון, לממש את המסר המיסטי הזה שהתקבל. הן המיסטיקה היא סוג של אבחון פסיכולוגי של עצמנו, ואנו עומדים במהלכו מול המראה הסוריאליסטית של נפשנו. ...דּוּכִיפַת מְפֻחְלֶצֶת שָׁכְנָה בְּתַכְרִיךְ תָּפוּר הֵיטֵב...דּוּכִיפַת לְלֹא מִשְׁפָּחָה בְּחֶלְקַת הַמֵּתִים חִפְּשָׂה מָעֳמָדִים לְחַלֵּק לָהֶם תִּקְווֹת בְּכָנָף נְדִיבָה. דּוּכִיפַת, שֶׁאוּלַי כְּנָפֶיהָ הָיוּ יְרֻקּוֹת, וִתְּרָה עַל נִשְׁמָתָהּ כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהִתְגַּלְגֵּל לְגוּפוֹ הַבִּלְתִּי נִרְאֶה שֶׁל מַלְאָךְ טוֹב לֵב וּצְלִילֵי מַקּוֹרָהּ הַקָּטָן יַהַפְכוּ לְקַו הַתֶּפֶר בֵּין אִישׁ לֶאֱמוּנָת וֹהַצִּבְעוֹנִית, הַחַד-פַּעֲמִית....מתוך "דוכיפת", עמ' 27 וכן, יש לקחת דוגמה מהגיבורים המיתולוגיים, שאנו הרי מאמינים עמוק בתוכנו, כי הם חבויים בכל אחד מאיתנו, מאז ועד עתה. אם נשתחרר מכבלי העבדות הפנימית שלנו, ונדע להתמזג עם נפשותינו ורגשותינו החיוביים המרחפים בחלל, נשכיל לאזן את גופנו הגשמי מנטיותיו לכלוא את עצמו בצינוק ההרס העצמי. אם נדע את כל אלה, אזי נוכל גם אנחנו לערוך מסעות על גבי פגסוס הפנימי שלנו. כן נוכל אז אף לזהות את נשמתנו החופשית השטה בחלל ונצליח לעתים, גם לאמצה לגופנו, ואולי לא רק לפעמים אלא גם לתמיד. וכדי להביא אמת זו לעולם, המשורר: "... טָבַל אֶת הַצִּפֹּרֶן בִּדְיוֹ בְּגוֹנֵי טוּרְקִיז כָּתַב, כָּתַב, כָּתַבאֵינוֹ מוּדָע לְתֹכֶן הַמִּלִּים, צוּרַת הָאוֹת. הַכִּסֵּא שֶׁלְּיָדוֹ כְּבָר רֵיק."מהשיר "בהיכל", מתוך הספר "מסעותיו של פגסוס", עמ' 30

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת