אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אבל מי זוכר / גרג הורביץ


התמונה של דן לחמן

גרג הורביץ / אבל מי זוכר. הוצאת כתר. תרגמה מאנגלית: טל ארצי.
גרג הורביץ / אבל מי זוכר. הוצאת כתר. תרגמה מאנגלית: טל ארצי.

רוצחים סדרתיים. חולי אמנזיה רצחניים ומעתיקי רציחות קודמות הם נושאים שעלו לראש רשימת הרציחות הספרותיות היותר מתוחכמות. להסביר רצח על בסיס רומנטי או פיננסי הרבה יותר קל. המניע הוא ברור ולא דורש העמקה גדולה מדי. יהיה מרדף, הבלש ימצא את ההוכחות והרוצח ייתפס. אם הסופר טוב הספר גם יהיה מותח. אבל רוצחים מהסוג המורכב יותר צריכים הבנה פסיכולוגית עמוקה יותר ומחקר מעמיק של הסופר כדי שהתופעות הייחודיות הללו תראינה אמינות. צריך לתת פעם את הדעת מהי המשיכה הגדולה כל כך ברצח סידרתי. איך ולמה כבשו הרוצחים הסדרתיים את רוב המרחב. האם בגלל האימה הגדולה יותר שהם מטילים. בגלל נפתולי הנפש המסוכסכת. וחולי שכחה תמיד היו מרתקים.

התופעה מרתקת בפני עצמה. והרי היה גל של סרטים וסדרות טלוויזיה שבמרכזו רוצח סידרתי.לאמריקאים השם גרג הורביץ איננו שם חדש. הוא פרסם כבר כמה וכמה מותחנים שכיכבו בראש רשימת רבי מכר. בחייו החוץ ספרותיים גרג הורביץ הוא אתלט מצטיין בקפיצה במוט. מומחה לכתבי שייקספיר אותו למד בהרווארד. לקראת כל אחד מהספרים שלו עשה תחקירים עמוקים והצטרף למיני פעילויות נוסח כתות אזוטריות משחק כדורגל או הצטרפות לפשיטת קומנדו אמיתית.על יכולתו הספרותית המיוחדת אפשר לעמוד כבר בפתיחת הספר בה הוא מתאר את העיר לוס אנג'לס שבה מתרחש הסיפור. אני מבטיח לכם שלא קראתם כזה תיאור של העיר הזו או של כל עיר אחרת. רמת הכתיבה הקצבית מאוד והתיאורית במדויק מתאימה לספרות הרבה יותר גבוהה מספר מתח. גם מי שלא היה בעיר הזו מימיו וחוץ מהוליווד אין לו שום הכרות אתה יכיר אותה טוב יותר אחרי הספר. יותר טוב מאשר בספריו של ריימונד צ'נדלר המתרחשים גם הם באותה עיר. ובהמשך יהיו עוד תיאורים ספרותיים שכאלה. העיר נפרשת לפנינו בצורה אחרת. חדשה. מודרנית יותר ואמיתית בסמליה. הכתיבה של גרג הורביץ היא גברית מאוד. הדרך בה מסתכל על מקומות וחפצים הופכים לתיאור שאין ספק שגבר מתאר אותם.מכיוון שזה סיפור רצח לא אגלה יותר מדי פרטים אך אספר שהספר מתחיל כשדאנר מתעורר בבית חולים, אחרי ניתוח להסרת גידול ממוחו. הוא איננו זוכר הרבה אך הוא יודע שהוא נאשם ברצח אהובתו לשעבר.

הוא איננו זוכר את הרצח והוא בטוח שלא הוא הרוצח. הוא יוצא זכאי במשפט בגלל מצבו הבריאותי והשאלה אם רצח תחת השפעת הגידול במוחו.עד כאן סיפור רצח חביב אך מהמקובלים למדי. העלילה מסתבכת ונעשית הרבה יותר מעניינת כשאישה נוספת נרצחת, בדיוק באותה צורה כמו הראשונה, יש עליה סימני דם של דאנר. רצח בחיקוי או תחילה של רצח המוני. ורצח בחיקוי גם הוא נושא המרתק יוצרים רבים בשדה המתח.דאנר שהוא סופר בלשים נחשב יוצא בעצמו לחקור את שתי פרשות הרצח הקושרות אותו אליהן. כשהוא מתחיל להסתבך בין העובדות האמיתיות ואלו המושתלות כדי להפליל אותו הוא עושה את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב. הוא מתחיל לכתוב ספר המתבסס על העובדות הידועות לו. ויש סוג של תרגיל חביב בספר כשדאנר מציג במקביל את כתב היד של הסיפור שכתב ובעמוד ממול אותו טקסט בהערות תיקון של העורך שלו. ככל שמתקדמים העיר לוס אנג'לס תופסת מקום יותר גדול. לא בסיפור אלא באהבה שלו וביכולת התיאור שהוא חוזר ומתאר ממקומות שונים. "לוס אנג'לס יודעת בדרך כלל לצחוק על עצמה. היא שטחית להחריד, נכון. אבל היא נהנית מזה... הצצה חטופה במגזינים תגלה למחכים בתור אצל רופא שיניים, כדי לתקן שריטה קטנה בשן, כמה הוסיף למשקלו זמר מפורסם.. כאן שטחיות היא המקצוע שלנו, אבל כולנו, - כולנו – מאמינים שאנחנו משתתפים בהצגה.... הים מזדהם. בהלת כספית מרחיקה את כולם מסושי. הפחמימות מושמצות, או הפילאטיס, או הערך הקלורי של מיצים" וזה רק קטעון ביניים אחד מבין רבים, וכנראה לא הכי מבריק.

ככל שדאנר ממשיך לחקור את פרשת הרצח הדברים הולכים ומסתבכים. מסתבכים כל כך עד שבכל מני מקומות בהם היו אמורות להיות עקבות הוא מוצא הודעות מהרוצח האמיתי, כנראה. הודעות המיועדות אליו מאדם היודע שהוא עוקב אחרי הפרשה ומנסה להגיע אל האמת המזכה. העוקב הופך להיות נעקב. הבלש נבלש ומהלכיו מוכתבים לו מבלי שהוא מודע לכפילות. מישהו מכתיב לו את המהלכים של עצמו, מוליך אותו ואולי אפילו כותב את הסיפור שלו. בכל כמה דפים מופיע תיאור של עוד פיסת לוס אנג'לס. פעם המראות, פעם האנשים, פעם צורת החיים. כל הבשר הטרי בעל החלומות שמציף את העיר בתקוות גדולות הנגמרות בצילומי עירום, ארוטיקה רכה במקרה הטוב, פורנו לכל האחרים. והכתיבה של גרג הורביץ כל כך טובה, התיאור משתלב כל כך נכון עד שהעיר לא מפריעה לעלילה. להפך יש אפילו ציפייה מסוימת להסתכלות על פלח נוסף של העיר.שלא כמו בספרי בלש אחרים לא מצטופפת בספר הזה קבוצה גדולה של אנשים סביב הגופות ממנה צריך לבחור את הרוצח האמיתי או הנותנים לסופר להעמיק את הראיה החברתית, אפשרות לתאר חיים של אנשים מורכבים. לדאנר יש אמנם כמה חברים קרובים, שהאימון הרגיל הוא לחפש את הרוצח בין האנשים הפחות חשודים. אך כאן הפחות חשודים הם פחות חשודים באמת. כל שאר הדמויות נכנסות לסיפור רק אחרי הרצח, ואין שום מכנה משותף ומחבר. כך שהמתח נבנה סביב דרו עצמו באופן טבעי מאוד. האם באמת שכח הכל. גם את הרציחות. למרות כמה סימנים שהוא נמצא בבריחה מהפללה. והרי אי אפשר להגיד שהעיר היא הרוצחת, העיר שאמנם אינה חלק מהעלילה אך נמצאת בספר כל הזמן. גרג הורביץ הצליח לכתוב בלש שהוא גם מותח וגם אמין במידה. ייתכן שהוא לא עוד צ'נדלר לעתיד, אך אין ספר שהוא טוב ביותר בכתיבתו הספרותית מ-גרישם או קובן. גם אצלם העלילה שוטפת כמובן ובמהירות רבה אך אצל הורביץ יש בכל זאת סימני כתיבה מעניינת יותר. אני מקווה שייהפך לרב מכר אצלנו ולו רק בגלל איכות כתיבה מעניינת יותר מאחרים, גם לרמת ספרי מתח.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן