אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסופר שגילגל אטריות / מא גיאן


התמונה של דן לחמן

הסופר שגילגל אטריות / מא ג'יאן. הוצאת אחוזת בית.
הסופר שגילגל אטריות / מא ג'יאן. הוצאת אחוזת בית.

ספרו הקודם של מא ג'יאן, "אבק אדום" הביא לנו ניחוחות, לא תמיד טובים של סין. ספר שהיו בו תיאורי חיים בעולם שלא מוכר לאנשי המערב. צורת מחשבה שונה. ספר שגילה מעט מדרך החיים תחת המשטר הרודני. אך הספר היה כתוב בצורה פשוטה למדי, תיאורית. ספר שלא היה צריך לעשות מאמץ להיכנס לתוכו ולהבין אותו. ספרו החדש "הסופר שגלגל אטריות" הוא כבר שונה לחלוטין במהותו. הנושאים סיניים אך הכתיבה כבר מושפעת מאוד מהכתיבה המערבית. היום ג'יאן חי בלונדון. הוא עזב את סין כשספרו הראשון שעסק בטיבט נאסר להפצה. הוא ברח להונג קונג אך חזר לסין לתמוך במרד הסטודנטים של אחרי אירועי כיכר טיינאמן. הוא ברח שוב והגיע ללונדון. שם הוא חי וכותב. ספריו אסורים לפרסום בסין. למרות שכבר איננו חי בסין המורשת הסינית טבועה בו. גם אם הוא ספג חלק מהתרבות המערבית, דרך החשיבה שלו עדיין קשורה למסורת הישנה. וכאן מתערבים חלקים מהתרבות הסינית ומסורות הכתיבה המערבית. הספר החדש שלו הרבה יותר מורכב. מורכב כך שלעתים לא ברור מה דמיון ומה מציאות, מי מספר סיפור על מי, והאם הסיפור הוא חלק ממציאות אפשרית או סוג של פנטזיה היפר ריאליסטית נוסח סין. הסיפור הראשון מציג בפנינו שתי דמויות. האחד סופר מקצועי. כזה שהמפלגה מכתיבה לו נושאי כתיבה בהתאם לכיווני המדיניות המשתנה. אלא שכמו כותבים רבים בסתר לבו היה רוצה להיות סופר אמיתי ולכתוב ספרות אמיתית.בינתיים הוא עומד בחלון דירתו הקטנה ומריח את התבשילים המתבשלים אצל השכנים. לפי תגובתו הוא גם בשלן טוב וגם אנין טעם. הוא מזהה שאחת השכנות המבשלת מרק ראשי דגים לא הכניסה זנגביל בעת הבישול. ואיך יכול להיות מרק דגים טוב ללא זנגביל. הוא מזהה שהיא משתמשת בפטריות מיובשות משובחות מהסופרמרקט. כלומר יש כבר סופרמרקטים ויש כבר מצרכים מסחריים. הדמות השנייה היא ידידו של הסופר. תורם דם מקצועי. כזה התורם את דמו תמורת תלושי קניה שניתנים רק לאנשי מפלגה בכירים. קצבאות מזון טוב כמו בשר וביצים, סיגריות אמריקאיות, ומיני מכשירים תוצרת חוץ. כדי לעמד בבדיקה הרפואית לפני התרומה הוא הרגיל את עצמו לשתות הרבה מים כדי שמשקלו ייראה תקין. שני הידידים נפגשים לערב אוכל ושתייה. כמובן שאת המצרכים מביא תורם הדם, האמיד באופן יחסי. הסופר המקצועי איננו מתפרנס מספיק כדי להזמין אורחים. את הערב הזה ינצלו להשתכר ולריב. כמו בכל פעם שהם יכולים, זה חלק מהנאת החיים שלהם. בפי הסופר עומדת משיחה. הוא נדרש לכתוב לקראת מסע תעמולה חדש סיפור על גיבור סוציאליסטי המקריב את נפשו למען חבר סוציאליסט אחר. אך כל מה שעולה במוחו הן הדמויות מהספר שהוא רוצה לכתוב באמת. הסיפורים שבהמשך הם אלו המתגלגלים במוחו ושאולי יכתוב אותם. אתה תכנס לאנציקלופדיה של סופרי סין ותזכה באלמוות בזכות כמה שורות שכתבת, אומר לו תורם הדם. אני שהצלתי חיי מאות אנשים אמות אלמוני. אך שניהם נהנים מהאווז הצלוי והתורם חוזר להזכיר שאווזים צלויים אינם צומחים על העצים. אפשר להגיד עלי ששפכתי את דמי למען המולדת.מכאן משנה הספר את פניו והופך להיות סיפורים קצרים. לכאורה סיפורים שעלו בדעתו של הסופר לספר שאיננו יכול לכתוב. הסיפורים רובם מורבידיים ומקאבריים ובעיקר מוזרים לקורא מערבי. צעיר החי עם אמו שאותה אינו אוהב, במקצועו הוא מנהל כבשן לשריפת גופות, שיאו של הסיפור שהוא מביא את אמו לרצות להישרף. למעשה הוא שורף אותה בעודה חייה. האם זו יכולה להיות הקרבה סוציאליסטית של האחד למען השני?

בסיפור אחר, שחקנית המחפשת משמעות לחייה בכתיבה. הואגינה היא רחבת ריקודים מושחתת מאוד היא כותבת ואיננה מרוצה. הקרירה שלה נמצאת בירידה מחפשת רעיון למופע אחד גדול ומסעיר. והיא מוצאת אותו בזה שהיא מביאה לתיאטרון נמר, ובעודה שרה את שיריה המהפכניים שפרסמו אותה הנמר טורף אותה בעודה בחיים. זה היה יכול להיות לכאורה סיפור דמיוני, אלא שבהמשך מתעוררת שיחה בין הסופר לתורם הדם, מי מהם הכיר אותה ואהב אותה יותר. מי היה נוכח במופע. כך שלפתע הסיפור מקבל סימן שאלה מוזר. האם הוא אמיתי. האם כל זה סיפור הזוי או הנצחת מציאות מסוימת. ומי הוא מי בסיפור. ואולי היא זו הנותנת את חייה למען האמנות העממית. השיחות בין הסופר לבין תורם הדם מבלבלים את סדר הדברים.מסיפור לסיפור מסתבר שכולם אנשים שהסופר הכיר אותם בחייו, צריך לנסות להפריד בין החלק הספרותי שבהן הן מופיעות בתוך הסיפורים המתגלגלים בראשו ובין המציאות בה חיו.מעניינת תפיסת הנשיות הסינית, אולי במעבר התרבותי שעבר מא ג'אן עצמו במערב, אך בכל זאת צורת ההתבטאות נשמעת אוטנטית גם אם היא צינית ויש לה כוונה משלה במארג הסיפור : "ביום שבו אישה חשה לראשונה על עורה את מגע שפתיו של גבר, שוכל פחדה מהשדיים שתחת בגדיה, והיא נהנית כשהגבר ממשש ומועך אותם....אילו ידעתי כנעה צעירה שנשים נאלצות לבלות כמחצית חייהן ברגליים פשוקות, כדי שהגברים יוכלו להיתחב ביניהן, בשום אופן לא הייתי מניחה לעצמי להתעסק אתם.... עד מהרה " התאהבתי" או זה מה שאמרו לי חברותי. הנחתי ש"הבה" מתייחסת לכל הרגשות המחפירים והבזויים שאישה חווה כשהגבר משעבד את גופה.... את משכנעת את עצמך שהחיפוש שלו אחר גופך הוא חיפוש אחרי אהבה. אבל את האהבה אי אפשר למשש או ללטף.."מסיפור לסיפור הולכים ומתגלים מערכי הקשרים הסמויים שבין הסיפורים. דמויות מסיפור אחד פולשות לסיפור אחר ויוצרות קשרים. כמו בספרו הקודם, גם בזה אפשר ללמוד על החיים בסין החדשה. האנשים נושאים עדיין זיכרונות מתקופת החינוך מחדש, אך כעת משנפתחו הדלתות תרבות המערה מתחילה לחלחל פנימה. לא רק בצורת אביזרים וקוסמטיקה. פתאום הם קוראים את המינגווי ואת מאה שנים של בדידות. הם יכולים להתווכח על צורות כתיבה חדשות. החיים הולכים ומשתנים למרות שחלק גדול מהמסורת, ובעיקר דרכי המחשבה הישנים ממשיכים להתקיים. אך עדיין המפלגה קובעת להם איכן לגור ומשפרת את חייהם לפי עשייתם. עדיין יש ראשי ועד המפלגה בבניינים וגבוה יותר בשכונות. אלו היודעים כל מה שמתרחש בכל דירה ומעבירים הלאה. ועדיין המזון מתוקצב. אך עכשיו כשהונהגה מדיניות הדלת הפתוחה מותר להשתמש במלים שהובילו קודם למאסר. אהבה, שפתיים רכות. מלנכוליה. מלים אסורות ולא תרבותיות. מותר כבר לצלם את שקע שביו השדיים, צילומים שהיו מביאים לשנות מאסר עד לא מזמן. בסיפור אחר, אב לבת מפגרת מנסה לאבד את בתו כדי שיקבל אישור ללדת ילד חדש, בהתאם לחוקי הילד האחד למשפחה, בתקווה שיוולד לו הפעם בן זכר.כל הסיפורים מעניינים בדרכם וכל אחד מהם מגלה עוד עובדת חיים בעולם אחר.לאורך הקריאה הייתה לי לעתים הרגשה שג'יאן עוד לא הצליח לערבב לחלוטין, ואולי אי אפשר בכלל, שתי תרבויות כה שונות כמו כתיבה מודרנית מערבית ועולם מחשבה סינית. ובכל זאת הספר מעניין מאוד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן