שואת יהודי עיראק בשירתנו - הפרהוד


795 צפיות

הרצל ובלפור מספרים על פוגרום ביהודי עיראק בחג השבועות תש"א, 1941. סיפורם האישי מצמרר: רצח של שני האחים של אמם, פרעות אכזריות ביהודי בגדד, סיפורו של הסב שאיבד אמונה ושב אליה. לזכור ולא לשכוח.במשך שנים גדלנו כ"ילדי עצמאות": השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, הפעילות של האב במחתרת הציונית בעיראק – כל אלה חיזקו בנו את התחושה שנולדנו עם הציונות. עם מדינת ישראל המתחדשת.רק בשנת 1977, בהיותנו בני 29 , יצא לאור ספר של היסטוריון בשם אברהם תוינה, שתיעד בשישה כרכים את קורות יהודי בבל: בין השאר הקדיש את כרך ו' שיצא לאור באותה שנה (1977) לתאר את הפרעות (הפוגרום) ביהודי בגדד בשנת 1941,שנקרא: "הפרהוד". מקריאת הדברים גילינו בתדהמה סוד שהוסתר בתוך המשפחה: שני האחים הבכורים של אמנו, נורי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה. זו הייתה מכת אגרוף לשאננות שבה חיינו עד אז כ"ילדי עצמאות". הרגשנו צורך לצאת למסע של גביית עדויות.הלכנו לקרוא חומר על התקופה ההיא, תקופת מלחמת העולם השנייה, תקופתה של השואה באירופה, והתברר שהיו לשואה זו גם הדים בבגדד:בשנת 1941 עלה לשלטון משטר נאצי בעיראק. ראשיד עאלי אל כילאני המקורב למשטר הנאצי בגרמניה, ביצע הפיכה צבאית והדיח את בית המלוכה.בחג שבועות 1941, בתחילת שנות העשרים לחייהם, הלכו שני האחים, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבשה זצ"ל, שהיה איש ידוע בבגדד, אב בית דין של הקהילה, וגם שימש נשיא אגודת "עוזרי דלים". היהודים חשבו אז שמהומות הדמים פסקו, והשקט חזר. והתברר שלא כך היו פני הדברים.

נורי חבשה

המון מוסת וצמא דם התפרע אז ברחובות בחג שבועות תש"א, בפראות ובעיניים מזרות אימה פרצו לבתי יהודים – והאסון היה כבד: ההמון המשולהב החל לטבוח ביהודים שמילאו את הרחובות והשווקים, ובלהט השנאה פרצו לשכונות היהודיות, לבתי היהודים. מעשי הרצח המתועדים בספרו של אברהם תוינה הם נוראים וקשים מנשוא. גברים, נשים וטף נרצחו ללא רחמים.נורי ואברהם הי"ד, יצאו מביתו של הסבא, ונתקלו בהמון המתלהם שקרא קריאות שנאה וסיסמאות נאציות. האחרון שראה את השניים, הוא יהודי שחי כיום בפתח תקוה, ישיש ושמו אליהו חייאק.

אברהם חבשה

לפי עדותו ראה אותם מתבוססים בדמם. הפורעים הגיעו גם לביתה של משפחת חבשה, משפחתם של הנרצחים. המשפחה ניצלה, כי מצאה מסתור בביתה של משפחה מוסלמית, שהתנגדה להרג האכזרי של היהודים. הקהילה בבגדד נקלעה לשעה אפלה: כשהגיעה הבשורה המרה לסבא יצחק ולסבתא תופחה, אבא ואמא של נורי ואברהם ז"ל, היה הכאב קשה מאד, והאבל כבד מאד.בלפור תיאר בשירו את סבלו את האב יצחק חבשה, אבי הבנים:בלפור חקק /מַשָּׂא בָּבֶלשָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר.שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה מַשָּׂא בָּבֶל.וְיִהְיֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, הוּא נוֹהֵרמַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹתמַשָּׂא עַל הַדָּם בַּנְּהָרוֹת.סַבָּא פּוֹכֵר יָדָיו וּנְשִׁימָתוֹ קָשָׁה.בְּחַג שָׁבוּעוֹת, הוּא בּוֹעֵרבְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁהבִּשְׁנַת תִשָּׂ"א הָיָה הַמַּשָּׂא.וְזוֹכֵר סָבִי כִּי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת(יוֹמַיִם טֶרֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת)בָּאוּ לוֹ סִימָנִים קָשִׁים לָרָעוֹת.נֵר הַבְדָּלָה הִדְלִיק, פְּתִיל כֻּתְנָה בְּגָבִיעַשֶׁל שֶׁמֶן. וְעָמַד הַנֵּר קָרוֹב לַקִּיר.וְשָׁלַח לֶהָבָה לְהָאִיר.וְנָתַן כֶּתֶם שָׁחֹר עַל הַקִּירעָנָן גָּדוֹל בָּרָקִיעַ.וְאָמַר אָז סָבִי לְבָנָיו הָעֲתִידִים לֵיהָרֵג:הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְחַטֹּאתֵינוּ יַשְׁכִּיחַ. בז' בְּסִיוָן יוֹם אִסְרוּ חַגנֶאֱסַר הֶחָג בִּנְחֻשְׁתַּיִם.בַּבֹּקֶר רָאָה סָבִי בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹצִפֳּרִים שְׁתַּיִםמֵתוֹת עַל גַּג הַבַּיִת.יְשֵׁנִים הָיִינוּ עַל הַגַּג, הוּא אוֹמֵרוְכָל הַלַּיְלָה דִּמִיתִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַבַּחֲלוֹמִי זַעֲקוֹת צִפֳּרִיםכָּל הַלַּיְלָה כָּבוּ כָּל הַנֵּרוֹת הַמְּאִירִיםבִּשְׁנָתֵנוּ כָּבוּ מִפַּחַד הַזְּעָקוֹת.בַּבֹּקֶר רָאָה סַבָּא שֶׁהַדֶּקֶל בַּחֲצֵרוֹ נֶעֱקַרכְּמוֹ נָפַל בִּסְעָרָהגִּזְעוֹ גּוֹסֵס.גַּם כָּבָה וְחָשַׁךְ נֵרוֹ שֶׁל מֵאִירבַּעַל הַנֵּס.כְּתֹב בְּנִי, אוֹמֵר סַבָּאכְּתֹב זֶה הַשִּׁיר.כְּתֹב כִּי כָּבָה גַּם רַבִּי מֵאִיר.כִּי נִתַּז הַיַּיִן אָז לוֹהֵט בְּעוֹרְקֵי הַגָּבִיעַכִּי כִּסָּה הַיַּיִן חֲשֵׁכָה כָּל הָרָקִיעַ.וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּוַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵתוַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת.מתוך ספרו של בלפור חקק, "ואז בקץ היוחסין", 1987 -- עמ' 61, 1987סבא שלנו, יצחק חבשה, זכר צדיק לברכה, נותר שבע שנים (7) המום וכואב, מתקשה לשאת את רצח בניו האהובים. ראוהו מסתובב בבתי קפה בשבתות, מסרב להאמין שוב באלוהים שלקח לו את שני הבנים. הוא אמר אז בכאב, שכל יום כיפור היה מתפלל בבכי את הפרק על מות שני בני אהרון, כי תמיד ידע שמי שקורא פרק זה בבכי לא יזכה לעולם למות שני בניו ביום אחד. הוא סרב להשלים עם כך שהאל לא נעתר לבכיו ולקח ממנו את שני בניו. הוא היה על סף אובדן האמונה וסרב ללכת לבית הכנסת. המשפחה חיה באבל שבע שנים, ואבי הבנים נראה רחוק ושבור, וספרי התורה חיכו לו שיצדיק את הדין וישוב לאמונתו.

יצחק חבשה עם נורי ואברהם והבת ויולט

המשפחה רצתה שמחה, הרבנים לחצו לחתן את הבת הבכירה סעידה. הבת סעידה היא אמנו. השיאו אותה בגיל צעיר, וכאשר ילדה שני בנים תאומים, באו החכמים, דפקו על דלת ביתו של האב האבל, יצחק חבשה זצ"ל ואמרו לו בלחש של תפילה: " חכם יצחק, קיבלת שניים תמורת שניים, זה הפיצוי משמיים על מות הבנים".באחד משיריו מתאר הרצל חקק את אמו מביטה בשני התאומים שלה, ונזכרת באחים שלה שנרצחו באותן פרעות ארורות בעיראק, בחג השבועות של תש"א:אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים /הרצל חקקרֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִיםהַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָהלַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"אגַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָםהָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶלמְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶתבִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיטבְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶהכְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא .מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁתלְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּעֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא נִשְׁכַּחַת.מֵי וְרָדִים.(הרצל חקק, מתוך ספרו "תעודה נשכחת", 1987, עמוד 66).האש עדיין לוחשת, המשא עדיין כבד:שני הבנים התאומים שנתפסו כ"פיצוי משמים", כותבים לכם עתה שורות כואבות אלה. מאז התבררה לנו אמת מְדמֶמת זו, התמסרנו איש איש בסדנת היוצר שלו לכתוב פואמה על הפרעות. כעבור שנים נשלמו שתי הפואמות, והתברר שכל אחד מאיתנו כתב פואמה שונה מרעהו: גיבורי הפואמה של הרצל הם הבנים שנטבחו ("כל עוד נפשם בי"), וגיבורי הפואמה של בלפור הם ההורים השכולים ("קבר אחים 1941"). הפואמות נכללו בספרי השירים שלנו שיצאו לאור בשנת 1987, ספרו של הרצל "תעודה נשכחת" וספרו של בלפור "ואז בקץ היוחסין". אנו מצרפים שני שירים שלנו כעדות לפרעות שרוח הנאצים ריחפה מעליהם. השירים שצוטטו לעיל הם דרך להעביר את המשואה הלאה, לספר את העדות, והשירים על מות שני האחים מספרים עדות שאסור לשכוח:בשיר הראשון של הרצל – "אמי מרתיחה סוכר בשקדים" – הרצל מתאר את האֵם של הבנים התאומים, סעידה, מביטה בשני הילדים שלה ונזכרת בשני האחים שלה, שנרצחו בפרעות. החכמים אסרו לקרוא לתאומים שנולדו (כלומר: לנו) נורי ואברהם, כי הגופות של ההרוגים לא נמצאו. עובדה זו נרמזת בשיר: התברר, שהמשטרה העיראקית קברה המון גופות בתעלות, כדי להעלים את המעשה המרושע. אימנו נושאת עמה טראומה המלווה אותה כל חייה מאז היותה בת 16, כשנשלחה בשם המשפחה לעבור שורות ארוכות של גופות בבתי חולים, והיא לא זיהתה בגופות שנשחתו את אחיה, והייתה הלומה עוד ימים לאחר מסע הדמים בין גופות של מתים. זמן קצר אחר מכן השיאו אותה להביא שמחה למשפחה וללדת את בניה.השיר מתאר את האווירה של שכול מתמיד, ושל חיים שצומחים מתוך השכול.השיר השני, שירו של בלפור "משא בבל", שצוטט לעיל, מתאר את השואה של יהודי עיראק, של משפחת חבשה, מזווית אחרת: השיא בנוי כְּדו- שיח עִם האב השַכּול, סַבא יצחק, המסַפר על מות בניו.חלפו שנים רבות, ונאמר כמה מלים מֵעבר לָעדות, מֵעבר לַתעודה:היום אנו מבינים – כי נולדנו כ"ילדי עצמאות" – אך סיפור חיינו קשור גם לכּאב שבּתקומה, לעומק הזמן היהודי, לַסבל של הגורל היהודי. השמות שלנו אכן ניתנו לנו כּסמל להקמת המדינה. אבל – מֵעבר לזאת - לאחר שהתבררה לנו אותה אמת כואבת, שהוסתרה מאיתנו שנים רבות, שבה לבעור האש הלוחשת. המשואה עוברת, אותו אור יקרות של התובנה הרוטטת, האמת העמוקה מנשוא, המורכבת: התקומה הציונית החזירה את עם-הנצח להיסטוריה, לריבונות ולמצב של "עם נורמלי". ואסור, אסור לנו לשכוח את הסיפור, את המכווה, את השליחות: תמיד- תמיד נישאר חלק מן הגורל היהודי. שותפות הגורל היהודית היא גם מנת חלקה של מדינת היהודים שהקמנו בדורנו.

קטגוריה: 

תגיות: 

תגובות

חשוב לדעת - השואה לא קרתה רק ליהודי אירופה

מאמר חשוב מאוד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר