אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חלון פנורמי / ריצרד ייטס


התמונה של דן לחמן

חלון

חלון פנורמי / ריצ'רד ייטס. הוצאת אחוזת בית. מאנגלית: קטיה בנוביץ'.

לעתים אתה נתקל בספר שכריכתו האחורית מלאה שבחים ומבטיחה גדולות ונצורות. לרוב ספר מאכזב. עוד סיפור על זוג במצב כזה או אחר. בעיקר הספרים האמריקאיים הללו. אך לעתים אתה מעלעל, קורא כמה שורות ואתה יודע שנתקלת במשהו יוצא דופן. אחר. שונה.כשהתפרסם הספר לראשונה הוא התחרה על תואר הספר הטוב של השנה מול מלכוד 22. הוא כתב ספרים אחדים אך רק עכשיו תורגם הספר הזה, ואני מניח שבגלל העובדה שבימים אלו מצלמים סרט לפי הספר ששחקניו הם לאונרדו די קפריו ו-קייט וינסלט. בהוליווד רוצים לחזור על הצלחת טיטניק כנראה.הסיפור מתרחש בשנת 1955 בעיירה קטנה. עיירה שהייתה קטנה יותר עד שסללו דרך מהירה בין שלוש עיירות קטנות והפכו אותן לעיירה קטנה אחת. הסיפור מתחיל בחזרה של תיאטרון חובבים שהוקם בעיירה."נדמה שזה תמיד היה אחרי צהרים של פברואר או מרס, כשהאוויר עמד, השמים היו לבנים, העצים שחורים, והשדות והתלים החומים עמדו חשופים ורכים בין גושים של שלג מצומק. השחקנים שיצאו מדלתות מטבחיהם והשתהו לרגע כדי לכפתר מעילים א לעטות כפפות, ראו נוף שרק כמה בתים ישנים ומרופטים מאוד נראו שייכים אליו. הדבר גרם לבתיהם שלהם להיראות חסרי משקל וארעיים, מטופשים ושלא במקמם, כמו הרבה צעצועים חדשים ומבריקים שנשארו בחוץ בלילה ונרטבו בגשם"מהרגע הזה ידעתי שאני הולך לאהוב את הספר הזה. שלמרות שמעולם לא הייתי בעיירות כאלה אני נכנס מיד לאווירה שלהן.מתוך הקטסטרופה של ערב הבכורה אנו לומדים הכיר את איפריל ופרנק וילר. היא שיחקה בתפקיד הראשי, הוא ישב באולם וכוסס את צפרניו. עוד לא יודעים עליהם כלום וכבר איזו עננה מרחפת מעל הזוג. משהו בתגובה, דבר מה בהתייחסות לכישלון.הסיפור, לפחות בחלקו הראשון, מתמקד ומסופר דרך עיניו של פרנק. הוא מתאר את מה שקורא, אך הפרשנות כולה שלו. יש להניח שלאותם מאורעות איפריל הייתה נותנת פרשנות אחרת ומספרת סיפור שונה.כשפרנק היה ילד, הוא רצה לעלות על רכבת מסע ולהעלם במרחקים. הוא לא נסע. במקום זה הצבא לקח אותו למלחמה וכשחזר, חיל משוחרר גילה שנשים רוצות לשכב אתו וגברים, בעיקר אינטליגנטים רוצים לשמוע אותו מדבר. אך אף אישה לא הייתה "מהשורה הראשונה" הוא חשב שגבר חזק כמוהו, מוכתם בניקוטין כ-ז'אן פול סארטר, צריך להגביל את עצמו לנשים מוכתמות ניקוטין כמו ז'אן פול סארטר. עד שפגש את איפריל היפה.בדרך הביתה מהכישלון המחפיר של איפריל כשחקנית ראשית הם רבים במרירות. ברור מיד שזו איננה המריבה הראשונה. הם נושאים בתוכם זיכרונות של המון מריבות וטענות חוזרות. הם מכירים היטב אחד את נקודות התורפה של השני ויודעים להכות ולפגוע. הלילה הרגישות שונה. קשה יותר.אבל פעם הם היו שונים. זוג צעיר שבא לגור בפרברים, והתפשר על הבית הקטן צמוד הקרקע עם החלון הפנורמי. לכל הבתים יש חלון כזה. אך למעשה כבר אז באו לנסות לתקן את אי הסדר של חייהם. ועוד יותר פעם הם היו זוג צעירים מאוהבים עם תחזית מרנינה לעתידם.ייטס מצליח לעקוב בדיוק, בעומק, ופרוט רב אחרי שינויים ששחלים בחייו של זוג. החל מהתאהבות דרך האכזבות הקטנות והמצטברות שהופכות למרירה אחת גדולה. הריון פתאומי לא מתוכנן, התגובה של כל אחד מהם מהזווית שלו. כן או לא לעבור הפלה וההתייחסות השונה של כל אחד. כל שריטה כזאת נראית כאילו נרפאה אך בסופו של דבר נכנסה לחשבון עו"ש של חיים אהבה וזוגיות.היא מעוררת בו חרדות נטישה. היא מאיימת שאם לא יהיה נחמד היא תעזוב. ונחמד זה בדרך שלה. הוא לא היה בטוח באמת שרצה תינוק באותו זמן, הוא גם לא רצה לקבל עבודה משעממת רק כדי שיוכל לפרנס אישה וילד, והוא לא היה בטוח שהוא רוצה את התינוק השני רק כדי להוכיח לעצמו ולה שהראשון לא היה טעות.הם רוצים חיים מלאים. משמעותיים. יש להם את זוג הידידים אתם הם מנהלים שיחות סלון של סוף שבוע, נדמה להם שהם נוגעים באשר ונדמה להם שרק הם מכל אנשי הפרברים מבינים באמת את המציאות. מדברים על הדברים החשובים. ובסך הכל הם מנהלים חיים פרבריים כמו כולם. אך סוף השבוע הזה היה שונה. השיחה לא קלחה. המפגש הידידותי עמד בצל כישלון ההצגה. וההצגה היא סמל כמובן לכל חייהם. ההצגה. לראשונה פרנק רואה בעיניה של איפריל מבט האומר חמלה משועממת.כשחזר מהמלחמה חשב שחייו יהיו מרתקים, לכן כשנשנס לשוק העבודה חיפש עבודה "שלא תהייה מעניינת" משהו שלא ממש יגע בו, כדי שלא תחייב אותו עד שיגבש את שהותו ויגלה מה מעניין אותו באמת. רק לשנה, רק לעבור את ההיריון והלידה. למרבית המזל הוא מקבל עבודה בחברת צריכה קפיטליסטית שבה עבד אביו. אותה חברה שכבר שלחה אצבעות שוחקות לתוך המשפחה הזאת תמשיך ותקרע את חלומות הנעורים.פרנק שעשה עבודה לא נחוצה, מתוארת להפליא בספר, כאחד שמעברי כל היום ניירות מצד אחד של השולחן לצד השני ובסוף היום יעביר אותם הלאה למי שלא יקרא אותם. והעניין שהוא שמצבם של חבריהם לא יותר טוב. איפריל מנסה לתקן את חייהם ובאה עם הצעה חדשה. הם ימכרו את ביתם, הוא יעזוב את עבודתו והם ייסעו לחיות בפריז. היא תפרנס את המשפחה, והוא יסתובב, יחפש את עצמו, יגלה מיהו באמת וייעשה מה שהוא רוצה להיות באמת. הם ייהפכו לזוג מאושר.בהמשך מתפרס הספר ומשרטט את חייהם של עוד כמה זוגות. שום זוג אינו שונה מרעהו, כולם חושבים שהם קצת יותר בעלי טעם טוב מחבריהם אתם הם נאלצים לשמור קשרי ידידות-שכנות. כולם היו רוצים חיים אחרים, ולו רק קצת יותר מעניינים.בכל קטע נתקלים מחדש ביכולת התיאור המדויק של ייטס. בזרמים הסמויים. באדוות הקטנות הרוחשות מתחת לפני השטח. בפרק בו משפחת וילר פוגשת את בנם המטורף של אחד השכנים התיאור הנוגע ללב של הבחור ששיגעונו הוא זה המשקף את רצונם של האחרים להיות חופשי ממוסכמות מעמיד כמובן את השאלה מה לא נורמאלי ולמה לסגור צעיר בגלל שהוא שואף לסוג של חופש ומרשה לעצמו להתבטא קצת יותר בחופשיות ממקובלות הנימוס המקובל.המפגש עם הצעיר החולה מהווה עוד אבן המעלה אדווה פנימית אצל פרנק. יכולת התקשור המידית דווקא אתו מעמידה סימן שאלה על שפיות מול שיגעון. הרעיון של הקפיטליזם והכלכלה חוזר במקומות שונים בספר. במקום אחד מנהל המשרד מנסה להסביר לפרנק את חשיבות המכירות. והנימוק המשכנע ביותר הוא "איפה אתה חושב שאתה היית אם אבא שלך לא היה משכנע אמא שלך לקנות סחורה שהיא לא צריכה" .אירוני, בהחלט כן, אך עולם הצריכה המתוגבר התחיל כבר בשנות החמישים ומי שעיניו היו בראשו הבין כבר אז לאן יוליך התהליך. כן, גלגלי הכלכלה והקפיטליזם בהחלט ישחקו ויבלעו את חייהם.אך לא רק. כל מהלך החיים של כה הרבה זוגות פרבריים. כאלה המפתחים חלומות פרטיים על ייחוד משלהם אך מבלים בשתייה בסופי שבוע פטפטניים עם שכניהם החושבים על עצמם כל אחד בדרכו שהוא טוב יותר מהזוג מולו.החלון הפנורמי דרכו הם רואים את העולם, דרכו העולם רואה אותם, והחיץ השקוף הזה.התרגום, למרות שהוא שוטף ונראה תקין מתקיל את הקורא כמה מקומות בעיבודים לא מוצלחים. למשל, בקטע שהמשפחה מפתיעה את פרנק ביר יום הולדת אמריקאי "יום הולדת שמח המוכר לכולם מכל הסרטים שהיו המתרגמת בחרה לכתוב "היום יום הולדת.. חג לו שמח" שיר ילדים ישראלי בתכלית. נכון שהשיר הישראלי תואם אולי את התקופה (1955) אך בכל זאת היה צריך להשאיר את המקור המוכר.התחושה זאת של הבנה עמוקה. של חדירה אל מתחת לעור הגיבור. משהו ההופך את היחיד לסמל של קבוצה גדולה. האם אפשר להגיד על ספר שהוא אמיתי? כי זו התחושה המלווה את הקריאה. הוא כל כך אמיתי.קשה להגיד על ספר כואב כזה שהוא נפלא. ספר שעשוי לדכא כל כך קוראים שיהיה להם קל להזדהות. ובכל זאת מבין הספרים שפורסמו לאחרונה זה אחד המומלצים ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן