נורית גוברין / קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה

נורית גוברין ועוף החול שקם מאפרו והעניק חיים חדשים ליוצרים שנשכחו מלב
על מפעלה המונומנטאלי של פרופ' נורית גוברין (1,888 עמ'): קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה: כרכים א-ב, בהוצאת 'גוונים' (2002); כרכים ג-ד בהוצאת 'כרמל' (2008)

נורית גוברין: קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה: כרכים א-ב, בהוצאת 'גוונים' (2002); כרכים ג-ד בהוצאת 'כרמל' (2008)

מפעלה המרתק של נורית גוברין הוא נכס צאן ברזל לאוהבי הספרות העברית לדורותיה ולחוקריה הנאמנים. היא הוכיחה לנו במפעלה כי הספרות העברית לא נוצרה בחלל ריק, בבחינת יש מאין. היא מאמינה  כי סיפורים ושירים  אינם עומדים לעצמם אלא אחוזים בחיי מחבריהם ובענפי יצירתם השונים וניזונים מן הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי, החברתי והאידיאולוגי שבו נוצרו והם חוליות במסורת ספרותית יהודית וכללית. תפיסתה זו שהייתה בשנות הששים של המאה הקודמת מנוגדת לאסכולות ששלטו אז בכיפה בחוגים לספרות באוניברסיטאות, נעשתה בשנים האחרונות לדרך המלך במחקר הספרות. נורית גוברין עוסקת במגוון ז'אנרים ודרכי הבעה. לפי תפיסתה לא רק הסיפור והרומאן, השיר הפואמה או המחזה ראויים למחקר אלא גם סוגים אחרים של ביטוי לשוני והבעה ספרותית, "שירים-לעת-מצוא", שירי-דיוקן שהוקדשו ליוסף חיים ברנר, ספרי זיכרונות, איגרות סופרים לגופן וכאמצעי עזר למחקר, המסה הספרותית, כתב העת הספרותי כיחידה אורגאנית על עורכיו ומשתתפיו[1]. נורית גוברין פיתחה גם תחומי מחקר חדשים בספרות העברית, ואחד המרתקים  שבהם הוא: הגיאוגרפיה הספרותית. היא בדקה את מקומן של ארצות וערים על מפת הספרות העברית, ומצאה קשר הדוק בין הספרות, ההיסטוריה והמקום[2].  ספרות-המקום מגלה את הקבוע והמשתנה מעבר ליוצר, לזמן ולמקום. כך, במחקריה החדשים על תדמיתה העגומה של לונדון בספרות העברית מצד אחד, ועל תל-אביב הנואשת בראשיתה בראי הספרות שנכתבה ללא-מרחק, מן הצד האחר.

במסותיה העקרוניות ובמחקרי הספרות שלה ניסחה את ה"אני מאמין" של השקפת העולם התרבותית והמחקרית שלה:

"המאבק על הזיכרון הוא המאבק על התרבות. שמירת הזיכרון ההיסטורי המשותף, המקיים את המסורת היהודית לדורותיה, היא הערובה להמשך קיומו של העם... השיכחה וההשכחה האורבות לסופרים ולספרות טומנות בחובן סכנה גדולה לזהותו ולקיומו של העם" ( ג:16-11). וכן : "אין ספרות נוצרת בחלל ריק ושירה בכלל זה. אין יצירה ללא אבות ספרותיים. כל יוצר ממשיך  את קודמיו ומורד בהם, הולך בדרכם תוך שהוא כובש לו דרך משלו. כל יוצר בוחר לו, ביודעין ושלא ביודעין, שושלת ספרותית קודמת להתייחס עליה, כדי שלא יהיה יתום וכדי ששירתו לא תהיה אסופית. בשירת ההווה מהדהדת שירת העבר, המעניקה לה עומק ומורכבות, מעצבת את משמעותה ומאפשרת ליוצר בהווה להמריא בדרך משלו. העומס השירי מן העבר הוא הברכה האמיתית, ההתעלמות ממנו היא 'העגלה הריקה'" (ג:13).
 
זיקה מחודשת ליוצר היא בבחינת הקמת עוף החול מאפרו

מפעלה הספרותי המרשים של פרופ' נורית גוברין מעניק חיים חדשים ליוצרים ראויים שנשכחו מלב ומביא להם תחייה מחודשת. בה בעת יש בכתיבתה תובנות חדשות ליצירתם של סופרים בני זמננו (ס. יזהר, חיים גורי, משה שמיר). סופרים רבים חזרו להיות חלק מן השיח הספרותי האקטואלי, לא מעט בזכות ספריה ומחקריה. ביניהם: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, דבורה בארון, ג. שופמן, נחמה פוחצ'בסקי. אחרים עדיין מצפים להיגאל מן השיכחה ביניהם: ישראל אפרת,  אשר ברש, יעקב רבינוביץ.  

מכלל הן אנו לומדים על הלאו הכמעט מוחלט – היעלמותם של יוצרים רבים מן התודעה. אם פעם נלמדה יצירתם בבתי ספר יסודיים ובתיכוניים וחוגי הספרות באוניברסיטאות פרחו ושגשגו וקמו דורות של חוקרים ומורים לספרות שלא נתנו ליצירות המופת להישכח מלב. כיום נדמה שהדורות הולכים ופוחתים ויוצרים שבנעורינו ידענו לדקלם בעל פה את שירתם אינם מעניינים עוד את מובילי התרבות והוראת הספרות בכל הרמות לרבות באוניברסיטאות. כותבת נורית גוברין: "כמה חסר לנו כיום קולו של דב סדן, קול מאחד, שישרה ביטחון, בתוך עולם חסר ביטחון, נבוך ומבולבל, שאינו יודע  מנין הוא בא, ואינו בטוח לאן הוא הולך" (ג: 23). מחקריה מסייעים להציג מחדש ספרות זו על מדף הספרות העברית בישראל. בד בבד נותנים מחקריה ביטוי לנושאים מרכזיים בתחום התרבות העברית. ביניהם: חשיבותה של הספרות כנושאת הזיכרון הקולקטיבי, חשיבותו של הלוח העברי, הצורך בשילוב הדורות, חשיבותם של עיתונים וכתבי-עת לרבות אלה שהיו קצרי-מועד; הקשרים ההדוקים בין הספרות העברית לבין ההיסטוריה הקרובה והרחוקה בגולה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל. החיים הספרותיים על ריבוי פניהם, באים לידי ביטוי בספריה אלה, יחד עם חלקה הפעיל בהם. 
 
האם לחילוניים אין חלק ונחלה בספר הספרים?

נורית גוברין

ירידת ערכה של הספרות העברית הקלאסית, אינה מבודדת.  התהליך החל בפיחות מרכזיותו של התנ"ך. החינוך החילוני הקטין את מספר השעות המיועדות ללימוד התנ"ך. יחס זה נבע מן ההרגשה שהדתיים נִכסו לעצמם את התנ"ך וקשרו אותו אך ורק לדת ולאמונה באלוהים. מספר לומדי התנ"ך באוניברסיטאות ירד, מספר המורים לתנ"ך ירד ובבתי הספר החילוניים מלמדים מורים דתיים תנ"ך בהתאם להשקפת עולמם. בניגוד לדורות קודמים אין חניכי בית הספר הישראלי מגלים בקיאות בתנ"ך. כרבים לפניה כותבת נורית גוברין: "אין ספרות עברית בלא התשתית המקראית, לא רק כמקור הראשוני והיסודי של הלשון אלא גם כגורם המרכזי המעניק את העומק והתהודה ההיסטורית והרגשית של הספרות כאמנות... קמו 'סופרים' נטולי תשתית תרבותית של ממש ובלא עומק בידיעת המקורות היהודיים בכלל... אותה "לשון רזה" לא פעם אינה אלא ביטוי לדלות הביטוי, לרדידות המחשבה ולשטיחות המעשה הספרותי" (ג: 57-56).

מקום מיוחד הקדישה גוברין לקשר שבין המקרא לספרות. קודם כל בתחום הכותרים של הספרים: מ"י ברדיצ'בסקי: מחניים, מעבר לנהר, פרה אדומה; אשר ברש, יהודי מצרה נחלץ; ש"י עגנון: והיה העקוב למישור, על כפות המנעול, האש והעצים; אהוד בן עזר: אנשי סדום; עמליה כהנא כרמון: וירח בעמק אילון; אורלי קסטל-בלום: כמו בתיבת נוח; דוד שחם: אני, קהלת; מאיר שלו: עשו; כימים אחדים; חיים באר: חבלים; רם אורן: חוה ואדם; נעמי ריגן: והוא ימשול בך [ולאחרונה: יוכי ברנדס: מלכים ג', שהוא רומן על ירבעם בן נבט] ועוד רבים. מסה מיוחדת היא מקדישה לדמותה של רבקה בפרשנות הדורות ובספרות העברית. 
 
פלובר: 'מדאם בובארי זה אני'

מבין השיטין של מפעלה הספרותי של פרופ' גוברין עולה הדרישה בצורך בביוגרפיות של יוצרים: "אין אפשרות להכיר לעומקה את היצירה בלי להכיר את הביוגרפיה של יוצרה. ביוגרפיה – משמעה: חייו של היוצר, מקומו, חבריו, מתנגדיו, האווירה הספרותית, הרקע ההיסטורי, השפעות ועוד. אין היצירה השתקפות פשטנית של תולדות חייו של היוצר, אבל תמיד יש ביצירתו מתולדותיו. קורותיו הם חומרי הגלם של יצירתו, המתגלגלים בצורות מורכבות ומתוחכמות, גלויות וסמויות בגיבוריו ובעלילותיהם  הכרת הביוגרפיה אינה ערובה בלעדית להבנת היצירה הספרותית, אבל בלעדיה תהיה הבנתה חלקית, פגומה ושטחית", מסכמת נורית גוברין (ג: 29):  "קריאת יצירה ספרותית חייבת להיעשות בראש וראשונה בתוך המרחב התרבותי שבו נוצרה... ככל שההיכרות המוקדמת של הקורא עם המרחב התרבותי שבתוכו נכתבה היצירה, תהיה רחבה, עמוקה ומפורטת יותר, כך ייטיב לפענח טוב יותר את היצירה ואפילו לקשור אותה טוב יותר לעצמו ולאקטואליה של דורו". נורית גוברין בנתה מערכת כללים, שלפיהן:

1. כל יצירה היא פרי הביוגרפיה של יוצרהּ; אבל הקשרים ביניהם מורכבים ומגוונים;
2. כל יצירה היא פרי העולם התרבותי שבתוכו נוצרה;
3. כל יצירה נקראת מתוך קיום יחסי גומלין עם יצירות אחרות שקדמו לה ועם יצירות בנות דורה של יוצרים אחרים;
4. כל יצירה מקיימת יחסי גומלין עם יצירות אחרות של אותו יוצר;
5. הקורא מממש את היצירה ומפרש אותה לפחות בשני מישורים: המישור ההיסטורי של היצירה והמישור האקטואלי שלו. אבל אסור שהזמן האקטואלי ישתלט על הזמן ההיסטורי.

להמחשת התיאוריה הזאת היא מציינת כי אי אפשר לקרוא את שירת ימי הביניים מבלי להכיר את עולם המושגים של התקופה, דהיינו את הלשון, הפואטיקה והשירה הערבית והמסורות שלה. אם נעביר את הדברים לימינו, בדוגמה בוטה במיוחד, נאמר שאי אפשר להבין יצירת ספרות עברית בלי לדעת אם נכתבה לפני השוֹאה או לאחריה (ג: 36-35). מחקריה מממשים הלכה למעשה את הקשר החשוב בין חיי היוצר ליצירתו וממחישים את ההבנה המעמיקה והמקיפה של יצירתו המושגת בשיטה זו.
לספר נוספו תמונות משפחתיות נדירות (משפחת משה שמיר, משפחת ס. יזהר ויבל"א משפחת חיים גורי ועוד) המחזקות וממחישות את ניתוח יצירתם על רקע משפחתם.
 
אנציקלופדיה לתולדות הספרות העברית וסופריה

ארבעת כרכי מפעלה המונומנטלי 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה' (א-ד)', ששני כרכיו הופיעו לאחרונה (ניסן תשס"ח/אפריל 2008)  הם מעין אנציקלופדיה לתולדות הספרות העברית. הם פורשים מפה רחבה של חיי הספרות העברית במרכזים הגיאוגרפיים בגולה, בארץ ישראל ובישראל, בדורות האחרונים ועד ימינו. נידונים בהם נושאים הקשורים ביוצרי המופת, ביניהם: יל"ג, מ"י ברדיצ'בסקי, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ש. בן-ציון, ג. שופמן, ש"י עגנון, י"ח ברנר, יעקב פיכמן, נתן אלתרמן, אברהם ברוידס, משה סמילנסקי דבורה בארון, יעקב שטיינברג, ישראל כהן (אביה של נורית גוברין) ס. יזהר, דב סדן, יצחק שמי, דב קמחי, בנימין תמוז, משה שמיר, אהרון אפלפלד, אנדה עמיר, שולמית לפיד, יצחק שנהר, ימימה טשרנוביץ-אבידר, ק"א ברתיני, אהרון מגד, מירון איזקסון, מרדכי טביב, זיווה שמיר, חיים גורי, עמנואל בן-גריון, ראובן בן יוסף, דן מירון, א"ב יהושע, עמוס עוז, יורם קניוק, ועוד רבים וטובים. במונוגרפיה מיוחדת במינה גאלה את דמותה של שלומית פלאום מאלמוניותה[3].
 
 בין הנושאים הנידונים בספרה: בין ספרות למקרא, סופרי מופת, נשים בספרות, ספרות ארץ ישראל; דור בארץ; מקום בספרות וביקורות מעמיקות על כמה מן היצירות שראו אור בארץ. אחד הנושאים המרתקים הוא ההשוואה שערכה בין הספרות שתארה בביקורתיות רבה את צורת הלימוד ב"חדר" בגולה (ש. בן ציון: "נפש רצוצה"); ובארץ ישראל (מרדכי טביב: "כעשב השדה"; בן ציון יהושע: "שתיקת התרנגול"). מסקנתה, שעל אף שינוי המקום, הזמן והעֵדה, מגלות שלוש היצירות דמיון מדהים. נושא בעל חשיבות רבה הוא השוֹאה וביטוייה הספרותיים. היא מחלקת  נושא מרכזי זה לחמש חטיבות: אלו שחזו מבשרם את השואה, דור שני ושלישי לשואה, סופרים ישראליים שהתוודעו לשואה כחיילים בבריגאדה או במפגשם עם ניצולים בארץ, יוצרים ישראליים שנחשפו לשואה מתוך קריאה והאזנה לעדויות ניצולים. הקבוצה החמישית כוללת יוצרים שנולדו במחוזות שנחרבו בשואה אך הם הקדימו ועלו לארץ, והותירו מאחור קרובי משפחה שנספו.

פרקים מרתקים משעשעים ובלתי ידועים כונסו בשער החמישי: "ספרות ארץ ישראל". כגון, זה המתאר את "ההתחשבנות" של שלמה צמח עם ידידו-יריבו דוד בן-גוריון, באמצעות סיפורו  החקלאי, כביכול "רזלה ועטרה", שבו תיאר אותו על דרך האליגוריה של "משלי חיות" באור מאד לא מחמיא. וכגון, הפרק "פרפרים ופרחים" המתאר את לבטי ראשית החינוך המיני בארץ ישראל, נושא שהמעיטו לכתוב עליו.  וכגון: תיאור ההתחלות של "הקול המזרחי" בספרות העברית בארץ-ישראל.

פרק מיוחד מוקדש לקריאה מחודשה בסיפורו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי "ההפסקה" וביחסו לחסידות. מה שהחל כגילוי האור שבחסידות  נהפך לימים לביקורת נוקבת עליה. בפרק מרתק אחר היא עוסקת במאבק בין הספר לבין החיים ביצירתו של ברדיצ'בסקי. המאבק בין הרוחני לגופני, בין היצר הטוב ליצר הרע. מציאותו של החטא בחברה היהודית יש בו דווקא עדות לחיוניות של העם ושל האדם החוטא ויש בו גם יסוד של נחמה שהעם לא מת ושעוד כוחם של היחידים עימם. ברדיצ'בסקי היה מקור השראה ומוקד השפעה לכל מי שבא אחריו וביקש להעמיד את יצר לב האדם במוקד היצירה. הוא הדין בפרק:  "כוחה של מחלוקת", המעידה על כוח החיים הגנוז בעם ישראל.
 
נורית גוברין היא פרופסור אמריטוס בחוג לספרות באוניברסיטה של תל-אביב ומן החוקרים המרכזיים של הספרות העברית בדורות האחרונים. היא פרסמה עד כה שבעה-עשר ספרי מחקר וערכה שלושה-עשר. בשנת תשנ"ח זכתה בפרס ביאליק ובשנת תשס"ב זכתה בפרס ישראל אפרת. היא צמחה בין שני עולמות רוחניים: אביה הסופר ישראל כהן, עורך 'הפועל הצעיר', והמורה הנערץ עליה דב סדן, המבקר, העורך, המשורר, הפמיניסט, הפולמוסן, איש הבדיחה והחידוד.
 
קריאה ב'קריאת הדורות' על ארבעה כרכיו מצליחה לחבב עלינו את הספרות העברית לדורותיה וזאת משום שנורית גוברין אינה רק חוקרת ספרות מעמיקה ומי שהספרות וחיי הספרות הם מרכיב מרכזי בחייה, אלא גם ואולי בעיקר משום שכתיבתה המעמיקה, קולחת, מרתקת, מסקרנת ומושכת את הלב.

[1] ראה אבנר הולצמן, קווים למפעלה המחקרי של נורית גוברין, בתוך: קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה, כרך א, עמ' 10 ואילך.
[2] ראה נורית גוברין, כתיבת הארץ – ארצות וערים על מפת הספרות העברית, הוצאת כרמל, 1998, 622 עמ'.
[3] נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל 2005, 375 עמ'.