אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבופלו של הלילה / גיירמו אריאגה


התמונה של דן לחמן

הבופלו

הבופלו של הלילה / גיירמו אריאגה. מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת כתר. בשיתוף הוצאת "עברית".

בשמו של גיירמו אריאגה נתקלתי לראשונה כתסריטאי. הסרט המקסיקני אהבה כואבת היה מרשים מאוד. נכון שלעתים תסריט טוב עשוי להפך לסרט בינוני, אך כאן היה ברור שהתסריטאי מצא לו במאי שהבין אותו. שלושה סיפורים נפרדים המתאחדים כולם בתאונת דרכים אחת. הרבה כאב ואלימות אך גם הרבה חמלה אנושית.אחר כך הגיע 21 גרם. הפעם כבר סרט אמריקאי. שוב שלושה סיפורים שונים המפגישים את כל המשתתפים ברגע אחד. ושוב כל התכונות האנושיות מהסרט הקודם הופיעו במחובר.ואז הגיע בבל. סרט עטור כוכבים ותקציבים. אריאגה מצא את מקומות בהוליווד אך לא איבד את כוחו ולא התמסחר. הוא שומר את הקו הייחודי שלו, סיפורים המתרחשים בשלושה מקומות שונים בעולם המתחברים בקשר רגשי. אהבה אלימות ואנושיות הפכו להיות חלק מסגנונו הברור. כעת תורגם לעברית ספרו "הבופלו של הלילה" ומכאן מתחיל המסע אחרי ההבדל בכתיבתו הספרותית ואחרי הדמויות אותן יצר ובין כתיבתו לקולנוע.בספר יש רק סיפור אחד. אך ארבע דמויות חיות ומת אחד שמשפיע על החיים. מנואל הוא הקול המספר את הסיפור. גרגוריו, צעיר דכאוני המפעיל את הקבוצה סביבו הוא בעל תכונת מידס הפוכה. בכל דבר שהוא נוגע בו הוא זורע הרס, במקום זהב. גם לעצמו. כבר בתחילת הסיפור סמוך לזה שהשתחרר משהייה בבית משוגעים הוא מתאבד.טניה, אהובתו של מנואל טוענת שגרגוריו עוד לא גמר למות. גרגוריו עוד זומם משהו. צל המוטל על גרגוריו והחרדות שהפיל על סביבתו. הוא תמיד רצה לרצוח מישהו. לגעת במוות. כעת הוא המת. ולמנואל אין ברירה אלא ללכת ללוויה כי לא משאירים מת לבד.

גרגוריו ומנואל היו אחים בדם. הם הלכו יחד לקעקע בופלו על זרועם וערבבו את דמם בזמן הקעקוע. למנואל הייתה גם מערכת יחסים, מינית בעיקר וסודית עם מרגריטה, אחותו של גרגוריו.הקעקוע הופך להיות סמל מעיק לשתלטנותו של גרגוריו. עוד דרך לתבוע וליצור נאמנות מוחלטת. מנואל חש, כמו אחרים, שגרגוריו מכתר אותו ועושה לו מניפולציות שונות. כדי להשתחרר הוא מנסה להוריד את הקעקוע, אך לא מצליח. גרגוריו ממשיך לשלוט בו. כעת מול הצלקת הוא יודע שאי אפשר למחוק את העבר.כבר מתחילת הקריאה ניכרת כתיבתו הזריזה של אריאגה. הפסקאות קצרות מאוד. כמה מלות תאור, ובעיקר מעשים. ממש הכנה לתסריט.

גרגוריו שלא עשה שום דבר תמים מימיו השאיר קופסה אצל אחותו. מרגריטה ומנואלו יצטרכו לפתוח אותה. בקופסה אחרת שהפקיד בידיה של מרגריטה בעבר הוא שם קרביים של חתול שהרג ולא הספיק לקבור.הבופלולא רק שמנואלו שוכב בסוד עם אחותו של גרגוריו, הוא שוכב, ומנהל פרשה רומנטית של ממש עם אהובתו של מנואלו טניה. האם מנואלו הוא חדל אישים בוגדני, למרות צמד קעקועי הבופלו? בתוך המערכת של הצעירים בני העשרים ומעט כשהאחד מהם מוטרף הכל נראה הגיוני. מטורף כזה הטוען שהבופלו חולם עליו והוא מרגיש את זה.העובדה שלמנואלו יש את טניה שהוא אוהב לא מפריעה לו לשכב עם עוד כמה נשים במקביל. מכיוון שהוא המספר לא ברור מה המשיכה שלו, אך מצד שני לנסות לדמיין את גאל גרסיה ברנאל בתפקיד והכל יהיה מובן.דרך הסיפור מתגלים חיי הנעורים במקסיקו סיטי. לא שהם שנים כל כך ממקומות אחרים אך השמרנות של ההורים והתחבלנות של הבנות לצאת מהבית היא בכל זאת צורה שבערים גדולות אחרות כבר כמעט ונשכחה.הסיפור מתבשל לאטו והופך מתהליך התגברותו של מנואלו לסיפורה של הדרך בה הלך ילד מופנם וחששן לפסיכוטי ואחר כך חולה נפש של ממש. צעיר שמחלתו הפנתה את כל זעם מאבק חייו נגד עצמו, וכשניצח במאבק הרג את אויבו, אותו עצמו.גרגוריו לא גמר למות. מתוך תיבת פנדורה שהשאיר אחריו עולים תעתועי הפרנויות שלו המושכות פנימה את מנואלו.את התנהגותם של הצעירים מכסה איזה ערפל קל ולא לגמרי מוכר. והשאלה לאורך הקריא היא האם אלו תכונות מקסיקניות מסוימות או שאול משהו בסגנונו אריאגה. ואולי דברים יסתברו להיות בהמשך תולדה של השפעתו של מגרגוריו. הנער השקט והחששן שהתחיל להאמין יום אחד שצבטנים נכנסו לתוך גופו, מטיילים בו מרחיבים את ורידיו מוסיפים לו חמצן ונותנים לו כוח חדש.

כמה ימים אחרי מותו מגיע למנואל המכתב הראשון של גרגוריו. עכשיו הבופאלו של הלילה יחלום עליך. למחרת מנואלו מדמיין שצבטן יצא מפיו. האובססיביות הפסיכוטית של גרגוריו מתחילה להופיע גם אצלו. הטירוף עשוי להיות מפחיד מהמוות. הוא כמו גשם שנעצר לפני שהוא נוגע בקרקע. מניפולציות שלאחר המוות לא מסתיימות במכתבים. וכאן עולה השאלה האם איש פסיכוטי אכן יכול להפיץ, או להדביק למעשה, אנשים אחרים בשיגעון שלו.השיגעון הולך ומתפתח עד להתפרצות הגדולה וגם שם אינו נעצר. אם השיגעון איננו מדבק הרי שמשוגע שהוא מניפולטיבי דיו יכול להפעיל אחרים שינהגו שלא בדרך נורמאלית.עד שתעלה השאלה בסופו של דבר, מי הוא באמת מידאס בעל המגע ההפוך, זה שהורס את כל מה שהוא נוגע בו.הספר בנוי על סדרות של מעשים. אין מניעים פסיכולוגיים, מה שדי מוזר בספר העוסק בשיגעון וזה למרות שאריאגה הוא בעל תואר בפסיכולוגיה. אנשים זזים ממקום למקום. מקיימים יחסי מין, ויש הרבה מין בספר. אך אין שום ניסיון להגדיר מוטיבציות ממשיות או עמוקות, ובכל זאת הספר סוחף לקריאה.התחושה שלי הייתה כאילו אריאגה החליט לכתוב סיפור לתסריט. קודם הסיפור ואחר כך יוסיף דו שיח וימלא אותו בפרטים אחרים, אך הסיפור היה כל כך מעניין שוויתר על התסריט.זה ספר יפה מאוד על שיגעון. על שיגעון אפשר לכתוב הכל ובכל צורה. רק אנשי מקצוע יוכלו כנראה בקושי לאשר אמינות. אך אין ספק שלאריגה יש משהו לספר. והוא מספר אותו היטב. יש בספר מיני הארות והבחנות. קטנות. לא חדשניות לא מאירות ממש ולא מערערות את החיים ולא מגלות באמת איזו אמת חדשה גדולה אך הסדר בה מופיעים הדברים הופכים את הספר ליותר ממעניין. שיתר ממעניין לקרוא. בעיקר למי שמחבב עניני שיגעון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר