אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אישה בורחת מבשורה / דוד גרוסמן


התמונה של דן לחמן

אישה

אישה בורחת מבשורה / דוד גרוסמן. הוצאת הספרייה החדשה

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר ניסיתי לחשוב אם אפשר יהיה לי לקרוא אותו קריאה נייטרלית, נקייה. בלי להתחשב בכל מה שיודעים על דוד גרוסמן האדם ומה שקרה לו. ומיד עם תחילת הקריאה נשאבתי לתוכו ושכחתי הכל.הספר 'אשה בורחת מבשורה' מתחיל בבית חולים, ולא סתם, אלא במחלקת בידוד ועוד יותר מסבך דברים הזמן ימי מלחמת ששת הימים. שני צעירים. צעירים מאוד, תיכוניסטים, אברם ואורה נמצאים במחלקת בידוד. מבודדים מהעולם. ספרות גדולה עוסקת במטאפורות. מחפשים תחילה של מטפורה? הרי זו יכולה להיות מציאות אך זו הופכת מיד למציאות סמלית מאוד. כבר העמוד הראשון שואב את הקורא לתוך כתיבה מורכבת ומערבת. והפעם הוא מעמיד בפנינו מטלה לא פשוטה. שש מאות ושלושים עמודים. מסע לא פשוט.בלילות אברם מתגנב לחדרה של לאה. כך מתחילה ההתקרבות בין שניים שמחוץ לבידוד לא היה להם סיכוי להיפגש ובוודאי לא להתאהב. אך בחדרו של אברם שוכב עוד נער מבודד. אילן. שאברם מתוך חוש אחריות מביא אותו על כיסא גלגלים לחדרה של אורה. והשניים הבודדים הופכים לשלושה, ושלושה הם כבר הרבה.קוראים רק כמה עמודים ואי אפשר שלא להתפעל. הכתיבה המערבת שפת נוער מדויקת ובכל זאת ספרותית. התהוות מערכת יחסים. התקרבות והתרחקות גישושים והעלבות לא מתוכננות. חיי ילדים תמימים. וברקע אחות ערביה השומעת את תחנות הרדיו של מצרים או סוריה המכריזות בעברית על ניצחונן הגדול, והם לא יודעים כלום. מכאן מתחיל הספר להיות זה שטבוע בשמו. אישה בורחת. בורחת מחרדה שכל הורה מכיר כשילדו הולך לצבא.עשרים וכמה שנים אחרי. אורה שכבר גרושה מאילן מסיעה את בנה עופר, או למעשה מצרפת לנסיעה כי הזמינה מבלי לחשוב כלל ובגסות נפש מסוימת את סמי נהג המונית הקבוע שלה, הערבי מאבו גוש שיבוא להסיע אותם למקום ההתכנסות של גדודו של עופר לקראת היציאה למבצע. סמי ששימש עוד את כל המשפחה שנים רבות בעבר, שכבר רגיל להיות מחולק, כי הרי כל הערבים בארץ רגילים להיות מחולקים מאז החלטת החלוקה, וכעת הוא משמש לעתים אותה לעתים את אילן. ברגע נורא, בדרך לגלבוע, עולה בה ההרגשה שהנה היא הולכת להעלות לעולה את בנה יקירה והישמעלי הוא הנוהג אותם. עופר, בנה יקירה היה בחופשת שחרור. וכמו שהגדירה לעצמה שהנה עכשיו עופר יוצא מהשריון. דו משמעית יצא מהשריון. כי ילד שהולאם לעולם לא יחזור להיות הילד שהיה, ולא רק בגל ההתבגרות הטבעית. האסוציאציות שלה מערערות את האושר שעופר שב הביתה. כשהיא מכינה לו סלט שהוא " מת" עליו היא חוזרת בה. שהוא נורא נורא אוהב. השיר שמצטלצל בראשה השריונים יצאו בחריקת שרשרת, וזה שיר שנגמר לא טוב.והיא מחפשת בראשה שיר אחר אחר.גרוסמן מצליח להשתמש בכל שפת היום יום, בקלישאות המציאות והדיבור, ולהביא אותן וללוש אותן לשרת מטרה אחרת. אך השפה הזאת היא השפה שבה אנו משתמשים. היא מוכרת וסוחפת. הוא לא משאיר שום דבר לניחוש, הכל ברור, ובכל זאת שום דבר לא פשטני.אורה מחליטה לצאת לטיול רגלי בגליל עד שייגמר המבצע, הצו שמונה. כדי שלא תהייה בבית כשיבואו להודיע לה את הבשורה המרה. היא יודעת שיבואו והיא לא רוצה, מראש היא לא רוצה שיהיה מי שיקבל את הבשורה. אם לא תהייה בבית תשיג ארכה. אולי לא רק לעצמה. אם לא יהיה מי שיקבל בשורות אולי תהייה ארכה גם לעופר.ולא רק בסמי הנהג הערבי היא לא מתחשבת. לא אכפת לה מאף אחד. יש בה דחף עצום שמפעיל אותה בכוח שהוא קומפולסיבי. רק הבריחה חשובה. ההתנתקות וההתרחקות מביתה.אישה אחת בעולם של גברים. אישה וארבעה. מאהב לשעבר, בעל לשעבר ושני בנים. האחד כמעט לשעבר כי נסע עם אביו והוא עבר לצדו של האב והבן השני. זה שאסור לחשוב עליו בלשון עבר. חיים של צעירים במבט של אישה בת חמישים. צעירים כמו שהיו היא והגברים אז, וכמו הצעירים בחייה. אבל עכשיו היא לביאה דו ראשית. זו הנלחמת להגנת הבן וזו המנסה לחדור מחדש לחייו של אברם השבור והסגור. והכל בלי התחשבות. רק הצרכים המידיים שלה. אי אפשר שלא לחשוב על ההקשרים ההומו –ארוטיים הלא ממומשים שבין שני הגברים. אפשר היה לחשוב על סוג של אחוות גברים חיילית לכאורה, אבל אהבתם גדולה מדי מכדי להיקרא אחווה ומה שהם מוכנים לעשות אחד למען השני הוא גדול אהבה. משולש. אברם ואילן ובקודקוד המשולש אורה. שני הגברים שאינם נוגעים אחד בשני ומגע מיני לא עולה בדעתם, אך הם חולקים את אותה אישה ולרגעים מוכנים לוותר עליה האחד למען השני. הקשר שעובר אחר כך לדור הבא. שני הבנים החולקים קשר עמוק בלתי ניתן להסבר. לכולם בספר קשרים עמוקים, סמויים הדורשים פענוח מדויק. גם אורה נושאת אתה זכר חברה מגיל תשע שאותה אינה יכולה לשכוח, גם כשמתה לפני כל כך הרבה שנים. הקשרים הסמויים הללו הם בלבו של הספר.המסע של היום הוא לא רק המסע הזה בגליל. הוא גם המסע הישן של אותם שלושה ילדים חולים בחדר בידוד. מן המשפטים הקטנים עולות הפקעות של חייהם.

הפקעות ההולכות ונפתחות לאיטן ומגלות את הנפתולים שעבור שלושת אלו. שבילי חיים וקשרים משתנים כל הזמן. כל אחד והפקעת שלו, אך שלושתם יחד קשורים בפקעת אחת גדולה. והם הרי בני המקום, ומה שעבר על האחד עבר על שלושתם, כל אחד בנקודת חייו.השבר של אברם בשבי המצרי. נקודת שבירה ביחסי השלושה. אישה מול שני גברים. המון טבע. הבריחה שכולה בחוץ, בטבע. הרי גם אילן בעלה ובנם הנפקדים בחלק מהסיפור מפני שהם מטיילים יחד, בדרום אמריקה. על הטיול הזה אנו לא שומעים פרטים אלא רק מתוך הנפקדות שלהם יודעים עליו. הספר הזה כולו בתנועה. תנועת ההליכה אך גם תנועת הרגשות והקשרים, התנועה אל העבר וחזרה להווה. ואיפה נערך המסע הזה, גם אם מבלי דעת אם לא בשביל ישראל. ושביל ישראל הרי כולו בטבע. ותיאורי הטבע שבספר מפליאים. מזכירים שפעם אי אפשר היה שלא לכתוב בעושר כזה. שלא הייתה שפה רזה וסופרים העשירו ועיבו את שפתם. וכאן מתגלה גרוסמן בגדולתו, שום תיאור אינו מיותר, משעמם או חלקי. שמות צמחים, צבעים, ריחות. זמזום דבורים, חרקים. טבע בכל יפעתו. שלעתים הוא גברי ולעתים נשי.לא שצריך מילון אך גרוסמן מחייה מלים שלא נתקלתי בהן עידנים. משנה הטיות ובורא מלים מחודשות. לוקח שורה מפו הדוב, לאה גולדברג או מהשיר יד ענוגה וספרי ילדים. וכך אפשר למנות ולמנות ציטטות ואני בטוח שישנן שורות שלא זיהיתי. הנאת הקריאה מעלה חיוך סמוי בקורא, גם אם הקטע דרמטי. הוא מצלח לטעת משמעויות ולתת כפילות מובן למלים מוכרות. אפילו "סלט ערבי" איננו רק הסלט המוכר, מבלי שיצטרך לפרש את המשמעות הנוספת בה הטעין את המלים.אברם ואורה מהלכים בשביל. אוזנם כרויה לקולות שמשמיעה הליכתם:"איזה מזל שלכל אלה יש צלילים מתאימים בעברית. לך תתאר קולות כאלה באנגלית או איטלקית. ואולי רק בעברית אפשר לבטא אותם בדיוק? את מתכוונת שהשבילים פה מדברים עברית? ששפה מארץ תצמח? וכבר הוא ממציא לה איך מלים נבטו פה פעם מן העפר, רמשו מסדקי אדמה שחונה ומחורצת, איך פקעו מתוך חרון החמסינים עם חרולים ודרדרים וחרדלים, איך ניתרו כמו חגבים וחרגולים" וחשבתי הרי אי אפשר יהיה לתרגם שפה כזאת לשום שפה אחרת. כל אותיות "החית" ו"הריש" הלוא הקצב הזה של הדריכה ודרדור אבנים בלי לקרוא להם כך אפשרי באמת רק בעברית, כנראה. לא קל, ואולי אסור בכלל לתאר את הספר. צריך להשאיר לקורא לחתור לבדו אל עומק החוויות. חוויות שחלקן מזוויעות. הכמעט מוות והמוות עצמו מלווים את הספר מתחילתו. ואם אגיד שלא קל לקרוא אגיד גם שאי אפשר להפסיק לקרוא.מי שיגיע לפרק מלחמת ששת הימים של אברם בחלק האחרון בספר בלי פרץ בכי, או לפחות כמה דמעות צריך לבדוק את אטימותו.תוך כדי קריאה אני מנסה להעלות בזיכרוני את גרוסמן. האדם הפרטי, מתוך התמונות כי הרי אינני מכיר אותו. עולה בי סקרנות אם יש בו משהו המסגיר שהוא יודע או חווה את כל מה שהוא כותב עליו בספר הזה. איפה עובר הקו המפריד.גם אם לרגעים יש תחושה של התלהמות מסוימת, של יותר מדי, הרי שאלו רגעים בודדים מול הספר המונומנטאלי הזה. ואם נדמה לי לרגע שאני המתלהם הרי בינתיים הפכתי דף והמשכתי הלאה במסע המפרך כל כך לחיי הישראליות. וחזרתי לשקוע ולהתרפק על המלים, התיאורים. הבריחה אל העצמי שלנו דרך חייהם של שלושה שהם בעצם אולי חמישה ובאופן כללי כולנו. הספר כתוב כך שכמעט הכל ברור. המטפורות המרכזיות מתפרשות לעצמן על ידי הקולות הפנימיים של הגיבורים. אך לא כולן כמובן. צריך בכל זאת לעשות מאמץ קריאה. לשאול מי היא האישה הרגישה לכאורה והדורסת את הגברים סביבה. החל מהמשרת ( נהג) הערבי דרך ארבעת הגברים בחייה. מי הגברים, האם אברם לפי שמו הוא מזרחי חם וחכם מול אילן האשכנזי הצונן ושני הבנים ויחסה אליהם. ילד אחד בצבא במבצע, תמיד מבצע. ילד אחר בטיול טרקים בדרום אמריקה. אפשר לחפש משמעות נסתרת, שיעשו את זה חוקרי הספרות האקדמאיים. אפשר לקרוא כמו שכתוב, להישאב וליהנות. קל כל כך להזדהות עם הדמויות, גם ברגעים הפחות נעימים שלהם. להמשך ולצלול אל תוך רגשות ומצבים עד שאם לא יורדים לעומק של איזה צל של כפילות אין תחושה שמפסידים. אך פה ושם גרוסמן מחוה דעה גם בעניינים אחרים ואי אפשר שלא לחייך כשהוא מספר על ספרים שאורה מקבלת מידידותיה הפמיניסטיות "הדואליות של הדגדגן כמסמן ומסומן" או "הואגינה כחלל דטרמיניסטי מקודד גברית".וכשכלב מצטרף לטיול, האם צריך לרוץ מיד ולחפש את הכלב של עגנון והשפעתו על כלבים סמליים בספרות העברית? שלא לדבר על דינקה, כלבה שכבר הופיעה אצל גרוסמן בספר "מישהו לרוץ אתו" מספיק לקבל את הכלבה כמי שמרעיפה עוד קשר של חום בתוך מערכת הקשרים הסבוכה שבספר. ואם הספר מישהו לרוץ אתו, כמה מהטיוטות של הספר ההוא היו התחלת הריונו של הספר הזה.אי אפשר שלא להיזכר בדולי גיבורת הספר "טקסטיל" של אורלי קסטל בלום. גם שם בצורה אחרת עושה אמא פעילויות שמרדימות את חרדתה עד שבנה יחזור מהצבא, מרדימה את עצמה בניתוחים פלסטיים אין סופיים. כדי שתתעורר רק כשבנה ישתחרר. טקסי השבעות נגד הגורל, הפחד מהמציאות ההכרחית. הסגנון בין שני אלה כל כך שונה והמשמעות כל כך אחת. הכישופים, ההשבעות, השחור, המאגיה השחורה. שעושות נשים להציל את חיי ילדיהם. שרק יחזרו הביתה בשלום. השאמנים אולי שונים, הכישופים אחרים המחשבה זהה.

ואי אפשר שלא לחוש גם ברוחם של ז'ול וז'ים, שני הגברים שאהבו אחד את השני ושניהם יחד את אותה אישה והיו מוכנים לוותר האחד לשני על אהבת חייהם.צריך לקרוא את הספר לאט. עמוד ומנוחה ועוד עוד. להפנים אמירות קטנות ניסוחים. כוונות. והטיות מלים חדשות. מתי קראתם על מישהו שהוא מרגיש " מובט" על ידי מישהו אחר. כאב הלב שהריטואל השמאני הזה לא הציל ילד אמיתי בחייו החוץ ספרותיים רק הופך בסוף הספר למקשר המתחבר שוב למציאות. הספר כל כך נפלא שבאמת שוכחים מי זה גרוסמן זה שבנו נהרג במלחמה האחרונה. האנשים בספר הם הקונים ואחר כך גם שוברים את לבנו.גרוסמן התחיל לכתוב את הספר ב2003. כשבנו הבכור השתחרר והצעיר התגייס. איש עוד לא חזה את מלחמת לבנון. ורק החרדה מעוד שלוש שנות מועקה העלתה את הרעיון לספר. אינני יודע מה ואיזה פרטים היה צריך לשנות, ואם בכלל, כמו נבואה שחורה המגשימה את עצמה קרה לו באופן אישי מה שקרה. בנו כידוע, נהרג במלחמה. ומוכרחים לזכור ולהזכיר שמאחורי העובדות ומול העיניים נמצא הספר שאנו קוראים בו. ספרות גדולה במיטבה.

על הספר אני יכול לומר שצריך לקרוא אותו לאט. עמוד עמוד, לתת לו לשקוע בלב, בנשמה. לא יהיו הרבה כאלה. והאם צריך להוסיף ולגמור שהאישה הבורחת היא אנחנו. ואברם שכל כך אוהב את הקול האנושי ועסוק כולו בכתיבת תסכיתים בדמיונו הופך למעשה כל הספר לקול האנושי. ואלמלא לא תפס קוקטו את השם הזה, אולי כך היה צריך להיקרא הספר. "הקול האנושי".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן