אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איתמר יעוז-קסט / תאונה ונס בערב


התמונה של נורית גוברין

להפוך את הכאב לשירה

דברים בערב לכבוד הפואימה של איתמר יעוז-קסט: "תאונה ונס בערב", הוצאת עקד, תשס"ז/2007
בית הסופר, י"ז בשבט תשס"ח (24.1.2008)

"ממעמקים קראתיך יה!" (תהלים קל 2). זוהי שוועת משורר התהלים לאלהיו; ובעקבותיו, ביאליק ב"מגילת האש" שָׂם בפי העלם, בן-דמותו של ביאליק עצמו, את המילים, לאחר ש"בפעם הראשונה" הביט "אל תהום האבדון" כשהוא כורע בפני דמות העלמה אשר במים: "ואני באלפי קולות שִׁוְעָה אליך נפשי ממעמקי חיי". ובפואימה: "כל-כלי משֻקע בַּמַּעמַקים / הסדין מתחתי: אדמה שומֶמֶת" (עמ´ 25).

בַּרגע הקשה מכל "בַּמעמקים", כשהאדם נמצא הכי קרוב לצד האחר של העולם, חוזרים כל מראות ילדותו וחייו ועוברים לפניו, והוא מצליח לשחזר אותם, ולקשור אותם למציאות של ההווה שבו הוא שרוי.

וכך מחבר המשורר בפואמה עבר והווה בקישורים אסוציאטיביים פרטיים ובקישורים אסוציאטיביים לאומיים ואנושיים המשותפים לעם ישראל אבל גם לאדם באשר הוא אדם.

ממעמקי חייו הצליח איתמר-יעוז קסט להפוך את הכאב לשירה גדולה.

 

איתמר יעוז-קסט הוא אדם מאמין. איתמר יעוז-קסט הוא משורר. איתמר יעוז-קסט הוא ניצול-שואה. איתמר יעוז-קסט הוא גם בעל לאשה אוהבת, אב לבנים ובת וסבא לנכדים. הוא גם אזרח במדינת ישראל, והוא בראש ובראשונה – אדם. כל העולמות הללו קופלו יחד בפואימה "תאונה ונס בערב".

איתמר יעוז-קסט הפך את תאונת הדרכים הקשה שחווה על בשרו, ואת האישפוז שאחריה, למקור כוח, לניסיון קשה נוסף שעל האדם להתנסות, ובסופו של דבר יוצא מחוזק ממנו. זהו ה"נס" שבשמהּ של הפואימה: "הם מזכירים לי את ימי הליכתי המאֻשרים לעבר האלהים / והם מעירים בי את זכרו של נס" (עמ´ 25). הנס הוא אחד המרכיבים במילה: "ניסיון". בכך ממשיך איתמר יעוז-קסט את המסורת של סידרת הניסיונות הקשים שהתנסו בהם אבות האומה והצדיקים, שעמדו בהם בכבוד, ובעזרתם למדו להכיר טוב יותר את עצמם, את עברם, את עולמם, את יחסם לבוראם ואת המציאות הסובבת אותם. באמצעותם חיזקו את אמונתם בבורא עולם. המשורר מזדהה במיוחד עם אחד מאבות האומה, עם יעקב (ועל כך בהמשך). עם זאת השאלה הניצחית אינה מרפה: "מדוע / הכאב / הוא / הדרך לנסות אדם / באמונתו?" (עמ´ 20). הפואימה מבטאת את עוצמתו של האדם המוצא בתוכו את כוחות החיים להתמודד עם הגוף שניגף, ומצליח להפך את הפציעה ליצירה. הוא יוצא מחוזק עם תובנות חדשות: "ואני לומד בעל-כרחי מה רב ערכם של החיים / בשלהי החיים" (17). המילים המבטאות את החוויה העזה על כל מרכיביה, הפיסיים והנפשיים, נהפכות לממשות, לִמקור כוח של ממש. המילים, הנכבשות בצורת השיר, נותנות ביטוי שירי ראשוני ומסוגנן כאחד, לַתחושות. בדרך זו הן כובשות את הכאב, מבייתות את החרדה ומנצחות את הכיליון.

מהי פואימה? מדוע פואימה? מה הם היסודות הפואמתיים ב"תאונה ונס בערב"?

 

´איתמר

איתמר יעוז-קסט / תאונה ונס בערב, הוצאת עקד, תשס"ז/2007

 

מהי פואימה? – הפואימה הקלאסית מוגדרת כשיר עלילה, רחב יריעה, שיש בו צירוף של אפיקה וליריקה. זהו אחד הז´אנרים העתיקים בספרות העולם הנפוץ גם בספרות העברית, מאז תקופת ההשכלה ועד היום. בשל שכיחותו הרבה, יש בו גיוון עצום ושילוב של מרכיבים רבים ושונים. מקובל לחלק את הפואמה לכמה סוגים - הראשון: הפואימה האפית הסיפורית, המסתעפת אמנם להסתעפויות שונות, אבל העלילה האחת המרכזית מאחדת את היצירה. השני: הפואימה התיאורית. שבמרכזה מקום אחד, נוף אחד, עונה אחת מעונות השנה, המאחדים את היצירה. השלישי: שילובים: סיפור עלילה מרכזי, המסופר על רקע מקום התרחשות שהוא במרכז והוא המאחד את היצירה.

הרביעי: פואימה דראמטית. העלילה מרוכזת סביב התרחשות עזה המתרחשת בנפש הגיבור או בכמה נפשות מסביב לו. החמישי: פואימה לירית, שהמאחד אותה הוא הלכי-נפש הגיבור וההתרחשות כולה היא פנימית בתוך נפשו.

בספרות ההשכלה העברית היתה הפואמה ההיסטורית העלילתית שכיחה במיוחד על סיפור-הגיבורים שלה ועלילתם. כגון ביצירתו של יל"ג, אבל גם ביצירתם של שאול טשרניחובסקי, ח. נ. ביאליק; ש. שלום, ורבים אחרים. בד בבד התפתחה גם הפואימה הלירית, ביצירתם של יעקב פיכמן; נתן אלתרמן ואבא קובנר, ורבים אחרים, וכל שילוביהם המגוונים והמרתקים.

למה פואימה? – הפואימה תמיד נחשבה לסוג ספרותי "גבוה", שעל כל משורר להתמודד עמו. – הפואימה בהיותה ז´אנר רחב יריעה נותנת אפשרות לביטוי נרחב ומתמשך של התפתחות ממצב למצב על כל שלביו ותנודותיו. – הפואימה משלבת ז´אנר קלאסי, מסורתי, עם ז´אנר מודרני, עכשווי. זהו ז´אנר שהצליח להתחיות בספרות, להשאיר את הגרעין הפואימתי המסורתי, ולספח אליו מרכיבים חדשים: גרעין העלילה המרכזי, יחד עם הגיבור המרכזי נשארו, אם כי נחלשו במקצת, ועליהם נוספו, כמערכת של פיצויים על אבדן זה, היסודות הליריים, המאבק שהופנם, האסוציאציות המחברות. – זהו אחד הז´אנרים הגמישים בתולדות הספרות. – הפואימה בהיותה מגוונת ומורכבת , נותנת למשורר מיגוון רחב של אפשרויות לתיאורי חוץ ופנים; מאורע דראמטי חיצוני והתרחשויות פנימיות נפשיות; תיאור מורחב של "האני" שלו, ובד בבד של אלה הקרובים לו והסובבים אותו; ריכוז העלילה במקום מסויים, המאחד אותם לאחדות אחת. ואולי במיוחד, האפשרות לשילוב אפיזודות שונות הקשורות זו בזו באופן הדוק וגם רופף; קישורים עלילתיים וסיבתיים בצד קישורים סוביקטיביים, אסוציאטיביים וספרותיים. – הפואימה מאפשרת עירבוב של קטעים ליריים, אפיים, הגותיים, סאטיריים, הומוריסטיים. קישור אסוציאטיבי של זמנים ומקומות, עירבוב של עבר והווה, כאן ועכשיו, עם שם ואז, יחיד ורבים, אני ו"אנחנו"; ספרות ואידיאולוגיה. - הפואימה מאפשרת פנייה ישירה אל הקורא, יחד עם הפלגה למרחבי ההיסטוריה האישית והקיבוצית-לאומית.

כבר ברור מכל התיאור הקצר והמרוכז הזה, שהפואימה של איתמר יעוז-קסט, מאחדת בתוכה את מאפייני הפואימה המסורתית והפואימה המודרנית גם יחד.

יש בה אחדות המקום – בית החולים; הממוסגר משני קצותיו ברחוב, שבו ארעה התאונה; ובבית שאליו חוזרים לאחר ההחלמה; יש בה אחדות הגיבור – המשורר שנפגע בתאונת דרכים, סבל, טופל, והחלים; יש בה אחדות הגיבור הסמוי, זה שהגיבור הגלוי הוא גילגולו ובן-דמותו: יעקב אבינו (עוד על כך בהמשך). יש בה אחדות ההרגשה – התפיסה של התאונה כניסיון שעליו היה להתנסות בו, האמונה, שקרה לו נס, שהוא בכלל נשאר בחיים, ובעיקר, התחושה שהוא יצא מחוזק מנס-ניסיון-התנסות זו.

יש בפואימה "נפשות פועלות" נוספות, ובראש ובראשונה ה"אשה", הנאבקת על הצלתו של בעלה; ואחריה: אנשי ההצלה השונים: האלונקאים, רופאי חדר המיון והאחיות שלו וכל צוות בית החולים. מקום מיוחד מוקדש ל"אחות הראשית" (עמ´ 15), שגם היא מעוררת את האסוציאציות מן הילדות הקדומה: "חיילי בדיל, שכילד הייתי משחק בהם". בד בבד הוא קולט גם את דמויותיהם של חולים נוספים סביבו: "לידי – נער / מבית-חנון או מעזה" ומגיע לתובנה על שיתוף הגורל, לפחות במקום זה: "ואין אני – ואין אתה, / ואין לאום – ואין מאום" (עמ´ 10); וכן: "האיש הגמדי, זה השוכב בסמוך לחלון" (עמ´ 14); והמסקנה: "מכאובות הזולת – יש בהם משום ניחומי-שוא" (עמ´ 15). עוד הוא רואה סביבו "ישיש בן תשעים ושבע" (עמ´ 17);

האסוציאציות מן העבר ה"מושך במלוא-הכוח" (עמ´ 11) מקיפות את המשורר הנמצא ב"זמן אי-היותי בעולם-הממשות" (עמ´ 9). דמותה של אשתו מתערבבת עם זו של אמו: "וארשת פניך – חציה של-אמי וחציה של-עצמך" (עמ´ 9). בשעת הניתוח ובזמן הכאבים, מופיעים "כבימי ילדותי" גם "אבא, אמא ואחותי הגדולה, מריצה" (עמ´ 11). וכן "ליד מטתי ישבת בכפל-הקיום; היית לי /חרדת אמי מן הילדות, / בועת חיוך בחדר / הבאת אתך את רֹגַע העצים מן הרחוב שלנו / [ - - - ] ואַת: חציי אשר יושב מול מטתי בלי-הרף " (עמ´ 21). מראה האישה היא "התגלות" על כל מלוא המשמעות של מושג זה ביהדות (עמ´ 21). הכרת התודה לאשה היא, לדעתי, אחד היסודות המרגשים ביותר בפואימה אנושית זו.

הפואימה מתארת תהליך, מהלך, התפתחות: שכיוונו הוא: מן הפציעה אל ההחלמה. ראשיתה, בהליכה ברחוב, והמשכה בתאונה, בהחשה לבית החולים לחדר-המיון. ולאחר מכן: הניתוח שמייצגים אותו "המרדים" ו"סכינים" (עמ´ 10). ומכאן, תהליך ההתאוששות (עמ´ 11) המכאיב, הבלתי יציב "מצבי-דמדומים" (עמ´ 13) והממושך. בתוך תהליך התאוששות פיסית זו, לומד המשורר גם תובנות חדשות: "ואני לומד בעל-כרחי מה רב ערכם של החיים / בשלהי החיים" (עמ´ 17). העולם בבית החולים הוא עולם בעל חוקים עצמאיים משלו: הזמן נמדד ב"לילות וימים" ולא עוד "חשבון של שנה וחודש" (עמ´ 17). הלילות בבית החולים (עמ´ 16); חשיבות השינה (עמ´ 17). מגע ידה של האחות תוך כדי התעוררות מן ההרדמה מעורר את זיכרונות הילדות, כשהאסוציאציה המשותפת היא ההירדמות: "נרדם הנוף" והגוף נרדם אף הוא כתוצאה מהזרקת סם ההרדמה (עמ´ 20). תהליכי ההחלמה הם ארוכים וכואבים, רצף של התקדמות ונסיגה, תקווה ויאוש. הכאב שולט בעולם, והאדם חסר הישע בבית החולים הנתון לחסדם של המטפלים, דומה למי שצועק ואינו נענה בעולם בכלל. בעינַי השיר "אדון עולם" הוא אחד משיאי הפואימה. יש בו שילוב של כאב והומור, אמונה ופקפוק בה, מוחש ומופשט בשיאיהם: כאב – אדון עולם / כאב – גֶּרֶם-שמים נצחי ; כאב – אש, מים, רוח, עפר / ואינפוזיות / וסירי-לילה / ופעמון-קריאה שאינו מצלצל / או / אין מי שישמע לו [ - - - ] הו, אדון עולם!" (עמ´ 22).

שילובים מסוג זה מצויים גם בסצינה של ה"רחצה". הוויתור הקשה והמבַיֵיש על הפרטיות, על האינטימיות בבית החולים, כשאחות צעירה רוחצת את הגבר החולה, יש בו לא רק ביזוי אלא בעת ובעונה אחת גם שמץ מן החזרה לילדות, ובד בבד גילוי עצמי שהגבריות של האדם החולה עדיין קיימת (23). סצינה זו המשלבת רגשות שונים ומנוגדים, מצליחה לבטא תחושה אנושית כללית משותפת.

הביטוי העממי השגור על דרך המטפורה: "העולם מתפרק לגורמים" חוזר ונעשה ממשות, באמצעות קסם הקירקס והפרופסור "הקוסם" (עמ´ 24). ההחלמה דומה לתיקון: "העולם שקודם לכן היה מפורק – עומד על מכונו, / כל איבָר ואיבָר: חוזר למקומו, / ברוך הוא, ברוך שמו!" (עמ´ 24). תיקון גוף האדם, מקביל לתיקון גוף העולם, כש"הפרופסור" בן דמותו של הבורא מנצח על המלאכה ב"חלום" הכפול. (עמ´ 24).

עם זאת, אין ניסיון ליפות את המציאות. לא פעם נסדקת האמונה: "רצועות-התפלין מֻנחות בארונית ליד המטה. / אין לי רצון לגעת בהן" [ - - - ] גם הכפה נשמטה מעל ראשי" (עמ´ 25) על אף ההיתר ההילכתי של הבן: "(´חולה שרוי לו לפעמים´ – אומר בני)" (עמ´ 25). ובמיוחד, לא הכול זוכים לנס. החולה השכן "במטה הסמוכה" "שנפל באמצע הלילה" "אך לא בא שום סניטר / להרים את האיש" (עמ´ 25). לצילצול לא היה שומע.

התהליך הסתיים, כאמור בהחלמה. בחזרה לחיים, בהערכת החיים, בשובה של שמחת החיים. זהו האף-על-פי-כן הברנרי: "ואף-על-פי-כן / השמחה רושמת סביבי / עגול קטן / וזוהר". (21.12.2006 שיבה הביתה" (עמ´ 27).

הסיום מבריח (מלשון בריח) את הפואמה משני קצותיה וחוזר אל ההתחלה, לאחר כל מה שקרה. הפעם "הרוח" היא זו ה"מתנגשת בי ובורחת / כעברינית-תנועה / וחוצה את הכביש אלכסונית". על אף היציאה "מחוץ לבית החולים" "בית החולים עוד רץ-רץ בעקבותי" (עמ´ 27). הנהג הדורסני שנמלט מן המקום, מבצבץ "לרגע" במחשבותיו של נפגעוֹ, אבל הפגיעה הפיסית לא פגעה בשורש-נשמתו הטוב של האדם המצהיר: "לא, / אינני יודע / לשׂנֹא!" (עמ´ 28).

באחד משירי הסיום של הפואימה: "מקל הליכה" (עמ´ 29) חוזר המשורר לאחת מתמונות התשתית המאחדות את הפואימה לאחדות אחת: דמותו של יעקב אבינו. לאורך כל הפואימה רבים הרמזים הגלויים והמוצפנים לכך, שהמשורר רואה את עצמו כבן-דמותו או כגלגולו של יעקב אבינו. דמותו של יעקב שורה על כל הפואימה, עוד לפני שזיהוי זה נאמר במפורש. באחת האמירות הישירות והמפורשות הוא נזכר ש"לפני שנים נסעתי / לבודפשט ומצאתי בארכיון מאפיר ונידח / את שמי העברי השכוח, מטקס ברית-המילה, והוא שמי היהודי" ; ו"אזני קולטות את השם: יעקב" (עמ´ 12). ועוד לפניה, הוא משווה את האלונקה ל"סולם יעקב אופקי" ואת נושאיה ל"מלאכים"; ו"מחשבות-[ה]פחד" "עולות ויורדות בגוף המוכה". ועוד לפניה יש גם אבן וחלום, "ואור למרגלות הסולם" (עמ´ 8).

לאחרי הגילוי, הישיר והמפורש, נמשכת ההזדהות עם דמותו של יעקב המיוסר והמתייסר, אבל הוא גם זה שזכה לשמוע את העידוד: "אל תירא עבדי יעקב" (עמ´ 12. ישעיה מ"ד 2).

ההזדהות עם דמותו של יעקב היא האקורד האחרון החותם את הפואימה. בפרק: "מקל הליכה" (עמ´ 29) יוצא המשורר מבית החולים "עם מקלי הדוקר את ידי / תוך צליעה על יָרך". ההזדהות עם יעקב אבינו היא כפולה. המילה "מקלי" מקשרת עם התקופה הראשונה "הבריאה", כשיעקב התכונן לפגישה המפחידה עם עשו אחיו, התפלל לאלהים וחזר וסיפר את קורותיו ואת עברו: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית ל"ב 11). כלומר, התחלתי מלא-כלום, וכעת אני "עם רב". ואילו בפעם השנייה, לאחר המאבק עם המלאך: "וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו ותֵקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו." (בראשית ל"ב 26) ולאחר שקבל את הברכה וגילה: "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותִנצל נפשי" (שם, 31) יצא משם "והוא צולע על ירכו" (שם, 32). צולע – אבל מחוזק; יעקב נהפך לישראל: "כי יש אדם או חיה, או שיחים שבאמצע הכביש / להרף-עין משנים מהותם – ונושאים שליחות נעלמת, / אתה חי בזכותם" (עמ´ 30).

"שיר החתימה" הוא שיר הלל לאמונה ולחיים שהושבו בכוחו של הנס. יש בו ריכוז תמצית "חכמת הגיל" וניסיון לתהות על מהות "הניסיון" שהועמד בו. בסופו שאלה הנשארת פתוחה, והכרזה: "הנה על-כן, עכשו קשה לי שבעתים, / הלא נגעת בי כְּנֵס, / ואולי רק נֶסְיון-פתע לי היית, / ושוב נחבאת בתוך האין-סופי?" (עמ´ 32). וההכרזה החוזרת בשיר: "ובכל זאת / בקרבתך לי טוב" – בתחילתו (עמ´ 31) ובסופו, בלא ה"בכל זאת": ואני – בקרבתך לי טוב" ( עמ´ 32)

הנושא של ספרות מתוך המחלה ומתוך בית החולים מצוי בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט, הרבה יותר מאשר מקובל לחשוב. ב´זאנר זה של עולמם של החולים, בית החולים או בית ההבראה, חוזרים נושאים כגון: השילוב בין "ההווי" של בית החולים למחשבות על החיים ועל המוות; תיאור "בית החולים" כמיקרוקוסמוס של העולם; שירת "הגוף הנגוף" כלשונו של שלמה אבן גבירול, והפער בין הגוף שנחלש ממחלה או לעת זיקנה לבין כוח הרוח, כוח היצירה ורצון החיים החזק. נושאים אלה ואחרים באים לידי ביטוי ביצירות רבות. כגון: "הר הקסמים" של תומאס מאן, ובספרות העברית, ביצירות בפרוזה כגון: ג. שופמן; י"ח ברנר; ובשירה, כגון: אברהם ברוידס; אריה סיון - אם להזכיר דוגמאות מעטות מתוך רבות מאד. רק לאחרונה פירסם יורם קניוק את ספרו: "על החיים ועל המוות" (הוצאת ידיעות אחרונות, תשס"ז/2007), שנכתב גם הוא כתוצאה מפירפוריו בין החיים ובין המוות, לאחר ששׂרה עם המוות ויכול לו.

יצירתו זו של איתמר יעוז-קסט, מצטרפת למסורת ארוכה ומפוארת זו של ספרות בתי-חולים "ממעמקים" וממשיכה אותה, ובד בבד מתבלטת בייחודה ובתרומתה המקורית.

אני רוצה לסיים במה שכתבתי לאיתמר ולחנה עם קריאה ראשונה (31.7.2007):

זהו ספר נפלא! ספר מופלא! נראה לי שיש מקום להוציאו דווקא במהדורה גדולה, כדי להפכו ל"ספר חובה" לכל המאושפזים בבתי החולים, מכל סיבה שהיא.

פורסם לראשונה ב´עיין ערך שירה´ כתב עת מקוון לשירה, בעריכת שרית ש"ץ, טבת תשס"ח/ ינואר 2008, עמ´ 16-20. חזר ופורסם ב´פסיפס. כתב-עת לשירה´, גיליון 68, 2007/8 חורף תשס"ח [ניסן תשס"ח/אפריל 2008] עמ´ 29 – 32.

לעיון נוסף:
יערה בן-דוד. "מלאך ללא כנף שומר את צעדי". ´פסיפס´, גיליון 68, 2007/8, חורף תשס"ח [ניסן תשס"ח/אפריל 2008] עמ´ 34 – 36.
עודד פלד. "נס הוא ניצחון הרוח על החומר", ´עתון 77´, שנה ל"א, גיליון 324, תשרי תשס"ח (ספטמבר 2007), עמ´ 15-14.
דליס: "תאונה ונס בערב (ביקורת)", ´מאזנים´, כרך פ"א, גיליון 1, תשס"ח/2007, עמ´ 38. [הופיע בפועל: טבת תשס"ח/ינואר 2008].

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נורית גוברין