אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שירת יורד הים הישיש / סמואל טיילור קולרידג


התמונה של משה גנן

שירת

שירת יורד הים הישיש / סמואל טיילור קולרידג'. מאנגלית: רות בלומרט. הוצאת קשב לשירה.

עתה, עם הופעת תרגומה – תרגום למופת – של "שירת יורד הים הישיש" של סמואל טיילור קולרידג' ניתנה הזדמנות חדשה לעיין בשיר זה, הידוע מכבר.אין מגמת שורות אלה להתחקות אחר אופן היווצרות השיר ונסיבות היכתבו. ידוע, כי קולרידג' כתבו – ולו במידת מה - יחד עם ידידו ורעו, וורדסוורת, תוך התייעצות עמו ואף עזרתו המעשית, לעתים. גם לא נתהה אם הוא כתב את השיר תחת השפעת סמים מעוררים, להם הוא נזקק לרגל מחלה שתקפו. נעיין ביצירה עצמה ולא ביוצרה או בנסיבות בהן היצירה נתחברה. אלה ברובן מתוארות באחרית הדבר בספר, מפי לאונה טוקר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים.הדיון המוצע ייכתב בהיזקקות לתורות ספרות המודרניות אחדות.השיר נפתח בדברי המוען, הוא הספן הזקן, המבקש למסור את המסר, הוא סיפור הרפתקאותיו על הים, (הרפרנט) לנמען, הוא האורח הבא לחתונה. כדברי יעקובסון, (אחד מחשובי הסטרוקטורלסיטים מאסכולת פראג, במסתו על בלשנות ופואטיקה, הספרות 78), המבקשים לְתַקְשֵׁר עליהם לראשונה לבדוק אם קיים ביניהם הערוץ דרכו יוכלו לעשות זאת: אם אין ביניהם קשר חוטי או אלחוטי או ערוץ כלשהו לא יוכלו להעביר ביניהם את המסר. ואמנם, הספן הזקן מתקשה ליצור ערוץ זה: האורח עסוק בדבר אחר ואיננו רוצה ליצור את הערוץ הנחוץ לשיחה. הערוץ איננו רק פיסי, כדברי יעקובסון, אלא גם נפשי-רוחני-אינטלקטואלי וכיו"ב[1]. הצופן הוא כמובן הלשון האנגלית בה הם מדברים – אם כי גם כאן עולה השאלה, לפחות באופן פיוטי, האמנם מדברים הם שפה אחת: הספן מדבר מתוך הצורך שלו לספר, האורח – שתיקתו רועמת – "דיבורו זה בא מתוך הצורך שלו לשתוק ולא להקשיב".הצורך הבסיסי לחלק עם הזולת את החוויה הוא בבסיס המעשה האומנותי. המסר, השדר, מרוכזים סביב הפונקציה הפיוטית, תשומת הלב ללשון, שבלעדיו לא תתכן העברה אומנותית בלשון של החוויה.עקרון ארגוני בסיסי של האמנות, על פי יעקובסון, הוא החזרה. עקרון זה מתגשם בשיר באופנים רבים: בחזרות על מבנה בית אחיד (ארבע שורות), מארג החריזה (אבגב), על המשקל (ימבים חוזרים על עצמם בואריאציות: ארבע+שלוש: וגם ביניהם סטיות אחדות לגיוון). ואמנם קולרידג' מפעיל בשיר ואריאציות של הנוסחה האחידה. (בית בן 5 או יותר שורות לעתים; אך תמיד חוזר הוא אל הבית בן ארבע השורות הסטנדרטי).בסיפור המסגרת של השיר האורח, אותו הימאי עוצר מבוא אל החתונה הוא אחד משלשה: כי הנה אלה הן שורות הפתיחה של השיר: הִנֵּה יוֹרֵד יָם יָשִׁישׁאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה עוֹצֵר.

it is an ancient marinerand he stoppeth one of three.שירתכמובן, השיר איננו בנוי על השילוש היחיד הזה. המספר שלש חוזר בשיר כאלמנט מבני-תמטי פעמים מספר. זו הופעתו הראשונה. the wedding-guest … listens like a three years' [old] child.יש שילוש במבנה המשפטים, בחזרה שלישונית על פעלים, ציוני המקומות:"הֵרִיעוּ לַסְּפִינָה, הַנָּמֵל פֻּנָּה,מִתְרוֹנְנִים הִתְחַלְנוּ לַעֲבֹרוּלְמַרְגְּלוֹת הַכְּנֵסִיָּה, למרגל1ת הַגִּבְעָה,. לַמְּרַגְּלוֹת המגדל1ר.`the ship was cheered, the harbour cleared,merrily did we dropbelow the kirk, below the hill,below the lighthouse top.או שמות עצם: (או שמות תואר): בָּאוּ עַתָּה עֲרָפֶל וְשֶׁלֶג,הַקֹּר גָּבַר לִבְלִי חֹק:קַרְחוֹן, גָּבְהוֹ תֹּרֶן, צָף עָדֶנּוּ,עֵינוֹ אִזְמָרַגְד יָרֹק.[2]and now there came both mist and snow,and it grew wondrous cold :and ice, mast-high, came floating by,as green as emerald.שירתשלוש פעמים מנסה האורח להשתחרר מאחיזתו של הספן:שורה 4: “wherefore stoppst thou me?” ("לְמָה אַתָּה חוֹתֵר?")שורה 11: “hold off! unhand me, grey-beard loon!” ("שַׁחְרֵר יָדִי, שָׂב מְשֻׁגָּע").שורה 30 ולהלן - הפעם בלי ערעור בקול: "yet he cannot choose but hear ;/ the wedding-guest he beat his breast," הַשּׁוֹשְׁבִין מְתוֹפֵף עַל לִבּוֹ/ אַךְ הוּא אָנוּס עֲדַיִן וגו'האורח נסחף אל תוך סיפור המעשה – אך אף כאן הופעתו – שוב – משולשת: 1) the wedding-guest feareth that a spirit is talking to him; `i fear thee, ancient mariner!/ i fear thy skinny hand !etc.השושבין חרד שמא רוח-רפאים היא שמשוחחת עמו: "חרד אני, יורד ים ישיש! מידך הגרומה, כה אירא!…" -אך הספן מרגיעו: fear not, fear not, thou wedding-guest !/ this body dropt not down. (part iv) "אַל תִּירָא, אַל תִּירָא, שׁוֹשְׁבִין!/ גּוּף זֶה לֹא כִּסְּתָה אֲדָמָה".2) בפעם השניה: part v) `i fear thee, ancient mariner !'): "ירא אני, יורד ים ישיש":והספן מרגיעו: be calm, thou wedding-guest! /'twas not those souls that fled in pain,/which to their corses came again,/but a troop of spirits blest."הרגע -נא, אורח כלולות!/לא נשמות סגופות/התלבשו בגופות/כי אם להק רוחות נעלות".3) ההופעה השלישית של האורח הוא בסוף השיר:… and now the wedding-guest/turned from the bridegroom's door./he went like one that hath been stunned,/and is of sense forlorn :/a sadder and a wiser man,/he rose the morrow morn.."…השושבין פנה/מדלת החתן, //כְּאִישׁ נִדְהָם פָּסַע לוֹ,/ כְּאִלּוּ מִדַּעַת נִכְרַת: אָדָם עָצוּב, נָבוֹן יוֹתֵר, / הִשְׁכִּים לַמָּחֳרָת".שירתגם מבנה הסיפור הוא משולש: 1) הספן תופס שומע ששומע לו שלא ברצון: 2) הספן מספר סיפורו והאורח נסחף ונתפס לסיפור: 3) הספן מסיים, האורח יוצא והוא חכם יותר.גם מבנה הסיפור עצמו משולש: 1) הספינה מפלגה ושטה ונתקלת במהרה בקשיי מזג אוויר, הרי קרח: 2) הספינה נתקעת בלא רוח בחום ויובש, או גם שטה במהירות אין-אונים (שִׁלּוּשׁ אימים) ; 3) ולבסוף שוקעת.שלש נקודות הקלה הכרוכות גם באירועי אסון:1) אלבטרוס גואל מופיע ונורה מידי המספר-העד-הגיבור.2) הצוות מת אך קם לתחייה ומפעיל את הספינה.3) המתים מתים שוב והספינה שוקעת איתם, אך מופיע נווט-נזיר המציל את חיי הגיבור בעת.יש שלש דמויות מסעייות שבכנפיהן העונש: ([3]propp): 1) האלבטרוס 2) ספינת הרוחות המביאה את הדמויות האלגוריות של המוות והמוות-בחיים המשחקים בקוביה על חיי הספן ומברכים-מקללים אותו בחיי נצח ונדודים נצחיים 3) הנווט המציל אותו בהגיעו לחוף מולדתו. – אנחנו מכירים את עקרון השילוש בסיפורי עם, ככלל[4].נרטולוגיה.הסיפור של הספן הזקן מסופר בגוף ראשון, על ידי מְסַפֵּר עֵד שהוא גיבור המעשה. זמן ההתרחשות: עתה, אך הסיפור מסופר מתוך הזיכרון ונוגע לעבר[5]. הזמן בסיפור אחיד, אין בו אנלפסיס או פרלפסיס, (השלכות לזמן שעבר או שיבוא בעתיד), רטרוספקציה. קיימת אנטיציפציה, שאלה מה ומתי יבוא סוף לתלאות הגיבור. התלאות הן אלמנט משהה לגאולה, להגעה לחוף. קיימת תחושת כובד הזמן האינסופי, המתמשך. הסיפור מסופר מנקודת המבט של הספן, והוא ממוקד בו. (focalization): לא מנקודת מבט הספנים המתים, הסובלים מחטא הספן. הדמויות חסרות שם, אין כאן באמת סיפור אישי אלא סיפור לימודים, בו משתתפות דמויות ערטילאיות, קרובות להיות אלגוריות, כלומר התגשמויות של חוויות או של רעיונות, כמו המוות והמוות-בחיים המוארות באופן די מסורתי כמשחקות קוביות או קלפים על חיי האדם[6]. גיבור חשוב ופעיל בספור הוא מזג האוויר ותופעות אטמוספיריות – קור, רוחות, קרח, שמש, חום, ים, מהירות, תנועה, סטגנציה, צימאון, צפרים המלוות את הספינות, ניווט, חוף, מות, חיים, וכיו"ב. על פי החלוקה לגיבורים על פי הנרי ג'יימס הגיבור הראשי הוא כמובן הספן, בעוד שהאורח הוא ficelle, מעין דמות מסייעת לגלגול הסיפור, הכרחית כמטרה אליה ניתן לכוון את הדברים והבא לסייע לגיבור למלא את ייעודו לא לעמוד אלא לספר את סיפורו בכל הזדמנות ומקרה לכל המוכן או גם איננו מוכן לשמוע. הספנים הם קבוצה אחדותית של גיבורים אילמים במחזה. שירתהמקום בו הסיפור מתרחש אינו מסוים, אף כי הוא מהווה ניגוד שמח ועליז לאופי האימתני והמחריד, האופי הרצחני והמלא חטא נגד החיים שבסיפורו של הספן. מקום האירוע הוא ליד הכנסייה שם הזוג הצעיר יינשא, מקום שיש בו כדי לאזן את הסיפור הנושא בו הדים קרובים ורחוקים של רצח הגואל, גואל האנושות, המביא רק טוב והזוכה רק לבוז וליחס מחפיר. (ויש עוד שיר על האלבטרוס, של baudelaire. בשירו הד לאלבטרוס בשירו של קולרידג'; – שלא להזכיר את היונה ששלום בכנפיה וכו'). כיון שאין כל סימון של זמן או מקום מסוים, השיר הוא נצחי ובעל תקפות כללית – מעין מעשה של כל-אדם. יש שיר האומר כי כולנו "הורגים" את שאהבנו. (זו שירה חולה, לא בהכרח תקפה, למרות ההעמדה האבסולוטיסטית). העלילה היא עלילת אימים גותית ידועה, מנוקדת על ידי השתמעויות נוצריות-דתיות. זהו בלדה של ספנים, על הרפתקאות בים של ספינה תועה, ז'אנר הקיים מאז סיפורי האודיסיאה על הרפתקאות ימיות למיניהן, על הסכנות האורבות לספינות בים, על הפחד לאבד את הדרך, על שמחת השיבה הביתה אחר מסע ארוך עד אין סוף, על קשיי המחיה בים, על חוסר מים ותלאות מזג האוויר וכו'. אין ספק שסיפור או בלדה או שיר סיפורי כמו זה שלפנינו או כל יצירה אינה מורכבת רק ממקום זמן גיבורים ראשיים או משניים אלא יש לו גם מסר מעבר לפרטים. הסיפור לפנינו מורכב מחוויות ים ופחד מהלא נודע של אדם היוצא לשוט על פני אלמנט זר (אוויר, ים, חברה חדשה, מכרה תת קרקעי, החיים שלפניו, עבודה חדשה וכו'), בחינה עצמית של הפעולה הנכונה ואיזו דרך יבור לו אדם, פחדי חיים ומות, העבודה שעלינו לעשותה כאילו היינו מתים ולא חיים, העוה"ב והעוה"ז, פיגועי מזג האוויר; חרטה, הפחד שכל הקורה לנו על פני האדמה הוא בעצם עונש, החשש שאנו נתונים בידי כוחות מעלינו, טובים ורעים, שמישהו שומר עלינו ומכוון צעדינו, שאנו יכולים לחטוא לו ולהפר רצונו והוראותיו; הצפייה למציל ומגן; הצפייה למחילה על חטאותינו; האילוץ של האדם לספר את אשר לו מהחיים ועלי אדמות: על הסבל של האדם ועל העבודה הקשה המחכה לו על האדמה; ועוד; משקעי תרבות שונים.האלבטרוס הוא סמל הטבע, הגאולה, הטוב והמטיב, ישוע, חבר יחיד על הים, היצור ה"אנושי" (רבים רואים בחיות שונות מְלַוָּם וחברם הנאמן היחיד): שליח שמים ואל. הדקונסטרוקטיביסטים: רולן ברת.רולן בארט טוען כי אין יצירת ספרות מקורית בעולם אלא ארגון מחדש של יצירות קיימות מכבר. לית מאן דפליג כי סיפור הספן הזקן הוא סיפור-מחדש של סיפורי-ים עתיקים מאוצר התרבות האנושית[7], וביניהם סיפור יונה הנביא וסיפור אודיסיאוס, להזכיר רק את הידועים בהם - וזאת לאו דווקא בואריאציה העשירה ביותר. 1) סיפור יונה הנביא מבוסס, כמו סיפור הספן הזקן על תחושת החרטה והחטא, ועל העונש בגלל הגאווה. בסיפור יונה לוקה ומושלך ימה וחבריו הספנים ניצלים. בסיפור שלפנינו הספן ניצל אך החטא קשור על צווארו בדמות גופת האלבטרוס: הוא איננו נבלע בבטן הדג כי אם נקשר אל החטא שהוא עונשו. בשני הסיפורים אם כן החוטא נקשר בחיה, מן הסתם כדי להצביע על אופיו החייתי של החטא, שהוא ראשוני, בלתי רציונלי, פרימיטיבי וחייתי. בסיפור הספן הספן ניצל אך חבריו מקבלים את עונשו של הספן על כי רצח את הגאולה: דהיינו העולם איננו נגאל בשל חטאו. בקומם, לשעה, לתחייה, הם במעין אינפרנו (inferno): הם רוחות חסרי רצון העובדים את הספינה, ספינת הרוחות, ספינת עוועים. שירת2) אודיסיאה. ספינת הספן המספר איננו נתקל בקשיים ובתופעות ימיות מלבד קשיי מזג אוויר (קור, חום, רוחות פועלים ולא-פעילים). אין הוא עולה על שרטונות, אינו פוגש באיי הפלא ובתושביהם בעלי עין אחת, בנשים יפיפיות שמחציתן דג ומחציתן השניה שרה שירים מפתים: ענקים בעלי עין אחת, מכשפות ערוגות או בתולות ים ענוותניות וכיו"ב: השיר מתרכז באימת המרחבים. 3) יש המוצאים בדמותו של הספן הזקן את דמות היהודי הנודד. הסיפור העממי מלא בחיות אגדיות. כבר לוגלבנדה, גיבור שׁוּמֵרִי (האלף השלישי לפה"ס), חי בודד בין ההרים, נופל למשכב, מחלים ופוגש את ציפור האנזו; "האפוס …מדגיש בראש וראשונה את בדידותו של המנהיג בבואו להחליט החלטות ולבצען, וגם את עוז רוחו, תושייתו, כושר הישרדותו ועוד. אולם ברבדיו העמוקים נוגע אפוס רומנטי זה, קרוב מאד באפיונו לאגדה העממית, בכמיהתו של האדם להמריא, להידמות לנשר האנזו קל-הכנפים, לשלוט בזמן ובמרחק[8]".ואמנם בסיפור הספן שולטים מושגי הזמן והמרחק האינסופיים.ציפור נחמדה אחרת היא הנשר הממונה מטעם זיאוס לנקר את כבדו של פרומיתיאוס. מדי יום הוא מנקר לו כבד חדש ומדי יום צומח כבד אחר – כמו הציפור אלבטרוס, המנקר בלב הספן הזקן ללא חשך, כמזכיר את חטאיו. פרומתיאוס רצה לגנוב מהאלים אש=אור למען האדם, הספן כיבה את האור, אש התקווה וְהָרֵעוּת הַמְּחַיָּה שבאה לעזרת האנושות, הם ספני הספינה. פרומיתאוס נכבל לסלע. זיאוס נשבע שהוא לא ישחרר את פרומיתיאוס לעולם. אעפ"כ הרקלס הרג את הנשר בחצו. החץ בסיפור הספן עשוי להיות אם כן עתיק יותר מחץ שמקורו בימי הביניים – הוא עשוי לבוא כבר מהעולם ההלני הקלאסי, כשספינות היו פחות מצוידות במצפנים ויותר נתונות לפחד תעייה. זיאוס לא ערער על השחרור אך ציוה על פרומתיאוס לענוד על צווארו חתיכת סלע שֶׁיַּזְכִּירוֹ את חטאו.סביר להניח כי אלה לא הציפורים היחידות שניתן למצוא בהן עניין בהקשרנו. מכל מקום ראויה לתשומת לב בהקשר זה עבודתו the road to xanadu של פרופ' lewis על הפואמה khubla khan. בספר זה מצביע הפרופסור המלומד על חומרי הקריאה הרב-גוניים של המשורר. סטרוקטורליזם: לוי שטראוסשירת"הספן הזקן" הוא בלדה המעבדת מיתוס ימי. מיתוס הוא אספקט מסוים של הדת. תכני הסיפור אם כן דתיים – גאולה, חרטה, חזרה בתשובה, שכר ועונש, הפרת אימונים, ייאוש ורצון וכו'. כמובן ככל מיתוס אולי גם "הספן הזקן" בנוי באופן בינרי, כדלהלן:צורך לדבר- מול אי-רצון לשמועפחד מול אומץ לצאת אל הבלתי נודעסגידה ובגידהעונש ומחילהחיים ומות, מוות והישרדותקור וחוםתנועה וסטגנציה, תזוזה ועמידהבשר ורוחהשאיפה להמריא כציפור וביטולה על ידי ההחלטה לקשור את החי אל האדמה, ביטול הכוח להמראה.רוחות הטוהר ורוחות השאולהנדודים וההגעה הנכספת אל החוףתקווה וייאוששלש נקודות הקלה הכרוכות גם באירועי אסון: 1) אלבטרוס גואל מופיע ונורה מידי המספר-העד-הגיבורהצוות מת אך קם לתחייה ומפעיל את הספינה.המתים מתים שוב והספינה שוקעת איתם, אך מופיע נווט-נזיר המציל את חיי הגיבור בעת.ועוד.-זהו אם כן שיר המשבח את האדם, את עוז רוחו, את עמידתו בפחדיו מול איתני הטבע, מול המות, עם הבטחה של השיבה המאוחרת, הנצחית אל החוף, אלך המולדת, אל הבית, אל החום, אל האהבה, אל החיק.סיכומים:שירתלא נגענו בתורות פרויד ותורות הפמיניזם. אמנם, מצד אחד, אין בסיפור זה אף דמות נשיית, מאידך בלא כלום פרויד לא היה יוצא ממנו. האישה, אולי היה טוען, מופיעה בצורה תת-הכרתית בדמות האלבטרוס, כמובן, הוא זֵכֶר האישה המלווה את הספן הבודד החי בחברת גברים טהורה אף אל ארצות רחוקות וממלאת עבורו את תפקיד הליבידו. אין ספק כי לפנינו חלום[9] שקל לפותרו – או אף בהיותו סיפור ים, אפשר לומר עליו כי הוא חלום רטוב. ידוע כי החלום המיני פותר עצמו במות, הוא השיא והאפותיאוזה של החלום המיני. העובדה כי הספן הרגיש בעבורו חטא מובנת מאליה בחברה שאינה מעודדת מין בלא נישואים. הצורך הטמיר להתוודות – מעשה דתי שפרויד ראה בו צורך נפשי ומיסד אותו על מיטת הפסיכיאטר - או אף בעצמו השתמש בו לצורך מטרתו לראות את עצמו ואת נפשו בראש וראשונה – הוא צורך אנושי ראשוני שמטרתו הן השגת התנקות והזדככות, הן השגת ראייה נכוחה, הן קבלת אישור חברתי. מאחורי זה עשוי להסתתר גם משהו שהספן עשוי לומר לאורח: אני סובל ואתה רוצה ללכת להשתעשע? לא, חביב, העולם איננו מקום לשמחות בלבד – ראה, מה קרה לי ומה כֶּבֶד עוון רובץ על נשמתי. כל עוד אינך עוזר לי, כפסיכיאטר טוב להתנקות, כל עוד אינך פותח לי ערוץ בנשמתך, אינך ראוי להשתתף בחיים. שמע קודם על הָטָנָטוֹס, אחר כך רק תוכל להתפנות לארוס גם.לא נוכל כמובן לעמוד בהקשר זה בהרחבה על הקשר בין מין לאלימות, בין האיד, האגו והסופר-אגו, הפן החברתי-תרבותי של היצור הפרימיטיבי שבאדם. אין ספק שהליבידו שאינו מוצא מוֹצָא של פורקן מוליד באדם דחפי נקמה. על דחף זה עומד פרויד בכתביו לא אחת גם בהקשרים אחרים, של הזנחה וביטול הערך העצמי על ידי אח קטן, למשל, שנולד ומרכז סביב עצמו את כל תשומת הלב (כבמאמרו על גיתה בן הארבע למשל, שהרס את כל כלי המטבח מקרמיקה – זרק אותם מבעד לחלון – בגלל קנאתו לאחות שזה עתה נולדה): דחף הנקמה יופיע על אחת כמה וכמה באדם אשר מָאֲוָיָו המיניים מסוכלים. האלבטרוס מסמל את הכניעה הנשית, הנאמנות וכיו"ב; והספן הורג בו את האישה הרוחנית מדי שאינה יכולה לספק את אָווֹתָיו. – לא נגענו גם בשאלות הבוערות של הפמיניזם כפי שמתגלות בסיפור על פי הנ"ל, כשתמיד האישה היא הסובלת מיד הגבר, עד דכא ועד אבדן: את חייהן יד מתבדחת שמה לאל. אין ספק שקולרידג' ביקש בדמות האלבטרוס – אף לו רק בהיסח הדעת ומבלי להתכוון – להילון על גורלה המר של האישה, המסתכנת למען הגבר ומרחיקה עמו אל הים הסוער של החיים כדי לבדרו ולתת מעט שמש בחייו, והוא גומל לה בלא-הכרה בה וביחס מחפיר. קולרידג' מעניש את הגבר בְּמָוֶת-בחיים (שהרי גם הגברים ה"מתים" בספינה עובדים, אלא שהם נבדלים מהגבר החי שנושא עמו לדרך את האלבטרוס בכך שחייהם הם מוכניים, ללא שמחה, והם עובדים כקפואי שד, באשר האלמנט המחייה, מקור כל חי, האישה, חסרה מחייהם. בתום עבודתם הם נופלים אחד אחד ולא נודע כי באו אל קרב הים, שאין חייהם חיים ואין צער במותם. לעומתם הספן שחייו ניתנו לו על כי לפחות חזר בו בעניין האלבטרוס בתשובה ואף תפילה בנוגע אליו-אליה עלה על שפתיו עובר את כל עונשי הקור והחום והבדידות, אך נפשו ניצלת על ידי מין דמות-פנלופה המחכה לו על החוף ומביאתו בשלום אל ביתו – כדי שיוכל לספר וללמד לאורחי החתונה את תלאות האהבה על הימים. מכאן מתברר שהספן מספר לאורח המקרי את חייו לא באופן מקרי: לא במקרה בחר לספר אותם דווקא לאורחי החתונה: כי הרי ברור שהסיפור הוא סיפור לימודים לחתן, הגבר שהוא אולי כאן נציג החתן, לו נרמז הרמז כי עליו להוקיר בחיים את האלמנט הנשיי, להעריכה ולא להוציאה בתוכו להורג – ובוודאי שלא לנקוט כלפיה, כִּבְכֹה הרבה מקרי נישואין, באלימות ,לא מינית ולא אחרת.אין ספק שהמתרגמת, רות בלומרט, העשירה את הספרות העברית באחת מיצירות המופת הידועות והחשובות ביותר בספרות העולם. תרגומה הקולח, בעברית של היום.הספר מלווה באיוריו הקולעים כל כך תמיד של גוסטב דורה.-------------------[1] "נחוץ מגע (contact) צינור פיסי וקשר פסיכולוגי בין המוען לנמען – המאפשר לשניהם לפתוח תקשורת ולקימה" (רומן יעקבסון, "בלשנות ופואטיקה", הספרות כרך ב' חוברת ב' , עמוד 275)[2] המתרגמת נאלצת לבחור תרגום שווה-ערך לשם התואר mast-high האנגלי. היא מתרגמת ביטוי זה שאיננו קיים בעברית בשני שמות עצם: גבה ותורן. כך גם נאלצת לתרגם את הביטוי האנגלי: "*ונהיה קר (=שם תואר, תואר הפעל) נורא" - לשם עצם: "הַקֹּר גָּבַר..וגו". בכך כמובן השילוש מופר.[3] מפאת קוצר היריעה לא נעמוד כאן על ניתוח הבלדה לפי תורותיו של פרופ propp, vladimir jakovlevich, ... morphology of the folktale / by v. propp ; 1st ed. tr. by laurence scott ... 2nd ed. rev. & ed. with a preface by louis a. wagner ; new introd. by alan dundes: וגם לא נבקש לטעתה אל תוך אינוונטר המוטיווים של הסיפור העממי (לפי aarne, antti the types of the folktale: classification and bibliography / tr. and enl. by stith thompson.[4] ניתוח זה נע רך על לפי עקרונות הסטרוקטורליזם.[5] האם הריגת הציפור בחץ מורה על ימי הביניים? הלקסיקה והמורפולוגיה העתיקה (“stoppeth”, “quoth”’ eftsoons” etc.) בהן המחבר משתמש ועוד יותר אלה שהוא השמיט מהגירסאות המתקדמות של שירו מצביעות על כוונתו לטעת את סיפורו בימי העבר הרחוקים. – אלה כמובן אינם ניתנים לתרגום לעברית. הבעיה ידועה. אלה הן האנומליות של העברית – יש בה שפות עתיקות – הקליר, ינאי, שפת שירת ימי הביניים או שירת אשכנז – אך אין אלה חיות וניתנות לשימוש בשירה כי אינן מובנות על פי רוב ואינן מטבע עובר לסוחר, הן מעוררות קונוטציות של זרות, נשמעות מלומדות ומאולצות, והן ממחלת שפה שלא הייתה חיה במשך דורות רבים וחסרה התפתחות טבעית ואחידה במשך הדורות.. המתרגמת, במקום להתלבט באלה, בוחרת שפת תרגום עוברת לכל קורא, ישרה ופשוטה – וזו מעלתה. [6] דמות מוות המשחק שח עם האדם על חייו מופיע בסרטו של אינגמר ברגמן, "החותם השביעי", למשל.[7] שהעתיק בהם בתרבות המערב הוא כמובן סיפורו של נוח שירד בספינתו אל מים עמוקים בגשם שוטף, לא חשש שיאבד במבול עד שציפור באה להצילו ולשחררו מהתיבה.[8] ש. שפרה-יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, "עלילות לוגלבנדה", עמ' 164[9] “the poem had its inception in one of the many long walks that the two young poets [i. e. wordsworth and coleridge] made, often with dorothy wordsworth in their company. the seminal image of the poem came from one of coleridge's somerset neighbors, a farmer named john cruikshank, who had dreamed of a skeletal ship. ( הדגשות שלי).

תגובות

תרגום חדש ליצירת ס.ט. קולריג': שירת הספן הקשיש

תרגום חדש ליצירה (כולל מקור אנגלי מקביל), זמין מראשית 2016 בעמודים 697 - 655 בספר: קוף אחרי בן אדם; לקסיקון אנושי חייתי. התרגום כולל: הקדמה, גוף היצירה, סיום. ע"י: ירון אוסטרובסקי, גוונים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן