אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוות רך מאוד / סימון דה בובואר


התמונה של דן לחמן

מוות רך מאוד / סימון דה בובואר. תרגום מיכה פרנקל. הוצאת כתר.
מוות רך מאוד / סימון דה בובואר. תרגום מיכה פרנקל. הוצאת כתר.

לא מזמן קראתי את סיפור חיי נישואיהם של סארטר ובובואר. לא אהבתי את דמותה של בובואר כפי שהשתקפה בספר. לא משום שיפוט ערכי על הזוגיות הפתוחה שלהם, אלא דווקא מהמקום בו היה לה כל כך קשה לקיים את ההסכם, כמה קנאה וכאבי לב עברו עליה. כמה קשה היה לה לקיים את מה שהטיפה לו במציאות חייה. אפשר להבין כמובן שסארטר כישף אותה, קשה להבין, דווקא מפני שזו היא מראשונות הפמיניסטיות, אישה חופשייה ועצמאית כשלעצמה הסכימה לוותר ולהקטין את אישיותה מולו. חשבתי שלא ארצה לקרוא אותה שוב, אך הנה יצא לאור בתרגום מחודש של מיכה פרנקל ספרה "מוות רך מאוד". מיכה פרנקל כבר תרגם את הספר פעם בתחילת שנות השמונים, כעת התרגום עודכן. לא יכולתי שלא להכריח את עצמי להתנתק מדעתי על האישה ולקרוא שוב את הספר. לעתים אי אפשר להתעלם מהמפגש הראשוני, עם העטיפה. כאן, ספר בכריכה קשה, עם סימניה אדומה תפורה אליו, כמו פעם. העטיפה בצבע תכלכל ועליה מודפסות זוגות ידיים קושרות, או מתירות קשר בחוט. כל כך מתאים לספר. כבר אמרתי כנראה בעבר שעטיפות הספרים מזה כמה שנים הפכו לפרשניות מוקדמות או מקבעות מצב רוח פנימי של הספר.

בובואר אמיצה מאוד כשהיא כותבת סיפור אמיתי על יחסיה עם אמה. האשימו אותה שזה סגירת חשבון משפחתי, אך ככל שהקריאה מתמשכת מגלים עד כמה עמוקה התובנה שלה ואומץ הלב שלה להגיד דברים שלא כולם יכולים להודות בהם. די בתחילת הספר, אחרי שאמה שוברת עצם ו-בובואר באה לבקר אותה, עוברת במוחה המחשבה, "הגיע כבר הזמן שתמות" הזקנה כבר בת שבעים ושבע. כמה אנשים יעיזו להודות שמחשבה כזאת עברה בדעתם מול הורה חולה. וכמה יעזו להודות בפומבי. גם בובואר מזכירה את המשפט פעם אחת בלבד, מי שעפעף לא שם לב, אולי. אחר כך בהקשרים שונים המשפט והרעיון חוזרים שוב, אך שם כבר אפשר להבין את המחשבה.כבר מן המשפט הראשון מתגלה מבנה הספר. סימון נמצאת ברומא כשהיא מקבלת הודעה שפרנסואז, אמה, נפלה ושברה עצם ירך. היא נוסעת לפריז. המרחק והקרבה. ההתקרבות מהמרחק. תהליכים שיחזרו בספר שוב ושוב ברמות כה שונות. בת ואם מרוחקות ומתקרבות לאחרונה על סף המוות. דה בובואר הוכיחה אומץ לב וחשיבה מקורית כשהחליטה לכתוב את הספר הזה. נכון אמנם שרוב ספריה, מלבד ספרי ההגות, הם אוטוביוגרפיים, אך בימיה לא היו תקדימים שבת תכתוב ספר חושפני על רגשותיה כלפי אמה, ותתחיל סוג של הבנה חדשה על מהות הקשר אמהות בנות. הבנה שהביאה את ד"ר דינה חרובי לכתוב כסוף דבר מאמר לו היא קוראת "מחלת האמהות" ובו היא מנתחת את הקשרים המיוחדים אם – בת. פרנסואז נפלה בחדר האמבטיה ולקח לה שעתיים עד שהצליחה לזחול אל הטלפון ולהזעיק עזרה. בובואר מתארת את מה ששמעה על הנפילה, אך הטון עובדתי. אישה זקנה זחלה שעתיים וכל מה שהבת עושה זה לספר את העובדה. אך כל שמתקדמים בקריאה מבינים שרק ההתרחקות הרגשית בכתיבה, היא זו הנותנת לסימון את האפשרות להשקיף על היחסים ממרחק ולהגיע לסוג של הבנה עמוקה, גם אם אובייקטיבית פחות או יותר. פרנסואז, אישה שחוקה בת שבעים ושבע, המנסה להשלות את עצמה שאיננה נראית בת גילה. היא סופרת את הזמנים בין פגישה לפגישה עם סימון. אלא שכעת היא מלעלעת מלים וקצת מבולבלת. האם זו תוצאה מהנפילה? עוד לא ברור.

האישה שנאחזה בכל כוחה בחיים, שסירבה לראות את זקנתה ותיעבה את המוות מגיעה לרגע בו היא חייבת להודות. "לא רציתי להודות שאני זקנה. אבל חייבים לראות את הדברים כפי שהם. בעוד כמה ימים ימלאו לי שבעים ושמונה, זה גיל מבוגר. אני צריכה להתארגן בהתאם. אני עומדת להפוך דף" בימים לפני שנפלה כעסה אם הזכירו את גילה או זיקנה באופן כללי. כשהתאלמנה גיל חמישים וארבע הפכה דף. היא למדה שפות. התנדבה בארגונים שונים, נסעה לטייל במילאנו רומא ופירנצה ונסעה לראות מוזיאונים בהולנד ובלגיה. היא הייתה חיונית ובעלת רוח אמיצה.כעת כשהיא חולה והפיזיותרפיסטית מרימה את רגליה, כותנת הלילה שלה נפתחה וגילתה את ערוותה הקירחת. סימון מוצאת את עצמה חושבת על הגוף. על הגופים. על יחסי גוף של בת ואם בגילים שונים. הבנה שאמה הפכה לגוף שוויתר על הדברים האחרים. צמצם וויתר. צריך לזכור שסימון כבר לא הייתה צעירה באותו זמן. אמנם היא קיימה יחסי מין ורומנים גם בגילה המתקדם, אך גם לה הייתה התייחסות לגופה המזדקן.בדיקה נוספת מגלה את האמת. לפרנסואז יש סרטן. "הורים הם האחרונים להודות שילדם משוגע, והילדים- שלאמם יש סרטן." כעת מתחילה ההתמודדות האמיתית.הזקנה החלושה מובלת מיד לניתוח, שסימון לא בטוחה בנחיצותו, כשהיא יוצאת מהניתוח הרופא כמעת מכריז על נצחונו. הוא עשה מעשה מפואר. מבצע טכני אדיר להחזיק את האישה הזקנה בחיים, אך על התוצאות האמיתיות לא חשב. סימון דווקא כן חשבה. יש לה את אומץ הלב והמחשבה שיש רגע בו כדאי להרים ידיים ולתת לטבע לעשות את שלו. הרחמים של סימון מעלה בה גל של זיכרונות מחייה של פרנסואז, בניסיון להבין ולהתחבר אליה אחרת מבעבר.היא מתחילה לנתח את היחסים ביניהן, את האופי הנוקשה של סבתא שהשפיעה על אמה שהשפיעה עליה. על ערכים ישנים. כשהיא מסתכלת על היחסים בין הוריה היא מבחינה כבר בצעירותה שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע. אולי בגלל ההבחנה הישנה ההיא של בת החמש עשרה, אם אכן הייתה מובחנת כך בצורה ברורה באמת ומנוסחת, הייתה יכולה מאוחר יותר להיכנס למערכת היחסים הלא שגרתית עם סארטר. על ידי הניתוח המבריק של מערכת היחסים הרגשיים והמיניים של הוריה היא נעשית מודעת לסיבות התנהגותה הנאורוטית של אמה. את הניסיון להשיג לעצמה חופש מהחיים שפרנסואז כפתה עליה, כדי לחיות שוב דרכה. יחסי אם- בת הולכים ומצטיירים ומקבלים משמעות עמוקה שמעטים העזו לחפור לעומק הזה באופן אישי. יש הבדל בלספר על אם ובת זרים בסיפור שם לכאורה מתקיים מרחק בין הכותב לאמת ובין אוטוביוגרפיה רגשית ועמוקה כזאת שבה הכל אישי. היא חופרת לעומק הרגשות וההתנהגויות של אמה. לחינוך שנתנה לבנותיה, להתנהגויות שבאו מתוך תסכוליה מבעלה. לצרכיה הלא מודעים. בסכין חד מאוד כתבה סימון את הספר. קרירותה וריחוקה מצד אחד והרצון להתקרב אל המקורות, גם של עצמה, להבין הכל לעומק מביאים להערכה גדולה של חוכמתה של סימון הסופרת המאוחרת.אחרי הניתוח סימון חשה בדבר מוזר לה. ההתרחשויות היו זהות. נסיעה לבית החולים, הפרוזדורים, הצבעים הכל היה כמו קודם, אך לפני הניתוח היא באה עם ציפייה להחלמה עכשיו העלילה השתנתה לחלוטין בתוך הפרטים הזהים, כעת היא באה לצפות בגסיסה. כשסימון רואה את אמה הולכת ומצטמקת היא חוזרת למחשבה שהיה צריך להרוג אותה.

לסארטר היא אומרת " נוצחתי בידי המוסר החברתי וכפרתי במוסר של עצמי". "לא, אומר סארטר, נוצחת בידי הטכניקה, וזה היה גזור מראש." הבחנת המומחים הופכת את החולה לרכושם. אין ספר שזו אחת הנקודות בהן המחשבה שלנו חצויה בין האחר ל-אנחנו. כמה פעמים רואים בבית חולים מישהו שברור שכל יום של החיים הוא סבל נוראי ואומרים לעצמנו את המשפט למה לא עוזרים לו למות, אך כשזה מגיע אלינו, משפחתנו אנו תמיד מקווים לנס שיראה שהסבל היה כדאי. שהוספנו עוד חיים.הנה, הפתיחה חוזרת על עצמה רק הפוך. סימון רוצה לנסוע עם סארטר לפראג. נכו שהנסיעה תוכננה מזמן, אך אז לא הייתה אמא גוססת ולא מצבי התחשבנות עצמיים, האם היא יכולה וצריכה לעזוב אישה כל כך חולה. אמה אומרת לה סעי, אבל זה רק מפני שהיא מאמינה שהיא בדרך להבראה. הרי כולם משקרים לזקנה החולה. וסימון אכן רוצה להתרחק מהמצב.כשסימון מבקשת להתחלף עם אחותה ולהישאר למשמרת לילה על יד אמה פרנסואז אומרת לה " ממך אני פוחדת" ופוחדת זו בין השאר גם השאלה אם סימון תדע ללטף את מצחה אם תחלום חלומות ביעותים. אמירה שבעטיה יוצאת סימון לסבב נוסף של הבחנות ביחסים המורכבים ביניהן, אך בבוקר כשסימון מזכירה לזקנה את המשפט היא מתכחשת לו. אומרים שטויות לפעמים. בלי לחשוב.מלבד מערכת היחסים בין הבת לאם מצליחה בובואר לתאר בצורה מדויקת עד אכזריות לעתים את תהליך הרמייה העצמית של הנוטה למות. איך היא מחפשת סימני התאוששות בכל דבר, כמה היא עסוקה בעצמה ובבדיקה העצמית של כל צל תחושה שחולפת בה, אך רק זו היכולה להעיד על שיפור. ובין אם היא מבינה את המתרחש בה או לא, היא סופרת כל יום עוד יום לקיומה, גם אם עבר בכאב."פני השכיב מרע שלה לא היו קיימים לגביה. היא נחה וחלמה, במרחק אינסופי מגופה המרקיב, באוזניים גדושות בשאון שקרינו, וכל כולה מרוכזת בתקווה נלהבת: להחלים"יהיו קוראים שיחשבו שסימון אכזרית מדי, אך כמעט כל קורא שטיפל אי פעם בהורה חולה יזהה את הדיוק שבתיאור.בלילה נפטרת פרנסואז, לסימון, המגיעה לבית החולים אומרת אחות הלילה "זה היה מוות רך מאוד" והקבורה איננה אלא חזרה גנראלית לקבורת עצמנו.ברגע מסוים הכל נראה לי מוכר. הכל מבחינת הכתיבה. נזכרתי בספרו האחרון של יורם קניוק "על החיים ועל המוות" ותמהתי איך לא זיהיתי את הקרבה. אולי מפני שעברו עשרים שנה מאז קראתי את דה בובואר, אולי מפני שכאן בת מספרת על אמה ואצל קניוק זה ממש " מפי הסוס" קניוק פרוע יותר. בובואר בודקת את משמעות הפרטים. לא רק מספרת אותם כמו שהם. אך אין ספר שבובואר פתחה את האפשרות לספר את תהליכי המחלה והמוות אחד לאחד.בסופה של הקריאה אי אפשר שלא לכבד את סימון דה בובואר. כל החששות שהיו לי לפני הקריאה נגוזו. זה איננו ספר קל ונעים אך בצורת כתיבתה היא מצליחה להוביל את הקורא ביד בטוחה, לדבר על רגשות אך לא להפך לרגשנית. מבינים אותה, מנידים לה ראש, וכמו בטקס לוויה, יש צורך אולי לא לחבק אותה אך בוודאי ללחוץ את ידה ולומר משפט תנחומים מכל הלב. גם אחרי ארבעים שנה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן