אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יוסי שריד / לפיכך התכנסנו - היסטוריה אלטרנטיבית


התמונה של דן לחמן

יוסי

יוסי שריד / לפיכך התכנסנו - היסטוריה אלטרנטיבית. הוצאת ידיעות אחרונות

השם יוסי שריד עשוי לגרום לדחייה מראש ולהרחיק קוראים, וזה יהיה ממש חבל. מעבר לאישיות הפוליטית יוסי גם משורר וגם סופר. לפני כמה שנים עבר ניתוח להסרת גידול ממוחו וכתב ספר מאוד יפה על כל התהליך, וזה מלבד קובצי שירה.אני חוכך בדעתי אם אני חייב כאן גילוי נאות. בבית ספר עממי למדתי שלוש - ארבע שנים באותה כיתה עם יוסי. מאז לא ראיתי אותו, אבל הרגשתי חובה מסוימת, כי אני חייב להודות שאני מכיר חלק מהמקום ממנו ספג את שפתו. ולא חשוב מה חושבים עליו אי אפשר להתעלם מהעברית המצוינת שלו. היה לנו מורה נפלא שדאג לצחצח לנו את הלשון. הכיתה שלנו מנתה כמה שמות שהתפרסמו אחר כך. תרצה אתר ז"ל. יריב בן אליעזר. יוסי שריד ואלכס אנסקי. כולם בעלי שפה בעלת רמה יוצאת דופן. ואני בטוח שגם יתר התלמידים, אלו שלא התפרסמו ממשיכים לדבר עברית יפה יותר מאחרים. לצערי העבירו אותי הורי לבית ספר אחר שם לא היה מי שימשיך להקפיד על השפה, והיה חשוב יותר לדבר ארמית ומאז לצערי הלכה שפתי והשתבשה. שנה אחת חלקנו הוא ואני שולחן. ועד היום אני מאשים אותו ברגש הנחיתות שלי לגבי כתיבה. לי היה כתב פרוע. הוא כתב כבר אז באופן מסודר ומדויק. האותיות הקטנות, הרווחים המדויקים, מחשב שלפני היות המחשב. כמה קנאתי.לא כדי להתהדר במפורסמים שלמדי אתם מניתי את בני כיתתי המפורסמים. נכון שלכל אחד מהם היה בסיס ביתי של שפה גבוהה. לתרצה אתר היה את נתן אלתרמן, ליריב את סבא בן גוריון, ולשריד את אביו המורה. אך אין ספר שמורה העברית שלנו והקפדתו היתרה הביאה עושר לאלו שעשו מהשפה יותר מכלי לדבר בה. ועכשיו אחרי שהתהדרתי בעקיפין גאווה מוסווה ונרכשת אני יכול לגשת לספר עצמו. יוסי שריד יצר ספר שהוא שונה מספרות אחרת. הוא כתב ויצר עשרים מונולוגים, מפי עשרים דמויות מומצאות. כל אחת מרגע אחר בהיסטוריה המקומית שלנו. כל הדמויות בדיוניות, בסיפורים המסופרים פרטים אמיתיים, מומצאים, מוסווים. שריד יודע, הוא היה שם. הוא יכול גם לרכל גם לחוות דעה אמיתית גם להמציא ולטשטש.עשרים המונולוגים חופפים לשנה אחת בחיי המדינה. כל שנה והסיפור שלה כל סיפור והדמות המספרת. לעתים מתעורר רצון סקרני לדעת אם יש מישהו אמיתי מאחרי הסיפור. שנת 1953 מסופרת מפיה של מורה, שלפי כל הסימנים היא אחותו של הסופר. האם יש לו באמת אחות מורה? מונולוג או שניים קודם מסופר מפיו, זה ממש ברור. יוסי הקטן.המונולוג העשרים ואחת הוא למעשה זה הפותח את הספר, והוא נאמר מפניו של הסופר. שריד ידוע כאדם אירוני סרקסטי וציני. מספיק היה לשמוע את נאומיו. כאן הוא מגלה את היכולת הזו הן לגבי עצמו והן לגיבוריו. הוא מסביר מדוע בן גוריון בספר, לא הוא עצמו אלא מזכירה של בן גוריון שכולה המצאה ולא הייתה כמוה. לא זו שבספר."רק למעטים יש מושג ברור. למדינה ששוכחת ומשכיחה אבותיה אל תהיי תקווה, לא תהייה תקומה, ותוחלתה תיכזב. על אחת מדינה שמתירה לסלף ולסרס, לעוות ולקמט דמויות מייסדיה. חז"ל אמרו שאם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים. והמחבר מבקש לשכנע אותנו שלא נותרו בארץ הזאת אלא חמורים, וכל מי שיצא לחפש מלוכה ימצא אתונות, ורק נערה עולה מכל עבר השמימה. ארץ הצבי הפכה לארץ החמור. ולא היא, ולא היא, ולא רק קנים והגה והי, ולא אבדה תקוותנו, היא רק מסתירה פניה משום מה"אפשר לא לאהוב את הנאמר. אפשר לא לאהוב את האיש האומר, אך אי אפשר שלא להתבסם מאיך הדברים נאמרים. מאותה שפה נפלאה שלנו שלפני ימי האחלה וסבבה.הוא יכול להזכיר את אשכול שאמר לו פעם :"החזון שלי שונה מזה של החבר שלך ( בן גוריון) והוא יותר צנוע. לי אין יומרה להיות אור לגויים, ודי לי אם נצליח להיות אור ליהודים, ואסתפק אם נהיה כמדינה אור לעצמנו" ואסור להשכיח כמובן שאשכול החלש, חסר השיניים הפוליטיות והמגמגם הוא זה שהעלה את עצמות ז'בוטינסקי וביטל את הממשל הצבאי. מה הוא חשב לעצמו, איך הוא העיז האיש החלש הזה. והמחבר לא מתבייש וצוחק מהמחבר ומביא מיני הסברים אירוניים על עצמו.המונולוג הראשון הוא 1948. המזכירה שלא הייתה היא היום בת תשעים ואחת. היא עדיין זוכרת היטב את פולה בן גוריון ועדיין עורכת אתה השוואה עתיקת יומין למי היו רגליים חטובות יותר, והמזכירה כמובן לטובת רגלי המזכירה וקרסוליה המחוטבים שלדעתה גם בן גוריון היה מציץ בהן בגניבה. גניבה כי היה נאמן לעמו ולאשתו. ופולה גם לא הייתה חכמה ותמיד דחפה לבן גוריון את הקוטש מוטש הזה שהייתה מכינה לו לבריאותו. איך היה מוכן בכלל לאכול את הגועל נפש הזה.והזקנה עדיין מתעניינת וקוראת כל בוקר את " הארץ" ולא שיש מה לקרוא. פעם קראה "למרחב" עד שלקחו לה אותו. אחר כך עברה ל"דבר" שם אהבה לקרוא את מאמריו של ס"ש יריב שאינם אלא מאמריו של בן גוריון עמנו שהיה חותם עליהם "סבא של יריב" וכמובן ביום שישי הטור של נתן, שבן גוריון אהב אותו אך לפעמים גם לא. היא זוכרת איך היו עצובים כשהיה שמח ואיך היו שמחים כשהיה עצוב.אפשר כמובן לחפש את הנוסטלגיה של שריד, אך זיכרון איננו בהכרח נוסטלגיה ולמנות דברים שהיו ואינם הם לעתים רק פרטי טריוויה נשכחת. את הפתקים שלה מימי בן גוריון שומר השב"כ בכספת. על פתקים הם יודעים לשמור טוב. על רבין שמרו קצת פחות טוב, היא אומרת.היום המרגש ביותר בחייה היה יום שישי. נו, אתם יודעים איזה יום שישי. שלושה ימים עבדו בלי הפסקה על המגילה. כל אחד רצה להוסיף מלה כדי להיכנס לנצח ומשה, נו זה, שרתוק היה ממונה על העברית והיה מתקן כל רגע. "העברית שלו הייתה כמו מנגינה אבל בן גוריון לא היה מוזיקאלי בכלל, אני חושבת שמעולם לא שמע מוזיקה" בעיניה המגילה הייתה יצירה לתקתוק. ואף אחד לא שם לב שבן גוריון מקריא בטקס טיוטא כי המגילה עוד לא הודפסה ובעוד רגע נכנסת שבת. וכך ממשיכים לה זיכרונותיה לתוך ימי המלחמה הראשונים.ב1950 ירד שלג בארץ, גם בתל אביב. המונולוג הבא הוא מפי עיתונאי, לא מהגדולים, אחד כזה שנשלח לסקר את בחירת מלכת היופי הראשונה. על מצעד אחד במאי שבוטל כי מפ"ם ומפאי לא הגיעו להסכמה על הסיסמאות שיינשאו. הוא עיתונאי שרוצה לכתוב על הדברים החשובים הנשגבים, אך בסופו של דבר כותב על בשרן של נערות. אוי לבושה. ונבחרה מרים ירון, שהכתר לא עשה אותה מאושרת כי התחתנה והתגרשה והתחתנה והתגרשה וסופו שמתה מסרטן ובסתר שברה את לבו של העיתונאי.ב1951 נושא את המונולוג תימני אסלי. דתי מאוד, גזעני מאוד. שכל מה שהוא רואה סביבו רע בעיניו. כל כך רע עד שהוא רוצה מחתרת. רוצה להרוג. נכון שהפרטים הם מימי אותם ימים אך לא קשה לראות את ההקשר לתימני זועם אחר. את ההמשכיות. ואולי בכל זאת לא לזה התכוון שריד. וזו רק ראייה מכוונת לא נכון שלי. אך אז מגיע המשפט האחרון בו הוא מברך את יגאל עמיר, תלמידו המפואר ומסתבר שאין טעות בהבנה. שיש המשכיות מצטברת בדרך מחשבה ודיבור מסוימים. אני רציתי להיות יגאל עמיר של בן גוריון.אחריו מגיע הפרטיזן. פרטיזן שניצל מהנאצים ומהיער והגיע לארץ. פרטיזן קומוניסט המספר את רדיפת "אדומים" בארץ בימים ההם. והוא קומוניסט שליבו נחמץ מהסכם השילומים.ב1953 תוהה לעצמה מורה איך תסביר, ואם אפשר להסביר קודם כל לעצמה לפני שצריך להסביר לתלמידים את הפעולה בכפר קיבייה. איך בלילה נכנסה היחידה המהוללת של קצין צעיר, אריק שרון, ופוצצה את בתי הכפר על תושביהם, ובן גוריון עשה צחוק מהבכי כשהכריז שהיו אלו תושבים שלקחו את החוק לידיים. והיום היא כבר יודעת שזו הייתה ההתחלה של תרבות השקר.המונולוג הבא הוא מונולוג סודי של משה שרת בינו לבין עצמו. בן גוריון פרש לשדה בוקר. הוא רצה שימנו את אשכול במקומו, אך המפלגה העדיפה את שרת. ושרת מרגיש שבן גוריון הוא זה הממשיך להנהיג, רק ממנו ממשיכים לקבל הוראות בסתר.. והנה מתפוצצת לו פרשת הפצצות במצרים והוא ראש הממשלה אינו יודע על התכנית ואינו יודע מי נתן הוראה, והשאלה תלך ותחזור ותגדל, מי נתן את ההוראה. ובסוד הוא יכול ללחוש באזני עצמו בלבד, בן גוריון אדם מסוכן.1955 הייתה שנה קשה. חמישה צעירים נשלחו לפעולה בשטח סוריה ונתפסו. אורי אילן הפך להיות אחד מגיבורינו כשהתאב בכלא והשאיר פתק כתוב בדמו "לא בגדתי" אך עוד מקרה שתחילתו באותה שנה הוא זה שבו איזה זקן תימהוני כתב שישראל קסטנר בגד ושיתף פעולה עם הנאצים. ההמשך מוכר. זה המספר את המונולוג יודע כמה אמיתות של מאחרי הקלעים.נראה לי שמבנה הספר כבר ברור ואין צורך להמשיך לצטט משפטים ממונולוגים אחרים. כוונת המכוון ברורה. אפשר להגיד שזה ספר היסטוריה מוסווה. לא מאלו הממספרים מאורעות ומצמידים להם תאריכים וגיבורים. זה סיפור היסטוריה מוסווה כי הוא לכאורה סיפור אישי. סיפורם של אנשים שונים שחיו ברגעים מסוימים במקומות וברגעים שההיסטוריה הגדולה לא כתבה עליהם, אך זו היסטוריה לא לגמרי אמיתית כי אינה עוקבת אחרי הפרטים ויותר מכל זו היסטוריה של יוסי שריד, היסטוריה של זיכרונות כוונות מאוויים ואנשים שהשאירו עליו רושם כזה או אחר ומכיוון שהיה שם והכיר, אפשר להאמין לרגע שהם, אלו שאותם לא המציא, ואלו שמפיהם הוא מביא דברים, מספרים אמיתויות שאינן בספרים. אמיתויות שלחשו לו על אזנו. וכמו היסטוריון חדש הוא מבאר שקרים קטנים וגדולים, תהליכים ומניעים. ואולי זה בכלל ספר הזהרה מפני ההיסטוריה של העתיד. הזהרה מפני מה שלא רוצים לראות היום בזמן ההתרחשות ולא יודעים איך ישפיעו על מחרתיים. מה תהיינה התוצאות בעתיד כשמסתכלים לצד השני של הרחוב כשדברים קורים בצד הזה. כך עוברות להן עשרים השנים הראשונות. ואפשר להאמין לשריד. במשך רוב הזמן הזה הוא היה קרוב מאוד לעושי ההתרחשויות. אפשר לא לאהוב את האיש, אפשר לא לחשוב כמוהו, אך את הדברים שהוא מורה עליהם את תוצאותיהם רואים כולנו היום, גם אם מסתכלים לצד השני. גם אם השפה לא ממש חשובה לנו יותר. בניגוד לצפוי הספר לא רק שלא יעצבן קוראים מהימין אלא להפך, הוא ישובב את נפשם. יוסי שריד עושה כאן חשבון המפלגה בה החל את הקריירה שלו ושם פגש את אבותיו הרוחניים, שכמו כל ילד מתבגר מרד בהם. וכנראה שלא בטובתו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן