אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משה בן הראש: המהגר הנצחי מלוסנה


התמונה של אלי אשד

משה בן הראש: המהגר הנצחי מלוסנה

ביצירתו של הסופר והמשורר מואיז בן הראש בולטת מאוד דמותו של הנודד הנצחי, בן אלמוות שנודד ממקום למקום לנצח נצחים בציפיה להגיע יום אחד למחוז חפצו אבל ללא כל רצון אמיתי לכך. טוב לו להמשיך לנדוד. כל יום הוא שואל את עצמו מה הערך בשיריו ולמי הוא כותב כל יום הוא מחליט לא לכתוב יותר לפרסם ספר מיד להיות באיזו קליקה ולעשות קשרים על מנת לפרסם ובכל זאת תמיד כותב כותב בכמויות אדירות כל יום הוא שואל את עצמו על תכלית העולם על תכליתו בעולם וכל יום משנה את דעתו אדם מוזר האיש הזה, מוזר מאוד בעיני. (מתוך "דיוקן עצמי של משורר בראי המשפחה", בתוך "קינת המהגר", משה בן הראש). לפני כך וכך זמן השתתפתי בערב לכבודו של עמיתי ב"רשימות" מואיז בן הראש והשמעתי שם הרצאה עליו בשם ה"הנודד הנצחי ביצירתו של מואיז בן הראש". ההרצאה, הייתה מבוססת על מאמר שפרסמתי אי אז ברשת באתר השירה "אוקאפי" על כלל יצירתו שנראה שירד מהרשת לתמיד. מכיוון שאיני אוהב שדברים שכתבתי נעלמים אני מביא את המאמר שוב מורחב ומעודכן במקצת.

לאחרונה יצא לאור הרומן של מואיז בן הראש "בשערי טנג'יר" בגרסה הספרדית שלו בהוצאת דסטינו בספרד יוצאת באחת ההוצאות הנחשבות ביותר בספרד. בן הראש נסע למדריד בפברואר למסיבת עיתונאים (פעם ראשונה בחייו ...) .אפשר לומר שזה האירוע הגדול שלו הוא חיכה. במיוחד מאחר שהוא מעריץ גדול של התרבות הספרדית שממנה הגיעה משפחתו אי אז בעבר הרחוק ומבחינתו זהו פיצוי כלשהו להתעלמות שממנה הוא סבור סובלת יצירתו בארץ שבה הוא חי. נתקלתי לראשונה בשם "משה בן הראש" באחד הפורומים הספרותיים שם היה משתתף קבוע, שהרבה להתעמת עם משתתפים אחרים שהתרגזו בשל דעותיו הנחרצות והעוינות של הנ"ל על האשכנזים. במבט ראשון משה בן הראש נראה כמו עוד פרובוקטור חסר ערך מאלה שמציפים את הרשת למיליארדיהם בניסיון נואש למשוך תשומת לב. אבל קריאת יצירותיו של בן הראש העלתה שיש בו הרבה יותר משונא אשכנזים ממוצע או אף מהמשורר הישראלי הממוצע. משה או "מואיז" בן הראש נולד בעיר תטואן שבמרוקו ב-1959 עלה לישראל ב-1972, צעד שעליו הוא מצטער עד היום, והחל לפרסם שירה ופרוזה בשנות השמונים. בין ספרי השירה שיצאו לאור: קינת המהגר (1994), לחם החלום (1998), שירת סוף העולם (1999), משקל הדיו (2001) ומסכת מכות (שעד כה הופיע רק במהדורה אלקטרונית והולך ומתרחב). הוא פרסם גם קבצי סיפורים כמו הספר הבא (1997), מפתחות לתטואן (1999), האיש הקטן שאוכל גרעינים (2000, קובץ של שלושה נובלות), ולאחרונה את לוסנה ואת חודש פאריזאי (2002). רוב הספרים זכו להתייחסויות ביקורתיות מעטות (כמרבית ספרי השירה והפרוזה שיוצאים בעברית), מה שעורר את זעמו של בן הראש עד להשחית. נגד הממסד האשכנזי שיהיה לכם ברור אשכנזים יקרים אני מאוד כועס עליכם כועס וכועס וכועס אתם לא יכולים לדמיין לכם כמה אני כועס עליכם ....

משה

בן הראש נושא בגאווה בתואר "השור הזועם של הספרות הישראלית", ואכן ברבות מאוד מיצירותיו יש ביטויים חריפים של זעם ותסכול, שהם בין המאפיינים הבולטים ביצירתו. זעם כלפי האשכנזים על הדרך שבה קלטו אותו, את בני משפחתו ואת עדתו בישראל, פצע שממשיך לדמם בשירים שונים, ושמחמיר על רקע הגעגועים למולדת מרוקו. מאידך יש לציין שיחסו של בן הראש אל מולדתו מרוקו הוא אמביוולנטי מאוד ולא נוסטלגי כפי שאפשר היה אולי לצפות. מצד אחד, כפי שמעיד שם שירו "במרוקו הייתי במרכז העניינים", שם היה נסיך ו"בן ממשפחת המלוכה" בעיני עצמו, ואילו כאן בישראל הפך ל"זר" למרוקני שאליו מתייחסים בזלזול. אבל מצד שני במבט אובייקטיבי הוא כותב: "ילדותי אין לי געגועים אלייך, לא אל ריחותייך ולא אל עושרך, הכל היה מחניק, מלחיץ ילדותי...". לבד מזעמו הכללי על החברה הישראלית האשכנזית בכללה. מכוון בן הראש זעם מר כנגד הממסד הספרותי האשכנזי, בעיקר על הדרך שבה התעלם ממנו ממסד ספרותי זה. אני צועק את זכותי להיות שונה להיות ספרדי להיות מסורתי בחברה הישראלית להיות חילוני ודתי לא שמאל ולא ימין אני דורש את זכותי להפסיק ולהרגיש זר ומנותק אני הישראלי

משה

בן הראש זועם על הסופרים האשכנזים ועל המבקרים האשכנזים. הוא כועס מאוד על המכון לתרגום ספרות עברית ("המכון לתרגום ספרות אשכנזית" כלשונו) על שאינו פועל לתרגום יצירותיו, והוא נאלץ לעשות זאת בעצמו.יותר מכל הוא כועס בן הראש כועס על קהל הקוראים הישראלי והעולמי שאינו קורא ומתעניין יותר בשירה אבל יש לציין שרוב אלה שביקרו את בן הראש, ביניהם המשורר נתן זך וגדול חוקרי הספרות של ישראל כיום פרופסור אבנר הולצמן, כתבו עליו בחיוב. מקריאת הביקורת הכתובה לכל הפחות קשה להבין את מקורות התחושה שמזלזלים בו. נתן זך שכותב מידי פעם גם דברי טעם כתב: "ברוך הבא למי שהצטרף לשורות הראשונות של סיזיפאי השירה בישראל כפויות התודה לכל – אשכנזיים כספרדים". ופרופסור הולצמן כתב: "עוצמת היאוש השקט של משה בן הראש הותירה בי רושם מטריד, ואולי בזה, בסופו של דבר, השיג הספר את מטרתו". נראה שעיקר זעמו של בן הראש מופנה אל המוציאים לאור האשכנזים, על כך שאין הם מפרסמים את יצירותיו. אלא שיצירותיו התפרסמו ברובן על ידי מוציאים לאור אשכנזים למהדרין: המו"ל ירון גולן והעורך והמבקר מנחם בן, פרסמו ארבעה קבצי שירה ועוד קובץ סיפורים שלו, ואלישע בן מרדכי האשכנזי מהוצאת אסטרולוג פרסם שני רומנים מאת בן הראש. מסתבר שישנם מוציאים לאור אשכנזים שאינם גזעניים.

בראיון באנגלית הסביר בן הראש שאמנם כל אחד יכול לפרסם מה שהוא רוצה בישראל, אך רק מעט מאוד סופרים אכן נשמעים. טענה זו נכונה, אבל אין לכך קשר למוצאו של המשורר. התקשורת כיום מתייחסת למספר מצומצם מאוד של משוררים ידועים מאוד, ואלה ברובם הפסיקו לכתוב דברים ראויים כבר לפני עשרות שנים. משוררים אלה ממשיכים לשלוט מכוח האינרציה, והחוקרים הידועים של שירה וספרות עברית ממשיכים להתייחס בעיקר אליהם ומתעלמים מהמשוררים החדשים של שנות השמונים והתשעים. בעייתו של בן הראש היא בעיה כללית של המשוררים הצעירים בישראל ללא קשר למוצאם – האשכנזי, הספרדי, או אחר. בכל מקרה נראה שבשנים האחרונות מצב זה השתנה מאוד (אולי גם בגלל הבלוג שלו שנותן לו יותר חשיפה מזו שזוכה לה הסופר הנידח הממוצע?) גם אם בן הראש מעדיף מידי פעם להכחיש זאת מסיבות טקטיות אלו ואחרות. הוא זוכה ליותר ויותר ביקורות וביקורות טובות.ידועה במיוחד (ולשמצה) ביקורת של המבקר הבעייתי עודד שכטר שלקח על עצמו לתקוף את כל מי שהעז אי פעם להעיר משהו כנגד בן הראש בקלילות ובעדינות של פיל בחנות כלי חרסינה. בקצרה בן הראש כיום רחוק מאוד מלהיות עוד משורר שאיש לא מתייחס אליו. שירים של ארס פואטיקה או בבקשה עורך נכבד פרסם שיר שלי במוסף של חג פרסם שיר שלי ואז אוכל לומר אנה אתם רואים אני משורר פרסמו שיר שלי במוסף (מתוך "שיר במוסף הספרותי של החג")

משה

שירי "הארספואטיקה" (שירים העוסקים בעולם הספרות עצמו) המרובים של בן הראש, שבהם הוא מתאר את מאבקיו עם הממסד הספרותי האדיש והעוין, הם ממיטב שירת הארס פואטיקה של הספרות העברית. יש בהם תיעוד אישי מאוד, מפורט מאוד ולא פעם מצחיק מאוד (אם כי אולי לא לכך כיוון המשורר) של היחסים הפנימיים בביצה הספרותית הקטנה שלנו. בשירים אלה יש שילוב מדהים של זעם כבוש והומור עצמי, שני רגשות שבדרך כלל לא הולכים יד ביד. הזעם כנגד הממסד הספרותי האשכנזי, שאינו מכיר בכישוריו, וטרם העניק לו הכרה בדמות פרס ספרותי. נושא הפרס חוזר בכמה וכמה שירים המתארים בפירוט מדהים את ניסיונותיו הבלתי נלאים (והכושלים תמיד) לצלוח את מנגנוני המיון והסינון של הוצאות הספרים השונות, הבמות הספרותיות וועדות הפרסים למיניהן בניסיון הנואש לזכות לבסוף בפרס הספרותי ובכבוד הנלווה אליו. הוא מתעד את היחסים עם העורכים הספרותיים השונים, ואפילו מפגשים עם משוררים אחרים ברחוב, שמהם הוא מתעלם כדי שלא יאלץ להסביר מדוע לא כתב ביקורת על שירתם... אבל בן הראש כמו הגיבור היווני סיזיפוס. נכשל פעם אחר פעם, ומנסה שוב ושוב. "הסופר הלא מפורסם הכי מוכר בארץ" כינה את עצמו פעם בראיון. בן הראש זועם אולי יותר מכל על שמצופה ממנו להיות המשורר המרוקני התורן ה"פרימיטיבי", למרות שהוא דובר כמה שפות ולמד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה. בעיני עצמו, הוא יוצר שהדור לא הכיר (ואולי גם אינו מוכשר להכיר) בגדולתו ובמיוחדותו. כך למשל בן הראש דוחה בזלזול את הערותיהם של עורכים ספרותיים ומבקרים שונים (שאותם הוא מתעד בשירתו) על פגמים שונים שמצאו בשירתו, למשל ליקויי תחביר וטעויות כתיב שנובעים לדעתם מרישול ואולי גם מבורות. לדעתו, דווקא פגמים אלה הם ביטוי אורגני של כישרונו הייחודי בשירה. בוקובסקי הישראלי אני מעדיף בוקובסקי אחד גוי גרמני שאומר את האמת בפרצוף על אלף רבנים שמתפלפלים על כשרות של פלפל ( מתוך "היה שלום כופר נפלא") משה

בן הראש הוא ממעריציו הגדולים של צ'רלס בוקובסקי, משורר אמריקני ממוצא גרמני, שהתפרסם בשיריו הבוטים העוסקים רבות במין, והיתה להם הצלחה והשפעה גדולה מאוד על השירה והסיפורת העברית. כותב שורות אלה לעומת זאת מעריץ קטן מאוד של בוקובסקי ולדעתו השפעתו היתה בדרך כלל מזיקה והביאה לרידוד השפה והמחשבה בשירה. יותר מכל ניכר הדבר אצל בן הראש עצמו, שספרו הגרוע ביותר "חודש פריזאי" (אסטרולוג 2001) הוא חיקוי של המאסטר. זה רומן מבולבל, מפוזר ומשעמם בין בחור צעיר ופריזאית יפה, הכולל תיאורי מין מפורטים. בדיעבד מתברר שהסיפור נכתב בידי דמות אחרת, סופר צרפתי ממוצא יהודי שקיבל את הכינוי "בוקובסקי הצרפתי" (כפי שבן הראש קיבל את התואר "בוקבסקי הישראלי"), לבסוף מסתבר כי הסיפורים נכתבו על ידי צעיר אמריקאי וכך הלאה והלאה בשרשרת שאינה נגמרת. אמנם בן הראש קיבל את התואר "בוקובסקי הישראלי" אבל יש היום כל כך הרבה חקייני בוקובסקי בארץ שאין בכך משום רבותה. מעניינים לעין ערוך הם שני קבצי סיפורים שעוסקים בעברה ובעתידה של משפחת בן הראש. הפליט האחרון מלוסנה בשנת 1263 או בכל שנה אחרת שלח רב של קהילה מכתב לעיירה סמוכה והזהיר את הרב שהצלבנים באים לצלוב אותם והרב שלח לו מכתב חזרה ובו הסביר שהיחסים עם שכניהם מעולים ושלהם זה לא יקרה אך לפני שהמכתב הגיע כל הקהילה כבר הייתה מחוסלת חוץ מן השליח עם המכתב ("לי זה לא יקרה", משה בן הראש)

משה

המוטיב המעניין ביותר ביצירתו של בן הראש הוא היותו "מחובר" לעבר ולעתיד באמצעות משפחתו שמתוארת כישות נצחית. גורל משפחה זאת מבטא תפיסה היסטוריוסופית שלמה, שמתבטאת (אם גם לא תמיד בצורה עקבית) בשיריו ובסיפוריו של בן הראש, תפיסה מורכבת בהרבה ממה שניתן לראות ביצירתו ממבט ראשון. בן הארש רואה ביהודים גזע של פליטים נצחיים, שנגזר עליהם תמיד להתגעגע אבל לעולם לא להגיע לנחלה. גם אם יזכו לכמה רגעים של שלווה ושלום (כמו בספרד של ימי הביניים) תמיד יהיו אלה קצרי ימים. ועל כך אפשר להוסיף – זה גורלו של המין האנושי כולו. משפחת גיבוריו של בן הראש בכינויה "בן זימרא" מופיעה לראשונה בספרו "המפתחות לתטואן" (בימת הספרות, 1999), שם מתוארים קורותיה משך 140 שנה מהמאה ה-19 ועד לימינו. החוט המקשר הוא– החיפוש אחר המפתח לעיר תטואן, מפתח שנעלם פעם אחרי פעם. תטואן השוכנת בצפון מרוקו ליד מיצר גיברלטאר משמשת כמעין מגנט של כיסופים לבני המשפחה. ניתן לראות בספר קינה על ניתוקו של הסופר מהעיר האהובה. ברור שדמויות הגיבורים מבוססות על בני משפחת המחבר, והוא מציג תשובות חלופיות שונות לשאלה המציקה, מה היה קורה אם הוא ובני משפחתו לא היו מגיעים למדינת ישראל אלא מהגרים לצרפת ושם, על פי חלופה אחת המוצגת בלפחות שני ספרים שונים שלו, היה הופך לסופר מצליח ומבוקש, בניגוד למצבו בארץ. ואולי לא. דומה שתשובה אחרת פחות נעימה היא שמצבו לא היה משתנה בהרבה גם אם היה מהגר לארץ אחרת, שכן גם שם היה נשאר גולה נצחי. נראה שגעגועיו האמיתיים של בן הראש אינם כלל לתטואן ולמרוקו שהוא זוכר היטב, ושמצבו שם היה רחוק מלהיות נפלא כפי שהוא מנסה להציג בכמה משיריו. געגועיו האמיתיים הם למקום ולזמן אחרים ורחוקים, לספרד של ימי הביניים ולעיר לוסנה, ששם חיו יהודים ומוסלמים בשלום ובשלווה משך זמן מה עד שהושמדו בידי הנוצרים. או ! לוסנה לוסנה הייתי צועק הם יורים בי ואני צועק לוסנה לוסנה כמו גבר מטורף לפני מותו לאהובה שלא החזירה אהבה ... ואני צועק לוסנה לוסנה ואז צעקתי מחמוד , מחמוד איך יוצאים מן הים הסוער הזה וחוזרים לבית ההולדת. (משה בן הראש, "לוסנה")

משה

יש בשיר הזה געגועים למולדת האמיתית שאינה ישראל וגם לא מרוקו, אלא היא ספרד ששם חיו יהודים ומוסלמים באחווה. (שגם זה כנראה בלוף היסטורי).תחושת הגלות הנצחית והגעגועים למה שהמשורר בעצמו יודע שמעולם לא היה יותר מפרק זמן קצרצר מגולמת בידי נווד בן אלמוות שעומד במרכז קובץ הסיפורים לוסנה (אסטרולוג, 2002). ספר זה הוא גם הקדמה וגם המשך לספר "המפתח לתטואן". הוא עוסק בקורות המשפחה מתטואן ובימי הביניים, ומגיע לעתיד ואף לעולמות מקבילים. למעשה, הספר מהווה מעין פנורמה על תולדות העם היהודי לאורך תקופה זו במקומות שונים ומבטא את השקפתו של בן הראש על היהודי כמהגר נצחי באמצעות זכרונות יהודי לוסנה, עיר בספרד שהייתה בה קהילה יהודית חשובה שחרבה בימי הביניים.כדאי לציין שעם קריאת ספריו ושיריו של בן הראש שם לוסנה מוזכרת שוב ושוב שחשבתי שלוסנה הייתה במציאות ההיסטורית העיר שממנה באה משפחתו של בן הראש במקור לתטואן) אך במכתב אלי בן הראש הבהיר שהקשר המשפחתי עם לוסנה בימי הביניים הוא המצאה פרטית משלו ולמיטב ידיעתו משפחתו לא חיה בעיר לוסנה בימי הביניים. ככל הנראה זהו מעין מיתוס משפחתי שהוא יצר להנאתו וצובר חיות מספר לספר עד שמידי פעם המחבר מאמון בו בעצמו. גיבור "לוסנה" הוא יהודי "נצחי", אדם שמסיבות לא ברורות חי 1000 שנה בזהויות (בהן זהות אשכנזית) ומקומות שונים. הוא מספר את סיפורו לצאצאו מאחר שהוא יודע שבגיל 1000 הוא ימות "באמת". לאמיתו של דבר זה קובץ סיפורים שלא תמיד ברור לקורא מה הקשר ביניהם. חלקם מקושרים זה לזה באמצעות בן האלמוות וחלקם עומדים בפני עצמם, כאילו הכניס אותם בן הראש מחוסר מקום אחר לפרסמם והסוום כיצירות של הצאצא הצעיר (בבירור בן הראש עצמו). כמה מהסיפורים מעניינים מאוד, למשל הסיפור הראשון שהוא מדעי בדיוני טהור. זהו סיפור על יהודי מקסיקני שבעת ביקור בספרד מגיע לעיר לוסנה, אלא שבדרך הוא נאסר בידי שוטרים ספרדיים שחוקרים אותו. לתדהמתו הוא מגלה שהאינקוויזיציה עדיין קיימת בספרד בראשית המאה ה-21., הוא "נחקר", ומועבר ללוסנה, שם חיים עדיין היהודים בצוותא עם המוסלמים מאז ה-מאה ה-11 בניגוד לכל העובדות ההיסטוריות. האיש עבר כמסתבר לספרד ביקום אחר ואולי שתיים כאלה. אחת שבו האינקוויזיציה עדיין פעילה, והשנייה שבה יהודים ומוסלמים חיים בצוותה בראשית המאה ה-21. אלא שלמרבה הצער בן הראש אינו מפתח כלל את האפשרויות המעניינות שבסיפור ומשאיר אותן כמו שהן, מעין סיפור מסע מוזר ל"תחום הדמדומים" ותו לא. הספר כמובן גדוש התקפות ארסיות על האשכנזים ועל הדרך שבה טיפלו ביהודים ספרדים שאת תרבותם לדעת בן הראש הם הרסו, אם כי המחבר מודה שהאשכנזים מתנהגים באותה דרך נבזית גם זה לזה. הוא חוזר על כך באובססיביות ודי היה לומר זאת פעם או פעמיים. הנודד הנצחי

משה

ברור שהדמות של הגיבור הנצחי של "לוסנה" מבוססת על המיתוס הנוצרי המפורסם של "היהודי הנצחי" יהודי בירושלים בימי ישו שמאחר שהעליב את ישו בדרך לצליבתו נגזר לעליו לנדוד לנצח כבן אלמוות ממקום למקום בלי שידע מנוחה ששבה יזכה לבסוף רק כשיחזור ישו באחרית הימים. מבחינת הנצרות הסיפור הזה היה משל למצבו של העם היהודי כולו. אך בן הראש מוצא משמעות חיובית בסיפור זה. מבחינתו הנדודים הנצחיים אינם דבר רע כל עיקר. אולי ההפך. ולי תפיסה זאת מזכירה סידרת ספרי מדע בדיוני בשם "דומארסט" של אי סי תאב על נודד ברחבי הגלקסיה שמחפש ולשווא את עולם מוצאו כדור הארץ שעליו הוא חולם אם כי הוא ידוע שזהו מקום אכזרי ומסוכן לעין ארוך מהעולמות המוזרים המדהימים האקזוטיים שבהם הוא מבקר בכל ספר. ההנחה של הקורא היא שכאשר יגיע אותו נודד לבסוף לכדור הארץ (כפי שאכן אירע בסיום הספר האחרון בסדרה) הוא יכול רק להתאכזב ממה שמצפה לו שם בהשוואה לכל מה שחווה בתקופת גלותו ודומה שזאת היא ההשקפה של בן הראש שהנדודים האכזריים עדיפים בסופו של דבר על המטרה המדומיינת והנכספת כל כך ולכן גם המאכזבת כל כך כאשר מגיעים אליה לבסוף שהרי אין כל דרך שהיא תוכל להשתוות לציפיות . לבן אלמוות שנודד ממקום למקום לנצח נצחים אולי מצפה להגיע יום אחד למחוז חפצו אבל אין לו כל רצון אמיתי לכך.טוב לו להמשיך לנדוד.

על פי בן הראש, ישראל אינה תחנה סופית של היהודים. היא בסך הכל המצאה של האשכנזים שהטעו את הספרדים. אבל נשאלת השאלה האם מרוקו היא המולדת האמיתית, או ספרד היא המולדת האמיתית. אם בודקים את כתבי בן הראש לעומק מוצאים כי התשובה היא שלילית. אין מולדת אמיתית פרט לזאת שבדמיון, וגורלו של היהודי הוא תמיד אחד.

משה

אני זר בכל מקום אך שום מקום אינו זר לי מתטואן ועד איסטנבול אני שומע צעדים של לדינו אנשים שהלכו לכל מקום עם ריח של תפוזים מגרנדה רואה בתים עם אבנים שהבנאי שם חולם על לוסנה עקבות של יהודים עם ריחות שעוברות מדור לדור כך שום מקום אינו זר לי אין לי בית וכל מקום הוא ביתי ("מקום", בתוך "משקל הדיו") דהיינו הגורל האמיתי של היהודי הוא לא למצוא מקום בטוח בסוף הדרך אלא תמיד לחפש אותו אך לא למצוא ואתו לעולם. הספרים האלקטרוניים

משה

הוא כותב ומתגעגע אל העבר, אבל בו בזמן הוא מחובר גם אל העתיד.

משה

ברבים מסיפוריו הוא משלב אלמנטים של מדע בדיוני. בקובץ הסיפורים הספר הבא (ירון גולן, 1997) חמישה סיפורים ארוכים בעלי גוון פנטסטי, ביניהם "לאו או הזיכרון האנושי" על אדם שנחטף בידי חייזרים וכתוצאה מניסוי שביצעו בו הוא מתעורר בכל יום בגוף אחר עם זהות אחרת. סיפור זה הוא הטוב ביותר של בן הראש. ראוי לציון גם "בית" על החיים בתל אביב באמצע המאה ה-21 ואת הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ. כדאי גם לשים לב לסיפורים שלו העוסקים בקשר בין הקורא והכותב בצורות מתוחכמות ופוסט מודרניסטיות שונות. למשל "הספר" שהופיע בקובץ הסיפורים שלו "הספר הבא" מסופר מנקודת מבטו של ספר שניצל מפח האשפה, ספר שנכתב בידי דמות בשם בן הראש כמובן. בסיפור אחר שלו בשם "תקרא אותי" מסופר על קורא הגונב ספר מחנות ספרים ורוצח את אחת הדמויות בספר. על רצח זה הוא נחקר במשטרה. בן הראש הולך עד הסוף בחיסול המחיצות בין הסופר, הקורא והטקסט. כולם, בסופו של דבר, ישות אחת המתקיימת במוחו. איכות סיפורים אלה אינה גבוהה, אבל הרעיון מעניין (אם כי אפשר למצוא אותו אצל סופרים קודמים כמו קורטאסר ופאביץ', אבל אצל מעט מאוד סופרים בעברית). אחרי הכל גם "חודש פריזאי" עוסק בסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אם כי בהצלחה פחותה בהרבה. ואולי אין זה פלא שסופר זה, שמתעניין כל כך בחיסול המחיצות בין הסופר והקורא, מנצל היטב גם את האפשרויות הטכנולוגיות החדשות של ה"הספרים האלקטרוניים", שאותם אפשר לרכוש דרך הרשת ולהפעיל בצורה שונה מספרים רגילים, והם נותנים למחבר אפשרויות שאינן קיימות בספרים רגילים. מרבית ספריו של בן הראש קיימים הן במהדורה רגילה והן במהדורה אלקטרונית, וישנם כאלה שקיימים במהדורה אלקטרונית בלבד, מה שמאפשר לו להביא אותם (תיאורטית לפחות) למספר רב יותר של קוראים, גם בהשוואה למשוררים שמופיעים באותן הוצאות מכובדות שדחו את בן הראש. בן הראש גם מנצל היטב את האפשרויות של האינטרנט, ותירגם שירים רבים שלו לשפות שונות. כתוצאה מכך הוא כיום אחד המשוררים הישראליים היותר בולטים באינטרנט בשפות השונות. בן הראש הוא אולי המשורר המתוחכם ביותר מבחינה טכנולוגית בתחום הפצת יצירותיו בשירה העברית. הפליט הנצחי מלוסנה אז איך הם ספריו החדשים של בן הראש?

משה

האחד "קראתיך בשם" ( הוצאת מובן, 2006) ספר של שירים מסאיים פוליטיים. והשני "גשם בבנשוון מטר בגיברלטר" (הוצאת מובן 2007 ) הוא מעין ספר של מסות וסיפורים. למרות צורותיהם הספרותיות השונות. אין הרבה הבדל בתכניהם.מצד אחד התקפות בלתי פוסקות על הממסד האשכנזי שמסרב לפתוח את שעריו לספרדים ולמזרחיים כמו בן הראש ומצד שני הודאה שגם בעולם המוסלמי לא היה מצבם של היהודים טוב כל כך שכפי שמתארים אותו כיום. בן הראש חולם בספרים האלו על החיים הטובים יותר שהיו לו לבטח אם היה מהגר לצרפת ושם הייתה יצירתו מתקבלת ביתר אהדה.למרבית הצער הם אינם מראים על התפתחות מיוחדת. יש בהם חזרה נשנית על הנושאים שבהם הוא עוסק מזה שנים, הדיכוי האשכנזי של התרבות המזרחית ושל סופרים כמוהו,הן בפרוזה הן בשירה והן כמאמרים חוצבי להבות. אבל יש לקוות שכעת משמיצה בן הראש באופן סופי את הנושאים אלו ימשיך מכאן הלאה אל השלב הבא בהתפתחותו כסופר. בעיני משה בן הראש הוא שילוב מעניין ומלא סתירות של אדם שמעביר לקורא את כל האובססיות האישיות שלו ביחד עם רעיונות מעניינים על גורל כלל האומה, אדם שמתעניין התעניינות עמוקה הן בעבר והן בעתיד. אדם שמתגעגע למרוקו ובעיקר לספרד, למרות שהוא יודע היטב שאין בעצם למה להתגעגע ומעולם לא היה. אדם שמשלב תסכול וזעם עמוק עם הומור ואפילו הומור עצמי. והסתירות האלה מתבטאות היטב ביצירתו. בן הראש שואל את עצמו בשביל מה הוא ממשיך לכתוב למרות כל האדישות שבה הוא נתקל. ושואל פחות או יותר את אותה השאלה שאותה העלה המשורר האשכנזי י.ל. גורדון לפני 150 שנה: "למי אני עמל?". שאלה ששואלים רוב רובם של המשוררים במדינה, ספרדים או אשכנזים. שהרי רק קהל מועט קורא היום שירה. למרות זאת הוא ממשיך לכתוב ,כנגד כל ההתנגדות והבוז, ומה שגרוע הרבה יותר – כנגד האדישות היחסית של הסובבים והחוגים הספרותיים. הוא כותב וכותב וכותב בזעם ובעקשנות. פעם אפשר היה לכתוב על העתיד כל בקר אני מתעורר ומתפלא שהעולם עדיין קיים לפעמים זה קורה לי אפילו בצהריים אני מצפה לפצצות אטום להרי געש ולהצפות מבולים זיהומים ומחלות מגפות ומה לא ואני עדיין לא מבין איך זה נמשך מיום ליום אני מפרסם פה שיר שם סיפור לפעמים ספר כמה שיותר שיקראו אותם אלה שישארו אחרי אם ישארו . (מתוך "לחם החלום: שירים 1980-2000", משה בן הראש) מקורות אביטוב ירון: "הפצע עדיין מדמם", ידיעות אחרונות – המוסף לספרות, 27.2.1998. קופנהגן-אוריין יהודית: "דרויש מרוקאי", עיתון 77, גיליון 250, 2000. הולצמן אבנר: "הגלות היא תמידית", ידיעות אחרונות – המוסף לספרות, 5.5.2000. הופמן חיה: "בוקובסקי הישראלי" ידיעות אחרונות, 12.7.2002. זך נתן: "אני מאוד כועס עליכם", הד החינוך יוני-יולי, 2000 . סומק רוני: "כבוד הלחם וההצדעה לחלום", עיתון 77, מספר 229, מרץ 1999. סמית שהם: "אומרים שהוא נודניק נדיר", הארץ ספרים, מספר 432, 6.6.2001. מקורות ברשת על מואיז בן הראש הבלוג של מואיז בן הראש ספרי מואיז בן הראש בשפות שונותהאתר האנגלי של בן הראש מואיז בן הראש בלקסיקון הסופרים נתן זך על בן הראש עודד שכטר מגן בחרוף נפש על בן הראש תשובה ניצחת לעודד שכטר ראיון עם משה בן הראש ראיון באנגלית עם משה בן הראשפרק מ"לוסנה "מתי שמואלוף על לוסנה בכי המוכים יצח לאור על בן הראש נעמה גרשי על טרילוגית תטואן דוד בן חמו על בן הראשענת ויסמן על בן הראש השירה כמאמר פוליטי : ירון ליבוביץ' על מואיז בן הראש ספרים אלקטרונייםהיהודי הנצחי נווד בין הכוכביםספרדים קטלנים מוסלמים יהודים וגם ישראלים: מואיז בן הראש בספרד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד