אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רחל גיל / נוף עם אישה גבוהה


התמונה של שושנה ויג

רחל

רחל גיל / נוף עם אישה גבוהה. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008

רחל גיל, סופרת בין שתי יבשות, מתגוררת בשני מחוזות גם בפלורידה, בארה"ב. היא ובעלה פרופ' אברהם בלבן מתגוררים שם בגיינסוויל, העיר הגדולה שליד "טורנברוק". (טורנברוק שם העיירה בה מתרחשת העלילה של הרומן המציאה המחברת, "אבל התיאור שלה מבוסס על עיירה שנמצאת פה, כל שאר הנופים קיימים כפי שהם מתוארים בספר. "ר.ג.) וגם באבן יהודה, בארץ ישראל. קדמו לספר הזה קובץ הסיפורים "כלום לא קרה", ספר השירים "תנים של מורא" (שזכה בפרס לשירה ע"ש רון אדלר 1991) ספר השירים "עכשיו תורי למות" והרומנים "אישה יושבת" ו"כברת דרך". בעקבות קריאת הספר שוחחתי עם הסופרת, רחל גיל, במהלך הכתבה אביא מדבריה.ברומאן האחרון "נוף עם אישה גבוהה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2008 שרטטה גיל דמות של אישה ההולכת בעקבות בעלה. הגיבורה אווה הנשואה ליוני "עסוקה" בלקדם את הקריירה של בעלה. זוהי האישה הקטנה שנמצאת לידו כדי שהוא יתקדם, היא עוזבת "הכול" בארץ והולכת אחרי הבעל. יש בדמותה של אווה סוג של השלמה עם גורלה. ברומאן זה מעניקה הגיבורה תמונה על המשפחה מנקודת מבט שמדגישה את הזכות לשמר את שלמות המשפחה. המפרצים והשרטונים שאליהם נקלעים גיבורי הרומאן אווה ויוני אינם פוגמים בזוגיות שהם בנו להם. כשלאווה יש "חשבון" כלשהו עם בעלה היא לא מתפרצת ומטיחה בו דברים קשים. גם כשהדברים נאמרים בסופו של דבר הם לא הופכים לטון השלט אלא הם נבלעים ברצף העלילתי שבו לגיבורה חשוב לראות כיצד הקן המשפחתי מתגבר על המכשולים האישיים כל אחד לחוד וגם שניהם יחד. היא מקריבה את הישגיה האישיים למען הצלחת הזוגיות, יש הרגשה שהיא "לא חיה" במידה מסוימת בקשר הזה הזוגי. יחד עם זאת אין בה תלונה גלויה כלפי בעלה והגורל הזה שהוכתב לה בעקבות המעבר הזה לארה"ב מתקבל על ידה בהבנה מסוימת אף שמתחת לפני השטח רוחשת הקורבנות שלה כאישה יוצרת. הגיבורה היא יוצרת- ציירת. הגיבורה לא רואה עצמה מתנגדת, היא חיה לצד הגבר שלה ועושה הכול כדי שהוא יצליח והיא "במקרה" מצליחה לידו, הדבר מתרחש לאחר שקורה משהו ואין זה משהו שקרה רק בזכות הקשר ביניהם. הדמות הנשית בהחלט "מרגיזה" במונחים הפוסט- מודרניים. דמות האישה מעוצבת כדמות שתעורר מחשבה באשר למקומה של האישה במערך המשפחתי. גם התא המשפחתי במידה מסוימת "עקר". אין בספר התייחדות עם הבעל מעבר לקטעים מצומצמים. וגם אין ילדים בקשר הזוגי. הזוגיות "המושלמת" היא זוגיות שנבנית בלא הילדים. ואולי הזוגיות שמתוארת ברומאן היא זוגיות שבה האישה והבעל מתפקדים כתא המשפחתי האידיאלי בלא שיהיה צורך בילדים כדי לחבר ולהדביק את הקשר בדבק הביולוגי הזה שאנו בחברה כה הקפדנו להשתמש בו. כדי לפתור בעיות בינו לבינה אווה לא מציעה "לעשות" ליוני ילד אלא נרתמת ועוזרת לו בדרכים שונות.היחד ביניהם נבנה על ידי החוויות המשותפות וגם החוויות שכל אחד מהם חווה. ושניהם מצליחים לחוות את היחד גם מנקודות שבהם הבדידות גוברת על רגעי היחד.לצד הזוגיות "העקרה" עם הבעל נמצא שיש בספר סוג של אחוות נשים, הגיבורה משמשת כתחליף בת לשכנה שלה בארה"ב, במקביל לקשר החדש בארץ החדשה עם השכנה הזקנה שמתגעגעת לבתה שאינה באה לבקר את אמה ובמקומה מתפקדת אווה כבת המחליפה. במקביל לקשר הזה הקשר המשמעותי בחייה הוא הקשר עם חברתה מיקה. היא מתבוננת גם ממרחק גיאוגרפי בהתנהלותה של מיקה. החברות הזאת עם מיקה חברה מהלימודים בבצלאל והחברות עם אישה זקנה בארץ זרה מעוררים סוג תחושה שכאן יש קשר אמיתי. וישנה הרגשה שאחוות הנשים היא אחווה חשובה בחייה של הגיבורה. האחת שמחליפה בעבורה את דמות האם שזה לא מכבר נפרדה מעולמה לפני שעזבה את ארץ ישראל, ודמות החברה הטובה שממשיכה לשמור על קשר גם ממרחק המקום. על דבריי אלה מגיבה הסופרת רחל גיל:"אווה היא בת להורים מאוד מבוגרים. מעמד של ילד במשפחה כזאת הוא מעמד של מבוגר. בייחוד מאחר והוריה גם באו מארץ אחת. אין לה את הפריבילגיה של הביטחון שהורים רגילים אמורים להעניק. היא כל הזמן בעמדת דאגה. היא לא יכולה לספר להם כשקורה משהו, כדי שלא להדאיג. עליה כל הזמן להשגיח, להיות השגרירה שלהם בארץ החדשה, וכבר בגיל צעיר היא צריכה גם לדאוג להם פיזית. בסופו של דבר היא מאבדת אותם בגיל שרבים אחרים עדיין נעזרים בהוריהם.נוסף על כך היא מאוד גבוהה, כך שגם מבחינה גופנית, כבר מגיל צעיר היא במובן מסוים מאבדת את האפשרות להיות ה"קטנה".מכל האנשים שאווה יצאה איתם, הקשר עם יוני יוצא דופן. הוא קורא לה "קטנה," וזה גם המעמד שלה בקשר, פתאום היא לא צריכה לדאוג, דואגים לה, עסוקים בקריירה שלה. באחד הפרקים בהתחלה אווה מתלוצצת ואומרת, שהיא חושבת שמן ההתחלה היא ידעה שהיא תוכל ללכת לידו על עקבים. זו הלצה מטפורית שמסכמת את מה שהיא מרגישה באשר אליו. את הנכס החדש הזה היא מאבדת ברגע שהם מגיעים לאמריקה. אווה מצטרפת אליו לא משום שהיא האישה הקטנה שהולכת אחרי בעלה, היא מצטרפת אליו כיוון שהיא כבר איבדה את שני קרובי המשפחה היחידים שלה, משמע את הוריה, והיא לא יכולה לסכן את הקשר עם קרוב המשפחה היחיד שיש לה – בעלה.בדרך כלל בני אדם לא יכולים לשער מה המשמעות של לעבור לארץ זרה, עד שהם לא חווים את זה על בשרם. אווה לקחה בחשבון שיהיה עליה במובן מסוים להתחיל מחדש, אבל היא עדיין לא ידעה מה המשמעות של העניין. אבל אני חושבת שהדבר הקשה ביותר שהיא חווה זה במידה מסוימת כמו שכבר אמרתי, זה האיבוד של המקום שלה בקשר. לא משום שיוני חדל מלאהוב אותה, אלא משום שאחרי הזמן בארץ, שבו הוא עבד בחצי משרה, פתאום כל דקה מזמנו מנוצלת. כל אלה כמובן מאדירים גם את הבדידות, גם את המשמעות של האובדן של הפן המקצועי, וגם כמובן, כמו שכבר אמרתי, את האבדן של היכולת להיות "הקטנה" בקשר.אינני חושבת שמדובר בזוגיות עקרה, מדובר בזוגיות שעוברת משבר קשה. דרך אגב, אין להם ילדים בלי כל קשר לזוגיות, אין להם עדיין ילדים, כי ילדים כמו אווה, שחווים מין ילדות מבוגרת כזאת, או ילדים שמטפלים בהמון אחיהם הקטנים, לדוגמא, פעמים רבות מאחרים ללדת, אם בכלל. אווה מתייחסת לעניין הזה ברומן, אחרי אחת השיחות עם אמא של יוני.אווה מתיידדת עם גברת קנינגהם, כי זה מה שהיא מכירה טוב כל כך – קשר עם מבוגרים. ויש פה גם כמובן מעין אפשרות של "תיקון". בהתחלה גברת קנינגהם נראית לה כל כך שונה מאמא שלה, הצבעוניות שלה, הבית המיוחד. אבל בסופו של דבר מתחת לקליפות הצבעוניות שוב שבים התלות והבדידות להציץ, ואווה חוזרת לאותם דפוסים שהיא הכירה כל כך.מה שרציתי לבחון בספר הזה הוא זוגיות במשבר, באין מולדת, באין משפחה, באין שום דבר תומך ליפול עליו, במציאות שאתה לא מכיר את הקודים התרבותיים שלה."אם נתייחס לאמירה של הסופרת רחל ולאמירה של המספרת אווה, יש בגיבורה אווה סוג של גיבורה משהו מעבר לגיבורות הספרותיות המודרניות, הגיבורה מקבלת עליה את הכינוי "קטנה" ואף נהנית ממנו. היא אינה רוצה "לזרוק" את הגבר מעולמה וגם אם יש בה כעס כלפי התייחסותו אליה היא משתדלת בכל מאודה להיות שותפה לעשייתו. הרצון של הגיבורה הוא להיות האישה הקטנה, ואולי אנו כחברה לא מבינים מהי משמעות האישה הקטנה. הגיבורה כחלק מן הניסיונות שלה לבנות זוגיות אולטימטיבית מוכנה להיות שותפה לגבר והיא מקבלת עליה את הדין כאשר כל שעומד לנגד עיניה היא שלמות התא המשפחתי הקיים.. הגיבורה רוצה שהקשר עם יוני יצליח ולכן עליה להפנים את הכינוי הזה של הקטנה שיש בו מעין קונוטאציה לאישה הקטנה שנשמעת לצרכי בעלה. ולא רק זאת. הספר מתאר קשיים בהבנת הקודים החברתיים בארץ חדשה. ועל כך כותבת לי המחברת מארה"ב באיי מייל:"אין לך מושג כמה שהם חשובים, בייחוד כשמשהו לא עולה יפה. כשאנחנו בארץ מדברים עם מישהו, בדרך כלל לפי השפה שלו והמבטא אנחנו יכולים מיד לדעת מאיזו עדה הוא, ומה השכלתו, והיכן הוא למד וכו'. פה אתה לא מזהה מבטאים, והקודים של ההתנהגות זרים לך להפליא. לקחת מישהו לרופא מבלי לציין שאינך בן משפחה, זה דבר שאנשים נזהרים מלעשות."וזוהי הבעיה של הגיבורה בספר.לתחושתי, מרכזיותו של הספר על קשר בין אמהות לבנותיהן, הקשר בין יוני לבין אווה הוא קשר שלטעמי, מוציא את דמותו של הגבר כדמות שאינה מתפתחת, היא נמצאת ליד הדמות הנשית, אמנם הקריירה שלו הופכת למשמעותית בעבור הזוג אך מעבר לכך הקשר הוא קשר "קר". את החום של היחד נוטלת הגיבורה מקשריה עם הנשים. ישנו גם רגע בו הגיבורה "שמחה" להישאר לבד בשעה שבעלה נעלם לכמה ימים הדבר מתקיים בסיום הספר. זוהי "החופשה" שלה וזהו הקטע שבו היא חשה נהנתנות אמיתית בלי בעלה. כשהוא חוזר היא יכולה לתפקד עמו בשלמות הזאת. התיאורים הללו מציגים את האישה כ"מזויפת", כמי שמוכנה לשלם את קורבנה למען הזוגיות המושלמת שבכלל היא סדוקה ושבורה והיא אינה רוצה לראות זאת. כשקוראים את הספר חשים אי נוחות בעקבות החוויה שעוברת הגיבורה, ניסיון שלה למצוא חברה בארץ החדשה בדמות אם חלופית נתקל בסופו של דבר בחוויה משפילה, וגם כאשר בעלה "מגלה" מהו המחיר שהיא שילמה היא מושפלת על ידו, אף שהוא תומך בה ומחפש דרך להציל את כבודה, היא עדיין משלמת אתה מחיר לבדה. מה התחושה שאת מרגישה כסופרת באשר לגיבורת הספר? ועל כך עונה לי רחל גיל:"למה את חושבת שאווה היא זאת שמשלמת את המחיר לבדה? אני חושבת שיוני משלם מחיר מאוד כבד. בין הישראלים היו פה שני מקרים של הסתבכות כלכלית, וכמו יוני הגברים הם אלה שנשאו בנטל המשרות הזוטרות למרות התארים שלהם וכו'. אווה מצטרפת אליו לחלוקת העיתונים, כדי להיות איתו, אבל מי שפוטר, מי שאיננו יודע אם אי פעם יעלה בידו לקבל עבודה במקצועו, זה יוני.ודבר חשוב נוסף. יש איזו אמונה רומנטית שמי שעבר חוויות קשות בחייו נעשה רגיש יותר לסבל של זולתו. אני חושבת שאין זה נכון. אני חושבת שסבל מותיר צלקות, ומשברים גדולים לא עוברים מבלי להשאיר סימן על אלה שחווים אותם. אני לא מגינה על יוני אני מבינה אותו הדמות שעמדה לנגד עיניי היא זו . בחור ממשפחה איתנה פוגש בחורה קצת יוצאת דופן, גם במראה וגם ברקע המשפחתי. כל אלה אינם מרתיעים אותו, אלא להיפך, מקנים לה מקום מיוחד בקשר שלו איתה. המעבר לארץ אחרת משנה גם את מעמדו בקשר, וגם את זה שלה. אני רוצה לכתוב משהו שאיננו שייך במישרין לספר, אבל יש לו השפעה. הוא פתאום המפרנס היחיד. אל תתייחסי אל זה בעניין הספר, אני תיכף אחזור ליוני. הרבה משפחות שמגיעות לכאן, בו נאמר כולן, מגיעות עם ויזה של עבודה רק בעבור אחד מבני הזוג, בדרך כלל הגבר. ועובר הרבה זמן עד שגם האישה יכולה להתחיל לעבוד, ובהכרח דברים בתא המשפחתי משתנים..אני לא יודעת מה זה אומר על האופי האנושי, אבל תמיד אישה שתלויה בפרנסתה על בן זוגה, מוותרת על עוד כמה דברים. נחזור ליוני. יוני טעה. אין כל ספק. בספר אווה חושבת מה היה קורה אם הוא לא היה מגיב כפי שהוא הגיב, גם כשנודע לו שהיא לקחה את גברת קנינגהם לרופא, וגם אחרי כן כשנודע לו על החקירה. גם אווה טעתה כשהיא שמרה את הכול בסוד. אלא שהיא צייתה לד.נ.א. הפסיכולוגי שלה. זה מה שהיא חונכה לעשות . לא לספר, לא להדאיג. לזכותו של יוני נאמר , שרבים אחרים היו פונים להוריהם שישלמו את החוב. ההורים שלו היו אנשים מבוססים. אבל הוא העדיף לחלק עיתונים, מבלי לדעת מה יעלה בגורלו. שנה שלמה הוא חילק עיתונים מבלי להסגיר אותה כביכול להוריו. אני לא חושבת שכל מה שהוא עשה היה הדבר הנכון לעשותו, אבל אני חושבת שהעונש שלו היה קשה ביותר. אני יושבת פה די בעמדת תצפית. מה שנורא מעניין אותי זו תמיד הדינאמיקה הזוגית. דינאמיקה זוגית יש בכל מקום. אבל אני הקצנתי את העניין, לא סתם משבר, אלא משבר של באין מולדת ובאין משפחה."ועל דבריה אלה אין לי מה להוסיף פרט לציטוט מספרה "נוף עם אישה גבוהה":"הייתי בודדה באותם ימים, הייתי בודדה כפי שלא הייתי מימי, לא חסרו לי מעשים. מאז שעברנו לגיינסוויל, מכסת השעות שלי הייתה מלאה עד תומה. בשעות שלא חילקתי עיתונים או ישנתי, עבדתי בסדנה. שלא כמו בטורנברוק,כל דקה הייתה לה עשייה משלה, ובכל זאת, מעודי לא התנהלתי לבדי כל כך. מאז שהכרתי את יוני הוא היה האלטרנטיבה שלי לבילוי. בילוי בחברת עצמי היה רק בעדיפות השנייה. אל אנשים אחרים נזקקתי רק כשכשלו שתי הראשונות. מעודי לא הייתי בן- אדם של הרבה חברים. בתור בת יחידה להורים מבוגרים בבית שקט,הסתדרתי לא רע בחברת עצמי. מגיל צעיר למדתי להעסיק את עצמי, להסתפק בשיחות ששוחחתי ביני לביני. בטורנברוק היו החיים החדשים, הייתה גברת קנינגהם. אחר גברת קנינגהם מתה, ויוני כבר כמו הקיף את עצמו באיזה מעגל, לא נראה אבל קיים." (שם, עמ'172-171).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג