אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטעם 13 - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית


התמונה של דן לחמן

בימים אלו יצא לאור כרך חדש של כתב העת הרדיקלי 'מטעם'. בכל פעם לפני שאני מתחיל לקרוא בו עולה לי בי השאלה למי הוא מיועד, כי הרי אלו שדעתם מכוונת ממילא לדעת הכותבים אינם זקוקים לו ממש. הוא משמש להם לכל היותר כמשהו הנותן להם איזה ניסוח מילולי קצת יותר מדויק על מה שחשבו מילא או עוד ארגומנט להצדיק את דעתם. נראה לי שהמתנגדים אינם טורחים לקרוא אותו וחבל. כי דווקא קיצוניות העמדות יכולה לעזור גם לאלו החושבים בלהט אחרת לתת לעצמם יסודות ברורים יותר להגנה על עמדותיהם המתנגדות. חשבתי על זה דווקא כשהגעתי לקרוא את מאמרו של אילן פפה על גירוש ערביי ישראל בתחילת 1948.דעתו איננה חדשה ולא מזמן כבר התנהל וויכוח מר סביב התזה שלו כשאחד מתלמידיו כתב עבודה באוניברסיטה המסתמכת על הוראתו של אילן פפה. אילן פפה הוא אכן רדיקלי במחשבתו. הוא בא לנפץ חלקים מהמיתוס שנבנה בארץ שעליהם חונכנו וגדלנו, ואותם ממשיכים להנחיל. הוא מתנגד לסיפור ומחפש את האמת.עיקר טענתו היא שהערבים לא ברחו מהארץ אלא גורשו עם הכרזת העצמאות. הוא מדבר בעיקר על הישובים שהיו לאורך רצועת החוף והשפלה. הוא מביא ציטוטים המאשרים את דעתו. למאמרו הוא קורא "אנו קוראים לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה" השם הוא ציטוט ממגילת העצמאות.

פפה מעמיד אותו באור הציני שלא הכוונות של התכוונו אליהם.פפה מצטט אמירה של בן גוריון המתייחסת לאיים ערבים בחיפה ועכו. איים שהפכו במהרה לעיי חרבות.בהמשך פפה תוקף את הסיפור אותו אנחנו מספרים לעצמנו. אנו שבאנו מהשואה עם תחושה ששנית היא לא תקרה. הוא תוקף את הסיפור של צבא שבע מדינות ערב שתקפו אותנו. את מיתוס המעטים נגד רבים. הצבא המצרי אמנם הפציץ את תל אביב מהאוויר אך מעולם לא איים עליה באמת. מה שמעניין אותו הוא הגירוש והחרבת הכפרים עוד בטרם הגיעו הצבאות הערביים. על האכזריות של צהל שהביאה להווה המר של הפלסטינאים היום. הוא מחבר את מה שקרה בימים ההם עם ייבושה של ירושלים המזרחית, את הרס רצועת עזה.להנהגה הייתה דעה אחת. הקמת מדינת יהודים בארץ. לא היה להם דימוי של העתיד. ההנהגה לדורותיה שאפה תמיד להגדיל את השטח. משפטים מהנוסח "מקסימום שטח – מינימום ערבים" או "אנחנו כאן –הם שם" הנרטיב שאנחנו מספרים לעצמנו מספח לנו נס. נס הבריחה של הערבים. הם לא גורשו. פפה טוען שהרס הבתים והגירוש של 1948 הביא להרס המעמד הפוליטי של הערבים באת ימים. כל הכלכלה המחשבה, הממון, מצפונה החברתי, הנכבדים וראשי החמולות. כל בני המעמד הבינוני שזכו לחינוך מתקדם. כל אלו גורשו. הסיפור על המעטים נגד רבים נכון מהצד שלא אליו אנו מתכוונים. בעוד ליהודים היו כחמישים אלף מגויסים לערבים הי רק מעט חברי מיליציות פלסטיניות. אחרי ה15 במאי כבר עמדו 100.000 חיילים. חלק גדול המלחמה היה טיהור אתני.צריך לקרוא את כל המאמר על פרטיו. גם אלו שיתקוממו עד קצה נשמתם צריכים לבדוק עובדות ולדעת במה הם מאמינים באמת. להגיד כל זה נכון ואני מקבל ומסכים עם הדרך ההיא הנמשכת עד היום היא לגיטימית בתנאי שהאמת ברורה והאחריות על האמת מתקבלת. לא אמשיך לנתח את המאמר, כל מי שמעניינת אותו התזה וההוכחות צריך להשקיע את הזמן ולקרוא. בעיקר המתנגדים.סיגל נאור פרלמן יוצאת במאמר יפה מאוד ורב ציטוטים להגנת שירתו המאוחרת של נתן זך. מבקרים רבים טענו ששירתו המאוחרת פחות טובה. שהייתה ירידה ביכולתו. באה נאור מנתחת ומראה ששירתו אכן השתנתה, אך אלו שטוענים נגדו מחפשים בו עוד ממה שהיה ואינם מצליחים לעבור את משוכת השינוי שחל בשירתו החדשה.במאמר מקיף וחשוב מאוד מביא גדעון עשת את סיפור נפילתם של בכירי האוצר במשק. הוא מנתח תהליכים כלכליים וחברתיים. הוא מסביר איך ומדוע אנשים כמו עמירם סיון, אריה מינטביץ, גיורא גזית, כל אלו שהיו חשבים ובכירים באוצר והתקבלו בזרועות פתוחות על ידי מוסדות כלכליים או בנקים, ואיך ומדוע היום, בשל מדיניות שפקידי האוצר עצמם אותם "נערי פטינקין" נביא הכלכלה הימנית, אלו ששינו את פני הכלכלה של הריכוזיות הכלכלית הממשלתית לכלכלה פרטית. בזמנו כל מצטייני לימודי הכלכלה שאפו להגיע למשרד האוצר ולהפך לאליטה. "לנהל את המדינה" כל אלו שפרשו בעבר המשיכו לנהל את הבנקים הגדולים והמפעלים. היום אנשים כמו סלווין יוסי בכר, אורי יוגב מראני, מילגרום ואחרים נעלמו. לא שהם לא עובדים ועושים דברים חשובים אך הם כבר לא מנהלים את המדינה גם ממקומם הפרטי.הרעיון היה להנהיג בארץ כלכלה תחרותית לטובת הציבור. ואכן אנו רואים היום איך שיום אחרי שעיתון אחד מעלה מחיר למחרת כל האחרים הולכים בעקבותיו. אם חברת סלולר מעלה מחיר שיחה כולן זוחלות ומעלות גם הן. ואלו הדוגמאות הקטנות היומיומיות. מאמר יפה מאוד של מישל פוקו עוסק ב-ניטשה,פרויד, ו-מרקס. מאמר שנולד בהרצאה סביב שולחן עגול עם כמה אנשי רוח אחרים. נושא המאמר הוא הפרשנות החדשה שהופיעה בעקבות שלושת ההוגים.

מישל פוקו מתחיל מהמקום בו חושב שהשפה איננה מתכוונת למה שהיא אומרת. החשד ששפה אומרת דבר אחד ומתכונת לדבר אחר. איפה התחילו שינויי הפרשנויות. איך התנהלו הדברים במאה השש עשרה ואיך חל שינוי במאה התשע עשרה. תקופה בה פרשנות באה מתוך הדמיות. דבר דמה לדבר אחר וקיבל פרשנות מהמוכר קודם. ההפרדה בין הדמיון לכל דבר בפני עצמו באה מאוחר יותר. ואין ספר בלבו של פוקו ש-מרקס, פרויד ו-ניטשה שינו את היחס לפרשנות האפשרית. אך מצד אחר העמידו אותנו מול הצורך לפרש את הפרשנים.שלוש פגיעות נרקיסיות גדולות קרו לאנושות. זו של קופרניקוס שקבע שאנחנו לא מרכז העולם. זו של דרווין שקבע שמוצאנו מהקוף וזו של פרויד שגילה שהתודעה שלנו בנויה על הלא מודע. פרויד שהביא מדברי פילוסופים שונים, נמנע מלצטט את ניטשה ולדבר עליו מן הסתם מפני שלו. סלומה הייתה פציינטית של פרויד והוא לא היה יכול להוציא דברים מחדר הטיפולים. באנליזה של דורה פרויד מעמיד גבו לפרשנות. היא צריכה להיעצר במקום כלשהו. היא לא יכולה להיפך לאינסופית. ניטשה מגיע למסקנה שהידיעה המוחלטת משמידה את היודע"במאמר מרתק הגורם לבחון את הולדת האידיש, וממנה את דוברי האידיש "האשכנזים" בוחן פול וקסלר את הולדת השפה וטוען שהיא איננה ז'רגון שנולד מהגרמנית. האשכנזים הם פאגאנים שהתגיירו במאות קודמות. אלו שהיו הכוזרים ועוד עממים מהאזור הסלאבי. הוא מוכיח על יסוד ממצאים פילולוגיים, ארכיאולוגיים ואחרים שכל הסיפור על היהודים הגרמניים אינו נכון. שהיהודים האשכנזים מוצאם מהתורכים או מעמים פגאניים שחלק מהטקסים שלהם נשארו בתוך המורשת והפכו לטקסים יהודיים. מאמר מרתק ומפתיע ביותר.יש בחוברת פרסום ראשון לתרגומה של הלית ישורון לפרק האחרון של בעקבות הזמן האבוד. מאמר של פרויד העוסק בהשלכות הנפשיות של הסתגלות לעקרון המציאות. וכל זה מבלי להתייחס לשירה ולסיפורת הממלאים את החוברת. כרגיל חוברת מלאה רעיונות ועניין.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן