שושנה ויג / חגיי ועונותי - ארוטיקה בספרות


התמונה של משה גנן
28 צפיות

שושנה

"שושנה ויג / חגיי ועונותי. הוצאת אסטרולוג,2002

"אני עוברת תהליך של היטהרות בעת הכתיבה" (שושנה ויג, בראיון עם מנחם פאלק), לגבי אִמָּהּ: "הלוואי והיו לה בדמיון אנשים אחרים [חוץ מבעלה], לאהוב...אולי היו מתעוררים בה חיים חדשים, והיא הייתה חיה את חייה בשנית" הקורא בספר – אחר מספר דפים מועט מתחיל להרגיש שלא בנוח. הוא מתגרה. לפניו אישה, כולה משוחררת – אמנם במיטב שנותיה – המתערטלת לפניו מכל וכל וכותבת בחופשיות מוחלטת על נושאים שבינו לבינה. הכתיבה היא כתיבה מתוך כאב. אמנם הארוטיות שולטת בספר באופן מאוד בולט, אולם העיסוק בליבידו הוא מתוך יצירת הקשר עם המוות. ארוס וטנטוס חיים יחד בנפשה של הגיבורה. היצר החיים ויצר ההרס מתקיימים במעין הרמוניה, שיש בה ניסיון ליצור "שלמות". הכתיבה עוסקת אפוא בהרס העצמי שניחנה בו הגיבורה. בתהליך החשיפה בספר יש גם תהליך של טיפול פסיכולוגי: הגיבורה נפגשת עם המטפלת שלה; חלק מן הסיפר הוא הוידוי של הגיבורה בפני המטפלת. שם הגיבורה הוא מיכל, ומיכל מכילה על עצמה את החוויות שעוברת אישה. למיכל חוויות שיכולות לעבור על כל אישה. הארעיות היא ששלטת בכתיבה. אין מקום אחד שהיא נמצאת בו אלא היא רוכבת ממקום למקום על גבי האופנוע. אין אדם אחד שהיא בקשר עמו כיוון שהיא נודדת מדמות לדמות.היא לא נקשרת לדמויות האלה למעשה אלא היא משתמשת בהם לצורך הפענוח שלה את עצמה. שושנה ויג טוענת שלא ניתן להבין את הספר בעיניים גבריות. היא הצפינה אירועים שאולי רק לה הם מובנים. גיבורת הספר מחליפה זהויות ומחליפה מקומות עבודה, אינה מוצאת לה מנוחה. היא מתדלקת בתחנת דלק, היא בעלת משתלה לצמחים. היא מנסה לאמץ לעצמה תפקידים גבריים, עסוקה במחיקת הזהות הנשית שלה. היא שוזרת אל תוך הספר גם סצנות התייחדות מנקודת מבט "גברית". הבעיה היא בטשטוש הגבולות והתחומים.הספר עוסק בטשטוש גבולות ותחומים אלה.לא ברור בדיוק מי היא הגיבורה, מה מעשיה ומה מטרתה. העיסוקים שלה הם מטאפוריים. אחת הדוגמות הן, למשל, כאשר מנהל חנות העציצים מחזר אחריה היא אינה יודעת האם הוא לא מטריד אותה מינית. אולי הַסֵּפֶר עוסק בהטרדות מיניות של הגיבורה על ידי גברים שנדמה להם שהיא חושקת בהם. ברקע הספר יש גם תחושה שהעיסוק במיניות של הגיבורה הוא עיסוק שמזכיר נערה מתבגרת ולא אישה בשלה ובוגרת. היא מגלה את מיניותה בעזרת הגברים שאותם היא פוגשת ברצף העלילתי; הגילויים מתוארים על ידיה בהתחלה באופן אכסטטי, אך אחר כך הם נדחים על ידה. ההתאהבויות שלה מהירות ואינן מחזיקות מעמד זמן רב. היא מחפשת הגיבורים שישלטו בה; ומצד שני היא זו שצדה אותם. משחקי הכוחות ניידים כל הזמן. הגיבורה פוגשת מגוון דמויות מייצגות בחברה הישראלית. רץ המרתון, אלחנן, הוא מתנחל, וחגי, גיבור הספר, הוא מעין מטמורפוזה של גיבור נעורים.אם נתבונן בספרות מנקודת המבט שנמצאת ברקע הסיפור באופן מאוד בולט נמצא שהספר אופייני לתקופה בה אנו חיים. זוהי תקופה מודרנית, פוסט-ויקטוריאנית: ד. ה. לורנס (ליידי צ'טרלי), ג'יימס ג'ויס (יוליסס) ואחרים שחררו את לשוננו בענייני המין. ועל כן יתכן, כי ספרה של שושנה ויג הוא באופן בלתי מודע המשכו של הז'אנר.נשים כותבות הוא נושא ממש גדול, הרי אין עדותן עדות ומקומן במטבח ובחדר הילדים ובחדר הלידה ואין עצתן נשמעת שאין הן כשרות לעדות וכו'. אך כיום כותבות, לא אחת כי אם רבות, לא רק המשוחררות כי אם גם החרדיות, ולא רק בענייני דת ומדינה אלא גם על מה שבינו לבינה, ודי הרבה על המתרחש ביניהם במיטה.ארוטיקה בספרות הנושא הוא אם כן – ארוטיקה בספרותוהדגמה מספרות הנשים. זוהי ספרות שאינה עושה הנחות לקוראים: כשנשים כותבות ארוטיקה הן יותר נועזות מהגברים. יכול להיות שויג קוראת כאן תיגר על הכתיבה הגברית. היא מנסה להניס אותם מן השדה שבו נדמה להם שהם שולטים. לא נאמר שהאישה חכמה מן הגבר כבר במקרא? הספרות הארוטית במדינת ישראל עדיין אינה מקובלת והיא מהווה נושא אסור לקריאה-כתיבה-שמיעה-עיון לגברים, לא רק דתיים וכו', מה עוד לנשים. זוהי צביעות במידת מה של החברה, המנסה להגן על האזרחים. ומה מעמדה של ספרות כזאת?האם יש והיא מתקבלת בציבור המשכיל המתקדם, הליברלי, או קיומה הנאות רק מתחת לשולחן? לפי הגישה הויקטוריאנית (ע"ש המלכה ויקטוריה, מלכת אנגליה בין השנים 1901-1837) ספרות החכמה הארוטית היא פררוגטיבה, זכות קדימהשל השכבות החברתיות העליונות בלבד. לפיכך העיסוק בספרות כזו וההנאה ממנה - לפי מעצם ההגדרה – הם עיסוק אריסטוקראטי.הספר שלפניי - חגיי ועונותיי הוא הרומן השני פרי עטה של המחברת. גם בספרה הראשון דרך העיניים שלי התחבטה הסופרת בארוס והטנטוס. היא הציגה את הגיבורה כמי שמנהלת טריאלוג עם שלושה גברים באופן וירטואלי, כדי להמחיש את עוצמת מיניותה בספר הראשון הייתה מיניות של פנטזיונרית. בחגיי ועונותיי יש גם אמירה על אותם הנושאים כשהפעם האמירות הן הרבה יותר חריפות והרבה יותר חדות ואולי פוצעות. ואולי הסצנה של בית החולים בפתיחה היא כדי לתאר את עוצמת הפצע ועוצמת הכאב של הגיבורה. בבית החולים - הפתיחההדף נפתח. אנו במרכז הרפואי בבאר שבע.ספרים על חולי - ועוד יותר מוזר, שירים על חולי – קיימים מכבר, ואמנם אינם נפוצים: הקורא מכיר בקיומם, בזכות קיומם, בקיום נושאיהם, המחלות בהם חלה אדם: אך אין שירים כאלה מהנים. אין זה נושא "אסטתי", מסוג הנושאים שפיליפ סידני[1] ראה בהם את מטרת הספרות – ללמד וּלְהַנּוֹת. אין זה נושא מלבב ומקרב את הקורא. כאן לא בעיות החברה, האומה, בעיות קיום פילוסופיות וכי"ב במרכז הענין. כוונת הכותב להעמיד עצמו במרכז תשומת הלב, על דפים בהם קיים רק האובייקט הסובל, והוא מרכז עולמו. בדרך כלל כוונתו לתנות כאביו וצרותיו, לזכות בשיתוף, המלא הרחמים, ההשתתפות בכאב. אך מחברת רומן זה עושה זאת בהומור. גם דוחים תיאור פרטי המחלות. והרי עינינו נישאות אל השלמות, הבריאות והאושר – צר לנו אם מזכירים לנו כי אנו יצורים סופניים. כל חיינו אנו בחדר בו יושבים אלה העתידים למות; אורחי רגע על פני האדמה. החולה מרכז ענינו הוא המחלה, המתרחש בגוף, ואין בחוויתיו מן האסתטי, מהעולם בו הקורא המתבונן נוכח בעולם העשוי כולו מיופי. רחוק מכך. עולמו של הרומן הוא הגוף, הגוף הסובל, - או מתמסר להנאותיו.והנה, ספרים אחדים ויצירות אחדות נכתבו על מצבי בריאות שונים. די אם נזכיר את ספרו של אריך סגל, "סיפור אהבה": (תזכורת: המדובר הוא על אהבה בין צעירים, אך מתגלה כי ג'ניפר, האישה הצעירה, חולה במחלה ממארת וימיה ספורים. הסרט מסתיים במותה).בדוגמא מימינו, איתמר יעוז קסט – ספרו הֱעִירָנִי על קיום הנושא בכלל - הכותב מחזור שירים על תאונה קשה שעבר. הוא מתאר את שעותיו הקשות בבית החולים, כשאשתו לידו ודואגת לצרכיו. מה הם המכמנים ששושנה ויג מבטיחה לקורא בספרה הפותח בהודעה "פתיל חייה כמו בער את בעירותיו האחרונות"?כל הספר הוא על בעירה.המחברת מתארת את רגשותיה תחת מסכת החמצן. היא מוטלת כמעין גוף ללא נשמה ונתונה לחסדי אנשים זרים, אחיות ורופאים המתעסקים בתיקון החפץ שֻׁעוּוַת. המחברת נמצאת מחוץ להם, הם באחת, והיא חיה את עולמה הפנימי. וכבר כאן עדיף שנדקדק במינוח. לא עוד נקרא לדוברת בספר: "המחברת". המחברת בודה דמות שכל זה קורה לה. דוברת זו מביאה לפני הקורא את דבריה בלשון "אני", בגוף ראשון. היא בוראה תוך כך מעין דמות חיה בדפים ונושמת – ואף על פי כן דמות שנראית כי מקורה בעיקרו בדמיון. היא בודה לה חיים שעיקרם קיים רק בדמיונה – כפי שהיא כותבת באחד המקומות ברומן כלפי אמה: וראה לעיל, במוטו. "הלוואי והיו לה בדמיון אנשים אחרים [חוץ מבעלה, אליו היתה נאמנה כל חייה] לאהוב...אולי היו מתעוררים בה חיים חדשים, והיא הייתה חיה את חייה בשנית". ואמנם, לעתים אין זה קל להבחין.דברים שבעלמא מוצגים כאילו התרחשו בפועל. במסגרת זו יש ואירועי אמת, דברי הדוברת העולים בזיכרונה אף הם נשמעים כפרי הדמיון.לדבריה, שושנה ויג כתבה את סצנת הפיתוי הראשונה כסצנת בעילה בין הגיבורה המתחפשת ליצאנית. המפתה ערבי. אולי יש כאן משמעות מטאפורית שביחסים בין היהודים לערבים, לדעת הסופרת :"רק כשנקיים יחסים כשאנו הזונות והם הבועלים שלנו נוכל לחיות כאן". אין, כמובן, חובה להסכים לדבריה. ואולי היא באופן מכוון בדתה את המפגש של הגיבורה המתחפשת לזונה ונוסעת לחיפה, כמו התירה את כל הטאבויים כדי לכתוב על מין באופן הכי בוטה. כדי לתאר סצנות מיניות צריכה המספרת לעבור טרנספורמציה שתהפוך אותה לזונה. התפיסה החברתית רואה באישה המקיימת יחסי מין מזדמנים קלת דעת, בלשון המעטה. כך נראית אישה יצרית בעיני החברה - וגיבורת הרומן מגלמת זאת על עצמה. יש כאן העתקה של תפיסות עממיות לתשתית הספר כדי ליצור מעין מאורע מכונן. כחלק מן הבדיה הספרותית, אומרת המחברת, בדיתי סצנה שיש בה כמה רבדים שלא ניתנים להבחנה ממבט ראשון. וכך זה לאורך כל הספר. לכן הספר נתפס כספר מיני כשכוונתו לקרוא תיגר על תפיסות מקובלות.אין כמצב זה של בדידות ואין אונים, בו המוות מופיע לנגד עיני האדם, בו האדם חי לעצמו ולגופו שהוא במרכז החוויה, בו האדם מוצא את עצמו בנפרד מהעולם, - אין כמצב זה כדי לתת לעצמו דין וחשבון על חייו. "והיו בחיי ימים ריקניים והיו ימים קצרים" – דבריה מזכירים לא במעט את דברי יעקב לפני פרעה: בראשית פרק מז : "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי".ברע לו לאדם הוא משעשע את נפשו בטוב, במביא חום אל חייו המתקררים.אלה רגעי אינטרוספקציה, התבוננות פנימה, מתן דין וחשבון על עולמו של הנפש, - וגם הזדמנות לקשור קשרים חדשים עם העולם.

מכאן והלאה הדוברת שוקעת אל תוך סיפורי העבר – נושא אליו היא חוזרת בספר מעת לעת, גם בחלק שנקרא לו כאן "החלק השלישי". היא מתארת את עצמה בעודה ילדה, אך כבר גם אישה צעירה. התוכן הוא של גילוי לב מוחלט, עד לפני ולפנים. היא מונה את עיקרי האירועים הנראים לה רלוונטיים בחייה; חוויות תשתית העולים בזיכרון, בו היא פוגשת ומעמיקה חקר בעולמה ובעצמה. אדם מתחבר אל עולמו וכל דבר בו יקר. יש כאן גם מתן דין וחשבון ובדיקה עצמית – ומעל לכל, התהליך הוא של קבלה, קבלת העצמיות של האדם, הזדהות עם דרכיו ועולמו.הכתיבה קלה והקריאה שוטפת. קטע אחר קטע אחר עולה בזיכרון, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי. ואמנם, אין היא מספרת כל כך אירועים, - בהווה הספר אין כמעט אירועים או עלילה - יותר זוויות ראייה ומצבי נפש, תמונות בודדות, תכונות ברגע התגלותן, כוונות והחלטות. כל תמונה לעצמה תשכון, ויחד הן מהוות מעין פסיפסי חיים.יש בספר פיקחון, ישירות מבע, שקיפות בלא עמימות. המחברת מתארת אפילו את הסצנות העדינות ביותר בפירוט מסוים, עד כדי קריאת דברים בשמם (עמ' 15, למשל. כאן הישירות מגיעה לבוטות. כאן אנו פוגשים את הנושא המרכזי של החיבור שלפנינו). אינטרמצו לשוני:שפת הכתיבה היא כאמור ישירה, בוטה, עממית: הדמות הדוברת על עצמה מכריזה כי "לא עשו אותי עם אצבע": מישהו...שידפוק לי את הצורה אחת ולתמיד": וכך גם בתחביר לא תקני: ואולי כדאי להביא את כל הפסקה, להדגמה:בחלומותיי מישהו, כמו ספן באונייתו, שידר לי ים של אהבה. הוא אמר לי, "קוראים לי ים של אהבה. באמת קוראים לי ים של אהבה." המאהב הדמיוני הזה נחת לי כמו הורמון פתאומי שמפציץ את גופי מדי פעם בתחושות עזות של תשוקה, ואני בטוחה שזו אהבה, זה היה בבוקר שבו החלטתי שאני צריכה מאהב כדי להירגע. מישהו שיתקע לי חזק. שידפוק לי את הצורה אחת ולתמיד. מישהו שיבלבל אותי כך שלא אדע היכן הימין והיכן השמאל. אמרתי לו, "אתה כבר כמעט בספר שלי." והוא אמר, "הלוואי אני בספר שלך."למחברת אוצר מלים דשן וענוג הנוגע לתשוקה המינית וביצועה. הגברים אינם לנים עם נשותיהם - הס מלהזכיר שוכבים איתן - הם בועלים אותן, דופקים וכל יתר המילון המצוי בתחום.ואם אנו כבר בענייני לשון – אולי בטרם זמן – המחברת ערה ללשונה, הלשון העברית, ומשתמשת ברבדיה השונים. שגרות לשון במיוחד אהובות עליה והיא משתמשת בהן באופן יצרני: "אבי נסע באיילת השחר" ( ר"ל מוקדם בבוקר; אך המילה שחר מושכת אליה את המילה "איילת"): או "בסופו של דבר תקף אותי ייאוש קיומי" – המילה "ייאוש" גוררת אחריה את שגרת הלשון "קיומי", גם אם שלא לצורך ולא באפן אורגני לטקסט. וכיו"ב.אך נחזור נא לעניין.

כאן נכנסנו לספר לפניי ולפנים. יש בו הרבה עיסוק במין, באיברי הגוף, בתנוחות ובמאווים: לעתים מופיעה ברומן גם המילה "אהבה", אבל אלה, מצד עצמן, אין בהן הרבה עדינות ורומנטיקה, אלא הרבה גופניות הנהנית מעצמה. תפקיד ניכר אפוא ברומן לגוף. יש כאן אושר מתוך שקיעה אל תוך חלומות תאווה.ייתכן לומר כי התופעה של כתיבה עמוסת מין ודמיונות מיניים הוא כלל-עולמי, אולי ארץ-ישראלי, - ולכל אחד מאלה הנמקות ורקע שראוי להתבונן בהם. ואולי הרקע – של הדיכוי המיני של האישה – הוא משותף. חסרון אמצעי המניעה ושאיפות החברה להמשך קיומה גרמו לבידול האישה אל תוך תאה, אל המטבח וחדר הילדים, אל תוך כבלי הנישואין בו התא המשפחתי צריך להגן על הצאצא הנולד. אם מדובר ב"תקופה הויקטוריאנית", שהדגישה את ערך הצניעות – כבודה של האישה בבית פנימה – ואם המדובר במגבלות הדת הממונה על קיום המשפחה וטוהר המידות - עם פיתוח האמצעים למניעת לידות שלא במסגרת הנישואין האישה השתחררה מכבליה. ההתגברות על מחלות מין אף היא תרמה לכך. יותר ויותר חיבורים בספרות – בציור ופיסול מזמן הוסרו המגבלות – תיארו יחסים שבמאות קודמות נחשבו גסות, וולגריות, חריגות מהמקובלות החברתיות.האישה השתחררה והעזה לעלות על הבמה – ערומה ועריה לפני הקהל. החופש המיני פורח – יחד עם חופש הביטוי.והגן פורח. בראשונה רק מיעוט מהסופרים העזו להיכנס לכאן: והם היו מוקצים – בחברה הטובה – מחמת מיאוס. ספריהם נאסרו, הוחבאו מתחת לשולחנות והוחזקו בידי תלמידים סורחים שקראו בהם בהיחבא. יוצריהם הועמדו לפני המשפט וספריהם נשרפו או הוצאו מהחנויות. אף על פי כן לא נעלמה ספרות זו מהשוק, אדרבא, פרחה והאיסור הגדיל את מעגל הקוראים. כך עם ד. ה. לורנס וליידי צ'טלי שלו, עם יוליסס של גיימס ג'ויס הוכרו כספרות גבוהה. ספרי הנרי מילר ואשתו, איניאס נין, הועמדו על דוכני הספרים, מוצעים לכל לקריאה. (כמובן, היו זרמים מנוגדים, שֶׁלּוּ הדבר ניתן בידם היו מוציאים ממחזות שייקספיר כל קטע ארוטי. אלה שורפי הספרים העמידו למשפט גם את דן עומר, למשל, שחיבר רומן בשם "דרך גבר", ירושלים. הספר המכיל הרבה אירוטיקה, חולל שערורייה ספרותית כאשר נפסל על ידי הצנזורה, בשנת, 1966[2] ). בארץ המצב דומה. הממסד הדתי הוא שומר המוסר במשפחה. האישה פסולה לעדות, פסולה ללימוד התורה, פסולה להופעה בחוצות בצלמה ודמותה ולראשה פיאה נכרית ושביס. מקומה בין המטבח למיטה. אין פלא אפוא שיש המורדות במוסכמות בכל כוחן, וכך גם בין החרדיות נמצא סופרות שמאסו בכבלים שהושמו עליהן מידי הגברים, הגבירים בחבורה, וכותבות כעולה על דעתן ורוחן. כך כמובן גם הגברים – יוסף בר יוסף (עם אפיקורס בעל כורחו, 1988, כתר, ירושלים). ומספרות העולם "מות בוונציה", של תומס מאן, הנחשבת ליצירת ספרות גבוהה ביותר. סופרים מקובלים בארץ אינם נמנעים מתיאורי מין בספריהם – אמנם אין זו ארוטיקה כעדות אחדים, אלא תיאור נאמן למציאות שאין כוונתו לעורר אלא להתריע, לשתף, להדגים, אם לא דבר אחר הרי לפחות את התכונה האנושית של תשוקה. הנשים מתפשטות מהחומרה בהן היו כבולות, מהבושה הכפויה עליהן, מהפוריטניות היתירה, והופכות יצור בשר ודם, חתולות ונמרות מין - או שהן סתם נהנות ממיניותן. חיה אסתר מציירת עירומה ביער: אחרות - מעין femme fatal – מגרות, נעתרות, משתוקקות, מפשיטות את הגבר ומתבוננות באבריהם בהנאה.צרויה שלו בספרהחיי אהבה (1997), חנה בת שחר – לפחות בסיפוריה המוקדמים, ועוד רבים ורבות, כולל יונה וולך שבבוטותה הזעימה עליה את היישוב המנומס - מהן שושנה ויג יכלה ללמוד וללמד לעצמה היתר לכתוב ספר בו אין הרבה אשליות; הכל ישיר ובוטה. בספרה הראשון שמו היה ז'אן, חולה הסרטן, שמת באחד מעמודי הספר, בספר זה שמו חגיי – דמויות בדויות בעליל. "אני משחקת עם הליבידו עד קצה הגבול", מתוודה הדמות המספרת והרושמת את קורותיה ואת פרקי חייה הפנימיים. (עמ' 18: תיאורים עד החגורה, ולעתים אף למטה מזה). "אין לי בעיה להסיר מסכה" – אנו שומעים את הדוברת אומרת בעמ' 19. יש כאן צורך להתוודות בפרהסיה, ולהראות לכולם מין אקסהיביציוניזם.המשפחהבשוך התאווה – מבחין הקורא בדמויות אוטוביוגרפיות מחיי המחברת: אמה, אביה, אחיה, משפחתה בעלת המוצא הכפול. הספר מביא סצנות קטנות מחיי המשפחה – קניית מתנות, הכנת מאכלים וכו'. הסצנות הללו מחזירות את המספרת אל המציאות, והן מבטאות את הבסיס הקבוע בעולם של הארעיות אותו משרטטת הגיבורה הבדויה של הרומאן חגיי ועונותיי. הדברים כתובים בפיכחון מוחלט, ללא הנחות. קול הדוברת חותך עד עצם הבשר.המחברת (הדמות המספרת) מעלה את דמות אביה בשואה ובארץ בנעוריו, בפוגשו את נערתו, היא אשתו בעתיד. ואולי תיאורי המין באו להחיות תיאורים מקובלים אלה.לסיכום – נביא מדבריה של המספרת (עמ' 92): "חוסר העיבוד שלי מעיק עלי. אני מתחילה לכתוב על נושא ולא מסיימת...וככה [הם] תלויים להם , פרומים...".וזוהי התחושה של כתיבה על הספר חגיי ועונותיי. זה אמנם ספר חושפני, אך בעיקרו הסודי בו גובר על גילוי. על המחברת ויצירתה: על "דרך העיניים שלי" "בוברוביץ', אלדד. לא עונה לדרישות המינימום. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, כ"ד באב תש"ס, 25 באוגוסט 2000, עמ' 28[1] sir philip sidney, מבקר ספרות אנגלי, 1554-1586

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר