אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלון חילו / אחוזת דג´אני


התמונה של דן לחמן

אלון

אלון חילו / אחוזת דג'אני. הוצאת ידיעות אחרונות

לפני כשנתיים פורסם ספרו הראשון של אלון חילו "מות הנזיר" שעסק בעלילת דם בדמשק באמצע המאה התשע עשרה. כשקראתי אותו בפעם הראשונה כל כך נדהמתי מהכתיבה עצמה עד שלא שמתי לב עד לקריאה השנייה שלמעשה זה ספר הומופובי להחריד. אך לא יכולתי שלא להתפעל מהכתיבה עצמה. גיבור הספר ההוא היה נער הומוסקסואל שבגללו מתפתחת עלילת הדם. אני יכול לכעוס או להיעלב אך אינני יכול שלא להעריך. כמו ספרו של פרדיננד סלין "מסע אל קצה הלילה", ספר נפלא של סופר נפלא אך לצערם של כל הקוראים היהודיים לפחות, האיש סלין היה אנטישמי נורא.חילו ממשיך את מה שהתחיל במות הנזיר. גם כאן ספר היסטורי, אלא שכאן הוא מקרב אותנו לארץ. לכיבוש הארץ. לעליה הראשונה. ליחסים ולהתייחסויות של החדשים באו ל"אוריינטליים" המקומיים. חילו מנסה לספר בדרך אחרת ובמבט אחר על הדרך להקמת המדינה והמאבק בערבים. נקודת המבט של האירופי באוריינטלי והסלידה של האחד מהשני. כיבושו של האירופי על ידי האוריינטליזם. בתחילה דרך האירוטי אחר כך דרך האדמה עצמה. האיבה הנולדת. והעולים, אלו שעלו מסיבות אישיות, כאן אשתו של מרגליות היא סמל העולה הנאורוטית, העצורה מינית. זו שברחה מהעיר הפולנית המחניקה לחום של הלבנט, ולא נרפאה בו.במבוא לספר כותב חילו שמצא את הסיפור ביומן אמיתי של חיים מרגליות קלוורסקי (1868-1947), איש העלייה הראשונה. וכן חלקים שתורגמו מערבית ונכתבו על ידי נער לבית דג'אני. מכיוון שהוא מעתיק אותם כלשונם בעברית של אותם ימים רחוקים הניחוח הרחוק והמדויק של הימים והשפה נמצאו לו מוכנים ולכן לחלקים שבדה מלבו היה על מה להסתמך מבחינת מבנה השפה. אלא שמהר מאוד מסתבר שרוב הספר הוא פרי דמיונו של חילו. שהיומן המקורי שימש אותו לשחזור השפה והכתיב הישן, להחזיר לאוויר העולם מלים שנעלמו. אך לחילו יש רצון להגיד דבר מה דרך האירועים. להמציא אותם דווקא כך, למרות שפה ושם מופיעים שמות מוכרים מההיסטוריה הציונית.כך נפרש הספר פרק מול פרק. האחד יומנו של קלווירסקי והשני סיפורו של צאלח. ילד ערבי בן שלוש עשרה.קלווירסקי מגיע ארצה מיד לאחר נישואיו לאשתו היפה והנאורוטית שאינה מוכנה לקיים אתו יחסי מין. מצד הפסיכוזא היא כשירה ואף מתאווה אך מצד המכניקא נתחוללו בה כאבים וכיווצים. וכשהוא כופה את עצמו עליה היא סובלת והוא איננו נהנה. הוא מעלה בדעתו שמא האדונית שלו אינה חפצה באהבת איש אלא באהבת אישה. כי הרי שמע כבר שבברלין ובווינא נראות נשים ששערן קצוץ ידיהן אוחזות זו בזו ולשונותיהן מנשקות זו לזו.יפו מפתיעה אותו. הוא שמע שמועה שקומץ קטן של בני שם חיים בארץ הקודש אך הנה יפו מלאה ערביאים. בינתיים הם גרים בהוטעל שאת האדריסה שלו קיבל עוד באירופא.אביו של צאלח נרצח, ולא ברור אם אמת הדבר או סיפור שכתב, ובסיפור הנער עדין הגוף והנפש, זה שאמו שומרת ומגינה עליו, שאיננה מרשה לו לשחק עם נערים אחרים כי אינם מבינים את עדינותו, הוא זה הצריך לנקום את דם אביו. אך אמו לא תרשה לו, וגברים אחרים מהשבט ימלאו את החובה. צאלח חולם חלומות וחוזה חזיונות מוזרים ובימים מנסה להטביע את עצו בביארה אשר בחצר האחוזה הגדולה. הרופא חושש שדעתו התבלעה.קלווירסקי יוצא אל הקולוניות לראות את הקולוניסטים. הוא חשב שיפגוש יהודים גדולי גוף שהוא, אגרונום בהשכלתו יוכל לעזור להם בעצה. ואולי גם איזו ריבה שעורה השחים בשמש ויצריה לוהטים. מבחינת האגרונומיה, אדמותיהם גרועות עד כי באלף שנה לא יצמח בהן דבר. על האדמות הטובות רובצים הערביאים לעבדן ולשמרן. הקולוניסטים אוכלים מכספו של הבאראן והוועד האודיסאי. את כל צרכיהם יקנו מידי הערביסטים. וכל השמועות על יופיין של הכורמות, שקר. הן יבשות וצחיחות. הוא מגיע למסקנה שהקולניות הקימות לא יחזיקו מעמד. לא חדרא, לא משמר הירדן ולא ראש פינה. צריך לקנות את האדמות הטובות של הערביאים.והרי לנו תחילתו של קונפליקט בימי היוולדו. חילו דרך הזמן והסיפור מביא אותנו אל ראשיתה של בעיית הבעיות במקום שאנו חיים בו.התנשאותו של מרגליות על הערבים חזרת בכל מקום מחדש, ולכאורה היא שקבעה את היחסים לעתיד לבוא. אפילו הכתב הערבי נראה בעיניו כחריוני זבובים. אך הוא לעומת זאת כשיתעמת עם סיפור המחזה המלט לא יכיר אותו כלל ויראה בו חזיון עוועים של ילד טרוף נפש מקנאה.ביפו הוא מוצא את האדונית אחוזת חלושעס ושוב יש לה תרצאה שלא לשמש את אדונה. ברחוב, ליד ביתו של הרופא נפגשים לראשונה צאלח אמו וקלווירסקי. חליפת המבטים שלהם יוצרת את הקשר שילך ויתפתח.צלאח נקשר בקלווירסקי. הוא איננו יכול לבטא בגילו אהבה, אך הוא כותב סיפורים על נסיכות מאוהבות במיני אדונים בהירי שיער וכחולי עיניים שהם קלווירסקי. הוא מאמין שקלווירסקי ירפא אותו. ואם יש רמז הומוארוטי בסיפוריו של צאלח הם נשארים רק בגדר האגדות שהוא מכיר וכותב לפיהן. נסיכות ומצילים. אך בין ההזיות והחזיונות שלו הוא רואה את ידידיו של קלווירסקי מגרשים את הערבים הנסים על נפשם ומשאירים אפילו את האוכל על האש מרוב חיפזון. לאטו מתחיל צאלח להבין שדמותו של המלאך גבריאל התגלגלה באדם בשר ודם, זה הלומד לאכול בביתם חאמאאס ובנדורות. זה שאמו בלי ידעתו כמובן הופכת להיות המאהבת של המלאך בשר ודם. אם ב"מות הנזיר" המפגש בין הנער היהודי והנזיר האיטלקי שחררה את שדי האהבה האסורה והשנאה העצמית כאן השד, הג'ין הופך למציל משדים. וגם כאן יחסי איבה מופנים בין הבן לאביו הם מקור הדיכאון תחושת האבדן והשנאה העצמית. המלאך המרפא את צאלח הפך להיות מאהבה של אמו. עפיפה וקלווירסקי הפכו זוג בין גזעי. כך מצטרף הרעיון הארוטי לרעיון קניית הקרקע והיחס לערבים ומתפתח. כי גם אם לא במודע גם עם צאלח מתפתחים יחסים לא לגמרי תמימים. הפער בין נקודות ראות שונות היה יכול להיות מורכב יותר, אך הוא מנוצל רק באופן חלקי. צאלח למשל רואה באביו גבר גדול מטיל אימה בעוד קלווירסקי רואה אותו כגבר נשי מאוד, כמעט כמו זונה גברית באירופה. וכך חוזרות נקודות מבט שונות, אך לא תמיד מעמיקות. האב לא נרצח אלא מת בהמשך מהתקף לב. הרומן בן קוולוירסקי ועפיפה מתהדק וכאן, לרגע, צאלח רואה את המלאך שלו ואמו מקימים יחסי מין. והוא שומע, ואולי שקוולסקי מאיים על אמו שאם לא תמכור לו את האחוזה יגיד בעיר שהיא זונה ונואפת. על הסחטנות שלו קאלוורסקי לא מספר ביומניו. וקוולורסקי יודע הרי שהערביאים מבינים רק כוח, וכך הוא נוהג בהם. צאלח, נביא או הוזה או שניהם מספר למלאך שלו שהם, היהודים יגרשו במלחמה גדולה את הערביאים מארצם ואדמתם. וכך, כשהוא מתחבא ומקשיב למתרחש בבית צאלח, הצעיר בן הדור הבא מתחיל לפתח איבה למלאך היהודי שלו, איבה וקנאה.קלווירסקי מתעב את סימני האוריינטליות. הוא מתכנן להחליף את כל רהיטי האחוזה, למרות שעדיין אינה שלו, לשרוף את השטיחים וחפצי הנוי ולהחליף אותם ברהיטי אירופא. אמנם הוא חלום על כיבוש הארץ בידי הקולוניסטים אך כשהוא מביא עובדים עבריים לאחוזה הוא עדיין לא מבין שזו תחילת ההשתלטות על אדמות הערבים.וצאלח ממשיך לחזות ולהזות, ולא רק מלחמה בה מגורשים הערבים אל גם שבמקום בו עומדת האחוזה ייבנו שלושה מגדלי ענק. ראשיהם בשמיים. האחד צורתו עגולה, השני צורתו מרובעת והשלישי משולש. והם עשויים זכוכית בתוך מסגרת לבנה. ושם יסתובבו ילדי הקולוניסטים בלי לדעת שהייתה שם אחוזת דג'אני שהיו עפיפה וצאלח. ואם לא מספיק הרי הוא הוזה את הרצל ובן גוריון ואת משה דיין ומי לא. נביא של ממש. אך לא רק חזיונות כאלה. צאלח הערבי כתב בצרפתית סיפור והוא כולו סיפורו של המלט ערבי לפרטיו. רוח אב מת אמא נואפת מאהב חמסן והרצון לנקום. אך צאלח הקטן איננו רק שייקספיר ערבי. הוא גם הנביא יונה המתהלך ברחובות יפו ומזהיר מפני העתיד לקרות.קלווירסקי מצליח לשכנע את עפיפה לשלוח את צאלח החולה למרחצאות בטבריה, לשם הוא יוצא עם סלים וסאלם הרוזנקרנץ וגילדנשטרן שלו. כך הופך הספר באחת, שלב אחרי שלב להיות המלט של סוף המאה התשע עשרה בערבית – עברית מדוברת במזרח התיכון. פרט לא חסר.אפשר וצריך, לנתח את ההיסטוריה אותה מספר חילו. מי הטובים, מי הרעים, ומה באמת קרה ברבים שחיו מול המעטים שבאו. לחיו יש סיפר לספר, אן כמו שבימינו קוראים לזה, אג'נדה. אני נטיתי לדבר על הספר עצמו, על הסיפור כמו שהוא. לא שלא ראיתי לאן לוקח הסיפור, אך חשבתי לא להיכנס בצד הזה של הכוונות.אלון חילו מצליח לעורר עניין בדרך בה הוא מספר את ההיסטוריה של המקום. בדרך בה הוא מקשר הקשרים ההולכים מהפרט אל הכלל. והכתיבה שלו באמת יפה בעיני. יש משהו משכר ומושך לב בשפה בה הוא כותב. שפה אחרת מכל הסופרים האחרים.בהתחלה חשבתי שיש לו איזו העזה ספרותית, אך בכל זאת לקראת אמצע הספר חשבתי לי שזה מעושה במקצת. אחוזת דג'אני מרחיבה לכאורה את החידוש הלשוני אך מצד שני גרמה לי לחשוב שחילו משחק אתנו. וקצת עייפתי מהשפה הארכאית המשוחזרת. נראה שהוא נהנה לדעת שתימצא חן בעינינו דרך הכתיבה הזאת. וצר לי להגיד שבשליש השלישי התעייפתי והיה לי קשה להמשיך לקרוא. הבטחתי לעצמי לחכות לספר הבא שלו ולראות האם הוא יכול לכתוב גם ספר בן ימינו בשפה שאיננה מתיפייפת או משחזרת את עצמה. קצת התעייפתי מהסלסולים. למרות שהם יפים בדרכם. דווקא בפרקים העוסקים בצאלח חילו כותב עברית מודרנית יותר ומגלה שהוא יכול להיות כותב פרוזה משובחת בלי להסתתר אחרי פעלולי שפה וסגנון. אך למיטב ידיעתי דווקא השפה הערבית של אותם ימים או בכלל הייתה מעוטרת יותר, פואטית יותר והדיבור מלא רמזים וסמלים. גם כאן חילו לא יכול להסתיר לחלוטין איזו נימה הומופובית, כאן הומוסקסואליות מופיעה יותר מפעם אחת אצל הערבים ואותו קלוורסקי- מרגליות לא מפסיק לקלל את התופעה. גם אם אין לה שום חלק בספר. זו רק עוד תכונה ערבית שנואה. אין לי דבר נגד הנושאים שחילו בוחר לעסוק בהם. להיפך. הם מרתקים ושונים מכל מה שנכתב על ידי סופרים אחרים אך אולי בכל זאת הגיע זמנו להתמודד עם פרוזה מודרנית יותר. ושלא תהייה אי הבנה לרגע. הספר מרתק ויש בו את כל מה שספרות צריכה שיהיה בה. אנשים מעניינים, מערכות יחסים בעלות משמעות שינויים ומתח. ומקום בו מתחילה ההיסטוריה שאנו מכירים את הצד שלנו. את המיתוסים שבאו להסתיר צד אחר. המשפחה האחת שהיא סמל לכל המשפחות, בשני הצדדים. נכון שפה ושם היו קצת חזרות והשליש השלישי כשהסיפור מתחיל להתכתב עם המלט העניין שלי ירד במקצת. אך הסתייגויות או לא היה תענוג לקרוא.

קריאה נוספת אימגו- אלון חילו / מות הנזיר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר