אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שמעון שקין / יום ראשון של חורף - ראיון


התמונה של הרצל חקק

מבט מחודש מעבר לצוקעיון בספרו החדש של שמעון שקין "יום ראשון של חורף", הוצאת ידיעות אחרונות, 175 עמודים, 2007. כמה מלים על הספר וריאיון עם המחבר.

שמעון שקין "יום ראשון של חורף", הוצאת ידיעות אחרונות, 175 עמודים, 2007.

שמעון שקין "יום ראשון של חורף", הוצאת ידיעות אחרונות, 175 עמודים, 2007.

לעתים אנו קוראים רומן, וכבר בהתחלה חושף המחבר בפנינו את ה"פואנטה" של הספר. ספרו החדש של שמעון שקין מבוסס על טכניקה כזאת, וכבר בהתחלה אנו יודעים מה זהות ה"רוצח". ואפילו מה צורת המוות. שקין מוביל אותנו בנתיב חשוב יותר מבחינתו – להבין את המניע, לחפש אחר לבטים ורצונות, לצייר מבט חלומי לעתיד - וההרגשה היא, שזה העיקר בשבילו, זה חוט השדרה שמחזיק את הרומן הזה.הספר החדש "יום ראשון של חורף" כתוב לכאורה כספר בלשי, אבל מי שנסחף אחר כתיבתו של שקין מגלה יצירה פיוטית מאד, סיפור קולח שמטלטל אותך ממקום למקום ומזמן לזמן. לכאורה זה סיפור ויש עלילה ודמויות, אך מעבר לזאת- יש המון מחשבה, המון התייחסויות לחיינו, לזהותנו. שמעון שקין מוצא בעלילה שלו כר נרחב לדין וחשבון נוקב.הביוגרפיה של שקין צבעונית מאד, ציונית מאד. הוא הגיע לארץ בעליה בלתי לגלית בשנת 1947. שנים רבות היה איש התיישבות, תחילה חבר קבוצת בנווה אילן ואחר כך בקיבוץ צאלים.ספרו הראשון " grains du sud ( גרעיני נגב)" יצא לאור בשנת ------ והוא חתם עליו בשם אילן ניר. במשך שנים פרסם מאמרים ברבעונים צרפתיים מוכרים: לאספריט, לאקספרס ועוד. שקין עסק גם כתסריטאי עבור עבור במאים צרפתים כגאוןcalef, j,dassin camus ,de greville ובארץ עבור אנשי קולנוע ישראלים : מנחם גולן, פוצ'ו ועוד.קיבל פרס קרן עמוס של בית הנשיא עבור " au premier jour de l hiver" . שקין מקדיש זמנו גם לפעילות ציבורית כיושב ראש של "אגודת הסופרים הפרנקופונים בישראל" הרומן החדש של שקין של שקין פותח במלים: "ביום ראשון של חורף, עלה שאול לצוק הכורכר לשאול את הים...והים לא ענה". אותו דו שיח עם המקום הישראלי והזמן הישראלי שזור לכל אורך העלילה, ומאותו צוק אנו נלקחים למסע ישראלי לנתיב ההתרסקות, נתיב הנפילה מן הצוק עוצר הנשימה.התחושה של הגיבור, היא שיש החמצה, שלקחו את ארצו ממנו למחוזות זרים. כותב שקין בעמוד הפתיחה:"ארץ, שכל חריציה שייכים לו, וכל קמטיו שייכים לה. הקשיב לה כמו לגוף אהוב בשנתו, ולא קלט הד. ההתפכחות הכואבת מובילה לטרגדיה, והפרק השני פותח במלים: "לרגלי צוק הכורכר נמצא גופה, המשטרה חוקרת".הספר כתוב בשפה קולחת, ופרקי עבר שזורים בתוך העלילה המותחת: "דרך סדק הירי בתריס המוגף, נראה כביש המנדט כחוט צר של אספלט מחורר מהמורות. פעם אחר פעם יצאו ומילאו את הקרעים החדשים בבשר הטרי של גופותיהם הצעירים, כדי להעביר אספקה לירושלים הנצורה" (עמ' 67).אנו נסחפים אחר פרקי חיים מתקופות קודמות בחיי היישוב במדינת ישראל, והמתח בין עבר להווה, בין אידיאלים ישנים למציאות החדשה פוצע ודוקר. הלב נמשך אחר היופי של פרקי הילדות, של ישראל הישנה והתמימה:"על זיכרון החיוך נוספו סיפורים שלה ושל אחרים. היו סיורים על ריח חבצלות מככבות בלובנן בדופן צוק על ים כחול, ועל ריצות בפרדס סודי מעוטר בשפע הדריו, וגם חריקת נדנדה מוגנת בכלב גדול" ( עמוד 101).ההיסטוריה היהודית מבצבצת ונותנת משמעות לחיים – וכך גם כוחות הנפש של אלה ששרדו את השואה:"היא היתה ילדת שואה, הנחושה לשרוד בכל מצב ורואה את אשר לפניה ללא ערפילים או הסברים נפשיים מיותרים. כעת ידעה עד כמה היה זקוק לה אז, והיתה צעירה מדי. היא לא הבינה עד כמה הגיבורים העייפים הם ילדים המחפשים מקלט בחיק האהבה" ( עמוד 163).כתיבתו הפיוטית וההגותית של שמעון שקין בולטת לטובה בנוף הפרוזה הנכתבת בארץ, וביקשנו אותו לענות על כמה שאלות. השיחה היתה כצפוי מרתקת:מה היה הרגע שבו החלטת לכתוב את הספר? מה היה הטריגר לעלילה המיוחדת הזו?הרעיון של הספר הזה נולד בטבריה לפני מספר שנים. זו היתה תקופה שמדינת ישראל היתה תחת מתקפה תקשורתית – וכרגיל החצים היו מורעלים. הביקורת נגד ישראל ערערה על זכות הקיום של המדינה, והיו גם התקפות על העם היהודי.מה שהדהים אותי יותר, שהיתה רוח קרה בארץ, וגם בקרב חוגי אינטלקטואלים שלנו נשמעו דברי ערעור על צדקתנו, על קיומנו. הרגשתי שאנו כעם מתנהגים בצורה שאינה מגינה על זכותנו. היה באוויר ערבוב משונה של יהירות וחולשה וספקות שלא ידענו קודם. הבן שלי הבכור היה אז בארצות הברית. הבן הצעיר ששירת ביחידה קרבית בלבנון נתקל בחופשות שלו בעוינות בחוגים מסוימים בתל אביב., ונוצרה תחושה שיש בעם הזה רבים וטובים שמבינים את צדקתנו ולוחמים למענה, אך מצדי שני יש כאלה שאיבדו את הדרך. המצב הזה העלה בי שאלות וערעורים. ניסיתי לחשוב כיצד לתת לדברים לבוש ספרותי. אז לאט התחיל לעלות במוחי קווים לרומן, עלתה לפניי הדמות המרכזית של הספר, וראיתי אותה ניצבת לפניי שם על ספת האגם בדמדומי ערב, וחשתי שאני מוצא דמות שאולי אבדה לנו. חשבתי שדרך הסיפור והדמות אוכל לענות על שאלות, להציג מראה בפני בני דורי, בפני הישראלים. אולי נתתי בכך מענה לשאלות ולספקות.האם חשבת תוך כתיבה שחשוב לך להעביר מסרים ערכיים לקוראים?אף פעם איני "מרביץ" תורה, אבל בדרך כלל הסיפור עצמו מעורר שאלות. מציג חומר למחשבה, וזה העיקר. הקורא ימצא בדברים גירוי למחשבה, כל אחד יעצב לעצמו את תשובותיו.אני כסופר חשתי שיש חובה להציג מחשבות שידונו בלב הקיום שלנו, שינסו לתת ביטוי לחיינו, לזהותנו, למאמצינו לשוב כעם אל בימת ההיסטוריה. מעבר לסיפור ולדמויות ולעלילה אכן יש התייחסות להגות על קיומנו, על זהותנו, ויש נקיטת עמדה ברורה. אבל כל זאת מבלי להיכנס לשאלות טקטיות של מאבק ושל קיום.כיצד השפיע סיפור חייך על כתיבתך בכלל ועל הספר זה בפרט? ספר זה אינו ביוגראפיה שלי, שכן ביוגרפיות מגבילות את הסופר בכתיבה. הן סובייקטיביות במהותן, ויכולות לסבך אותך באי דיוקים, בפרטים לא מעודכנים וכו'. מה שחשוב היה לי זה להתמקד בעיקר, בתפיסה, במסרים, ולא לתת לספר ללכת לאיבוד בפרטים.נכון, כל סופר שכותב עלילה בדיונית, כולל בכתיבתו פרקים מחייו, זיכרונות שלו, של מכריו. הכל הוטמע בספר, וזה ברור. עם זאת אין זה ספר של נוסטלגיה וזיכרונות, אלא ספר עכשווי, ספר ששואל, שמשרטט מציאות ושואל שאלות- ולאחר ככלות הכל, פניו לעתיד.מדוע בחרת לשלב בכתיבתך גוון של סיפור בלשי?

שמעון שקין

מראשית האנושות חייב המספר לרתק את מאזיניו. זה העיקר בכתיבת סיפור, למשוך את הקורא, לגרום לו להמשיך לקרוא את כל היצירה. תראו איך מספרים מכל האומות מצאו שיטות למשוך תשומת לב: מספרים משלבים בסיפוריהם אגדות ומשלים ומשרטטים תמונות מעניינות. חשוב להם לרתק. בחרתי בז'אנר הבלשי בשל יסוד המתח שבו, יסוד שיש בו דרך לרתק קוראים: הסיפור שלי מעמיד שאלה, לא בדיוק חידה בלשית. מותו הטראגי והלא מובן של הגיבור מזמין בדרך הטבע את התערבות המשטרה ומושך שאלות של הקוראים. מבחינתי זה היה בסיס טוב לבנות עליו רומן. מדוע עלינו לוותר על סוג כזה של כתיבה, למה לוותר על כך, כשאפשר לרתום את השיטה המודרנית הזו ליצירת המתח.הקורא חש שאתה מוביל אותו דרך סיפור אישי של גיבור במסלול התהפוכות הגורל היהודי כיצד בנית נתיב מופלא זה? מה דחף אותך לכל אורך הדרך?בעיניי, הרומן הזה הוא אפוס. לא סאגה. בעיניי, סאגה היא מכלול סיפורי שמבוסס על רכילות, סיפורים על משפחה – והיא קרובה יותר מבחינה זו לאופרת סבון. כתבתי כאן אפוס, ובעיניי זו דרמה של תקופה, של דור, דור שחשב לשנות סדרי בראשית ולרוב התרסק. התחושה שלי היא, שדרך ההרפתקה הישראלית של כל אחד מאתנו אנחנו הופכים לחלק מרכזי בפאזל העולמי, אנו מצטרפים במהפך הטרגי של המאה בעולם כולו.כיצד משתלב ספר זה במכלול של יצירתך הספרותית?כל חיי סבבו למען עם ישראל, למען ובתוך ארץ ישראל. אני יכול אפילו להגיד: כל מה שעשיתי, עשיתי בבחירה.

הרומן שלי החדש, יום ראשון של חורף", מוצא באופן טבעי ומרכזי את מקומו בין היצירות שלי.כיצד אתה רואה את היצירה הנכתבת בארץ? כיצד אתה ממשיך לשמור על קשר עם הקהילייה של הסופרים בצרפת? מדוע חשוב לך כל כך הקשר עם הקהל בארץ עם הסופרים בארץ?כל אדם נשאר קשור מרצון או בלי רצון למקצבים של ילדותו, לתבנית נוף חייו. אפשר אפילו להגיד טרום ילדותו. בנוסף לזה הסיפור מתקשר לחיי, לפעולותיי. עבודתי עם עולים השפיעה על הכתיבה. נוסף לזאת: הקשר שלי עם אמנים בצרפת ובעיקר הכתיבה המתמדת בצרפתית שמרו אצלי את הפן הזה באישיותי.הספרות בארץ נתונה מצד אחד בהשפעה מוגזמת של הספרות הזרה ובהתבוללות רוחנית, ואינני מתכוון כאן על ריחוק של הסופרים מן הזהות המקורית. בעיניי הם הולכים במשעולים זרים המרחיקים אותם מחיפוש אמיתי אחרי המקורות, מחיפוש מקוריות ודרכים להתחדשות - ומצד שני יש כתיבה שלחוצה באופן קיצוני לאילוצים בלתי מרוסנים. עלינו למצוא דרכים לפרוץ את המצור הזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק