אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יוליסס / גיימס גויס


התמונה של דליה וירצברג-רופא

הודעה על פרסום יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס.
הודעה על פרסום יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס.

אלוהי הבריאה עושה את ציפורניו

86 שנה חלפו מאז יצאה לאור היצירה המונומנטלית 'יוליסס' מאת ג'יימס ג'ויס. מדובר ביצירת מופת בעלת חשיבות מרכזית בתולדות הרומן. יש הרואים בה את פסגת הרומן המודרני. הביקורת קשרה ליצירה שורה של סופרלטיבים מוחלטים.

ת"ס אליוט כתב: "ג'ויס גילה דרך המחייבת יוצרים אחרים ללכת בעקבותיו. בזאת לא יחטאו בחקיינות יותר מאשר המדען המשתמש לצורך מחקריו בתגליות של איינשטיין". ולאדימיר נאבוקוב כתב: "יצירות המופת של המאה ה-20 הגדולות בעיניי הן בסדר זה: 'יוליסס' לג'ויס, ה'גלגול' לקפקא, 'פטרבורג' לאנדריי ביילי והמחצית הראשונה של 'בעקבות הזמן האבוד' לפרוסט".

היצירה 'יוליסס' מפרטת קורות יום אחד בחיי כמה מתושבי דבלין. 16 ביוני 1904 מייצג למעשה מיקרוקוסמוס של מכלול החוויה האנושית. אירועים סמליים, עמוסים אלוזיות לנכסי התרבות הקלאסית, פארודיות על סגנונות לשון שונים מימי הביניים - כל אלה מגויסים כדי לפרוש התנסות רחבה של האדם בעולם. התחבולה הראשית לייצוג האלגורי נוצרת מההקבלה ל'אודיסיאה' של הומרוס. שמות הפרקים מקבילים, ודמותו של ליאופולד בלום מקבילה לדמות של 'יוליסס', גיבור האודיסיאה. דמותו של בלום היהודי חורגת מפשוטה: הוא - האדם, ודבלין - העולם. הוא אינו נטמע לחלוטין בהוויה הדבלינאית, אלא נותר אאוט-סיידר, וניסיונותיו ליצור קשר עם סביבתו מבולבלים ומתסכלים. ג'ויס, הביוגרף של דבלין, בילה את מרבית שנות חייו, מגיל 20 ועד מותו, ב'גלות' - בצרפת, באיטליה ובשווייץ. הוא נולד בדבלין ב-1882 והתחנך כקתולי אדוק במוסדות ישועיים במסגרת הכשרה לעיסוק בכמורה. אובדן האמונה, שלווה בתחושות אשם ובפחדים קשים, והבחירה באמנות כייעוד, מתוארים בהרחבה ברומן הסמי-אוטוביוגרפי 'דיוקן האמן כאיש צעיר'. בן דמותו של ג'ויס, סטיבן דאדלוס (דמות מרכזית גם ב'יוליסס') מפרט את האני מאמין שלו ביחס לאופיו של היוצר: "האמן, כאלוהי הבריאה, נותר בתוך, מאחורי או מעל מלאכת ידיו, בלתי נראה, מזוקק מכל קיום, אדיש, עושה את ציפורניו".

ג'יוס האמין בגאוניותו וצפה שיצירתו תעסיק את החוקרים שנים רבות. בהיות בן 22 התאהב ג'ויס בבת כפר לא משכילה, נורה בארנקל. היא שבתה את לבו בארציותה החושנית. השניים חיו יחדיו בדבקות עד מותו של ג'ויס מאולקוס בהיותו בן 59. הייתה להם בת אחת - לוסיה.

החוקרת האמריקנית קרול לוב שלוס פרסמה ספר ובו גילוי כי לוסיה הייתה חולת נפש ושימשה השראה ליצירתו המאוחרת 'סעודת האשכבה של פיניגן'. נכדו של ג'ויס, סטיבן ג'יימס ג'ויס, איים לתבוע את שלוס, אם לא תמחק קטעים מסוימים בספרה. שלוס הקימה אתר אינטרנט מיוחד למען מאבקה, ובו פרסמה חומרים שלא ראו אור במקומות אחרים, כולל תעודות רפואיות. בסופו של דבר הושגה פשרה. 'יוליסס' פרץ דרך לצד יצירותיהם של וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, א"מ פורסטר, ד"ה לורנס וברנרד שואו.

יוצרים אלה התנערו מהמסורות הספרותיות מהתקופה הרומנטית והוויקטוריאנית וניסו להרחיב את אמצעי ההבעה בתחומם כך שיתאימו לתפיסותיהם המודרניות. בעקבות פרויד ויונג נולדה התנועה פנימה לנבכי התודעה. ההתעסקות בתהליכי נפש פנימיים נעשתה מתוך אמונה כי העבר משתקף בהווה ומעצבו. הם סברו כי מעניין יותר ללמוד על האדם באמצעות חדירה לתודעתו מאשר על ידי העברתו דרך שורת אירועים בעולם, וכך נזנחו יחסית אירועים חיצוניים המתרחשים לאורך ציר הזמן. ההכרה באינדיווידואליות ובחד פעמיות של כל תודעה העלתה ספקות בנוגע ליכולת ההתקשרות בין תודעות גם במובן האינטלקטואלי. חוויה סובייקטיבית של היחיד נקלטת אצל הזולת דרך הפריזמה של תודעתו, ומשמעותה משתנה. הועמד בספק גם יחס האהבה, והוא נתפס כהד לאהבה העצמית. כל אלה ציננו נטיות רגשניות והובילו לפסימיות ולחיפוש קדחתני אחר משמעות. חרף 86 השנה שחלפו מאז נכתבה היצירה, היא נותרה כבדה וקשה לעיכול עבור רוב רובם של הקוראים.

'זרם התודעה' ('stream of consciousness') - החדירה המסיבית לתודעת הדמויות, ללא שימוש במעברים לשונים שיקלו את ביצוע המעברים פנימה והחוצה, הגודש באלוזיות מאוצר התרבות העולמית, ההשתעשעות בשפה (שהיא למעשה דמות מרכזית ביצירה), משחקי המילים הווירטואוזיים, שבירות הסגנון הפתאומיות והתחלפויותיו, המעברים התוכניים החדים, המחלישים גם הם את היסוד הנרטיבי, אמירות נשגבות וחובקות עולם מול פטפטנות אווילית לשמה - כל אלה מרחיקים את הקורא המבקש למצוא בספרות הנאות וסיפוקים קלים יותר. כשהופץ הספר באמריקה הוגשה תביעה מטעם הממשל שביקשה לאסור את הפצתו בשל "גסויות, וולגריזם ושימוש ברבדים לשוניים תת-תקניים".

מקריאת הפרק האחרון ניתן להבין, גם כיום, על מה קמה המהומה. השופט וולסי ג'ונס פסק ב-1933 לטובת הספר. הייתה זו הכרעה תקדימית חשובה במסגרת המאבק בצנזורה על יצירות ספרות. לא פעם שמעתי כי 'יוליסס' נועד לקשט ספריות ולהעניק להן חזות קלאסית מכובדת. כמו כן נהוג לחשוב כי רק ביבליופילים מושבעים נדירים הצליחו גם לקרוא אותו עד תומו. אני נוטה להסכים. מתוקף חובה לימודית ניגשתי בשעתו ביראת כבוד, על קצות האצבעות ממש, לקריאת החלק הראשון של היצירה, ולאחר ניסיונות מאומצים מאוד לצלוח גם את החלק השני עלה בי הרצון להיאנק בייאוש ולקרוא: "החיים קצרים וקשים מדי מכדי להתמודד עם יצירות קולוסליות-ביזריות שכאלה".

מי שיקרא את 'יוליסס' קריאה אמיתית, מדוקדקת ויסודית, יוכל להתנער סופית מה'חובה' המתישה (נובלס אובליז') לקרוא יצירות מופת. גם משום שהצליח לעמוד במשימה הכבדה וגם משום ש'יוליסס' מכיל למעשה הכול. הוא על-זמני כמו מיתוס ורבגוני כמו קומפלקס ענק של רשת קניונים. במקור נכתבה היצירה כחלק אחד. התרגום לעברית נחלק לשניים כדי לאפשר למתרגמת לאזור תעצומות נפש להמשך העבודה על החלק השני. ועל כך תורם על נס המתרגמת - מורתי לשעבר ד"ר יעל רנן - שהקדישה חלק נכבד מחייה למשימה התובענית והמשעבדת, שאין בכוח המילים לתאר את כובדה.

תגובות

יוליסס

הספר אכן קשה לעיכול היות והקורא נדרש להיכנס למוחו של האנטי גיבור זה מסע ויזואלי שיכול להיות מרתק אם אתה משחרר את מוסורות השיפוט ומתיר לעצמך לראות את העולם דרך מבטו של האנטי גיבור.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא