יוסף אריכא

מי זוכר היום את יוסף אריכא? בשנות הארבעים, החמישים והשישים הוא היה סופר ידוע ונחשב. מאז זרמו מים רבים בירקון והוא נשכח, כפי שנשכחו רבים מבני דורו, דור הביניים של הסיפור הארצישראלי שהחל בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת ותיאר את בניין המפעל הציוני. היום, התיישנו רבים מכתבי אריכא, בהם עסק באוקראינה בה נולד, בארה"ב אליה היגרה משפחתו ובארץ ישראל.

דווקא יצירותיו  האחרונות, ההיסטוריות - זן נדיר בספרות העברית החדשה – מעוררות עניין ודומה כי הרעיונות והדמויות המופיעות בהם לא התיישנו. רומנים אשר, אם כי דיברו על תקופות קדומות, הרי שכיום דומה ודיוניהם במאבקים בין עמים קטנים ותרבותם כנגד אימפריות ענק "גלובאליות", רודנים מן המזרח ומן המערב המאיימים על תרבויות ועמים אחרים ובעיות התמזגות תרבויות והשתלטות תרבות אחת על אחרות, נוגעים לחיינו כיום יותר מאי פעם.

הסופר 

יוסף אריכא  נולד ב-1906 באוקראינה. משפחתו היגרה לארה"ב והוא עלה לבדו לארץ ישראל בשנת 1925. בארץ עבד כפועל וכחקלאי ולאחר מכן כמזכיר המחלקה הוטרינארית בעיריית תל אביב. הוא נפטר ב-1972.

ספריו הראשונים היו סיפורים ורומאנים מציאותיים מחיי הארץ והגולה. גיבוריו היו אלה שלא עסקו בהם, הקצבים, עובדי בתי המטבחיים ובעלי החיים שאת חייהם, רגשותיהם וסבלותיהם הרבה לתאר בהצלחה. בעקבות עיסוקו בבעלי החיים לא נרתע אריכא מעיסוק בחיים הגשמיים וביצרי האדם, גם ביצרים שבזמנו לא דובר בהם רבות, כגון יחסים לסביים. 

עטיפת אנתולוגיה בעריכת יוסף אריכא, צייר מ.אריה - אריה מוסקוביץ'

בין ספריו "לחם וחזון" (1933), רומן מציאותי העוסק בחיי פועל עברי בארץ בראשית שנות השלושים ו"אוד מוצל " (1937) בו תאר את פרשת סבלותיה של משפחה יהודית באוקראינה בעת הפרעות שערך ביהודים הקוזאקים גנרל פטלורה, בימי המהפכה הסובייטית. ספרו השלישי, "בסנוורים", (1939) היה קובץ בן חמישה סיפורים  קצרים שעסקו בחיי יהודי  ארצות הברית, ובהם "וידוי" העוסק באהבה לסבית, נושא נדיר מאוד, כאמור, בספרות העברית של אותה התקופה. ייתכן וזהו הטיפול הספרותי הראשון בנושא בספרות העברית.

ב- "מראות בכחול" (1941) התפרסמו סיפורים מהווי הארץ. "בעלי יצרים" (1946) שעסק בהווי האנשים הארציים מאוד העובדים בבתי המטבחיים בתל אביב, נחשב לאחת מיצירותיו המציאותיות הטובות ביותר. "פסק דין" (1949) היה קובץ סיפורים שהוקדש לנושא האדם ומצפונו. "יום ולילה: אשכול אהבים" (1952), שזכה בפרס עיריית חולון לשנת תשי"ג, הוא קובץ סיפורי אהבה שבמרכזו סיפור הכותר, העוסק באהבה ממבט ראשון בין רופא בהמות במושבה ומורה (הסיפור יצא גם כספר בפני עצמו, ב- 1963, במהדורה ביבליופילית מאוירת). ברומן "צעדים באש: קורות אישה אחת" (1956) עסק אריכא ביהודיה הבורחת מן הנאצים לבית פולני ביער, בו היא מתחבאת בחסותו של איכר פולני, ובשיגעונה, במעברה אליה הגיעה לאחר עלייתה לארץ ישראל. "כנפי כסף" ( 1936) הוא קובץ אגדות לילדים שיצא לאור במהדורה מורחבת בשם "כנפיים לאדם" (1968). את הסיפור ההיסטורי "חרש הברזל אשר בגבע" וסיפור על מאבקו של הגולם מפראג כנגד הנאצים הפולשים לעיר ב-1938 .. 

 מבחר מיטב סיפורי אריכא ראה אור ב- 1982. בנוסף, ערך אנתולוגיות ספרותיות. "גיבורים במערכה" (1955) קובץ סיפורים ומאמרים העוסק בשורה של דמויות היסטוריות דוגמת שמשון, שאול המלך, חניבעל, ספרטקוס, בר כוכבא, ויהודה המכבי, "יפו מראשיתה ועד ימינו" (1957), "תל אביב: במלאת יובל ליסודה" (1959), ו-"הסיפור העברי על חיי הערבים בארץ"(1964). בתש"ד זכה אריכא  בפרס מטעם עיריית רמת גן על  סיפורו "אישה בפרדס". הוא היה עורך ירחון הביקורת וההדרכה הספרותית של בית אריאלה, "הקורא הצעיר".

אריכא הגיע לשיא הצלחתו ופרסומו כאשר מבחר כתביו וסיפוריו ובכללם המחזה "על החרב" ראה אור בשלושה כרכים ב-1967 ולאחריו במהדורה מורחבת של האגדות והסיפורים שלו לילדים (ובכללם פרקים מ"סנחריב ביהודה ו-"סופר המלך", אם כי אלה לא נועדו במקור לילדים.  

אבל לאחר מותו הופסקה הדפסת יצירותיו, להוציא מבחר סיפורים קצרים שנערכו (בתוספת הקדמה וביבליוגרפיה)  בידי יוסף אורן, והוא נשכח. בנו, עמוס אריכא, גם הוא סופר ואמן מוכשר שפרסם ספרים רבים לילדים ולמבוגרים, ניסה לחדש את העניין בו אך לא נחל הצלחה. לאחר מותו של אריכא יצרו בני משפחתו, אלמנתו ובנו, קרן שהעניקה את "פרס אריכא לסיפור הקצר". הפרס הוענק לסיפורים שטרם פורסמו, לא כיחידה עצמאית ולא כסיפורים בקובץ.

ההשתתפות הייתה בעילום-שם וחבר השופטים היה מנבחרי ועד אגודת הסופרים. גובה הפרס אז מוערך ב כ-25,000 ₪ כיום, והוא חולק שלוש פעמים. הזוכים היו קורינה, שזכתה בו בשנת 1978 על הסיפור "התגלות", המספרת עמליה כהנא-כרמון שזכתה בו ב-1982 ולידיה גורדון קנכט שזכתה בו ב-1987 על הסיפור "פורטרט של גברת".כיום מוצב שלט המנציח את שמו של אריכא בידי עיריית תל אביב במקום מגוריו, רחוב קרני 10, אולם פרט לכך דומה כי נשכח.  

המבקר יוסף אורן, מן המעטים שהמשיכו להתעניין ביצירתו של אריכא גם לאחר פטירתו, יצא חוצץ במאמר נרגש כנגד שכחתו וכתב: 

"עבורי סופר המלך הוא מקרה מבחן...אריכא הלך לבדוק עניין עקרוני : מדוע עוצמת השלטון משחיתה את האדם? מדוע מסרבים מו"לים ולקטורים שמיעצים להם ועורכי סדרות של רומאנים להדפיס את "סופר המלך"? ובמיוחד כאשר המדף של הז'אנר ההיסטורי ברומאן העברי הוא כה דל?"

טענתו של אורן הייתה נכונה בזמנו והיא נכונה שבעתיים כיום. אריכא מעולם לא נחשב לאחד מן היוצרים המרכזיים של הספרות העברית, בניגוד לדגם שלו, משה שמיר, אלא כאיש "אחת השורות האמצעיות", מעין התגלמות הסופר המוכשר הממוצע שאין בו דבר יותר מזה. אולם הרומאנים ההיסטוריים שלו, כאמור, זכו להערכה מיוחדת והם חלק מרכזי ביצירתו. 

הסיפורים ההיסטוריים

כאשר בוחנים את אריכא ואת יצירותיו ניתן לראות כי התעלה על עצמו ועל אחרים בתחום נדיר יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים, אותם חקר ביסודיות ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.  

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית .( שמואל א' יג יט ) 

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת פ.הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע", שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד. הסיפור, מימי ראשית המלוכה, נולד מן הפסוק המובא מעלה בספר שמואל ועסק במאבק בין הישראלים (בראשותו של יהונתן, בן המלך שאול) והפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הארץ, כשמן הצד אחד מסתמכים העברים על אומץ לב, קנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית, והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל. המסר בסיפור מסוכם במשפט אותו אומר ידיצור, חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו:  

"אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב...זהרו דברי אלה... שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדו!". 

הסיפור נתפס כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחר כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים, וזכה להצלחה רבה. הופיע במקראות בית ספר (כותב שורות למד עדיין בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור). היום אפשר לקרוא אותו, באופן אירוני, כתיאור המאבק הפלשתינאי ביהודים הכובשים.ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם. 

לאחר כתיבת סיפור זה עזב אריכא את הסיפורת ההיסטורית ושב אליה לאחר שנים, בעקבות עצת המבקר שלום קרמר. ברשימה מקיפה שעסקה ביצירתו של אריכא, שפורסמה ב- 1954, הציע קרמר כי יוסף אריכא יפנה לכתיבה על הנושאים ההיסטוריים. הוא כתב: 

" יש היבטים בטיב אפיו האמנותי של אריכא כמספר, המכשיר אותו להיות מספר מובהק לנוער, וחבל שלא עמד על ייעודו זה. יש בו חושים בריאים, רוח של משובה, נופח של הרפתקנות, צלילות של סגנון ובעיקר קלות. כמה וכמה מסיפוריו, אדם מסלק מהם את היסוד האירוטי, ופה ושם גם התעמקות פסיכולוגית יתירה, והריהם סיפורים מצויינים לנוער...דייך לקרוא את הסיפור "הד קדומים" (ככל הנראה מתכוון המבקר כאן ל"חרש הברזל אשר בגבע" – א.א.) סיפור המתאר את העברים בתקופת הפלישתים, והוא שווה לנפש כל נער בישראל – ואתה עומד על ייעודו של אריכא במלואו.

אין בזה משום ירידה בגרם המעלות האמנותי. יש נולד להיות אמן למבוגרים ויש לבני הנעורים. ושמא ברומאן ההיסטורי מימים רחוקים ימצא אריכא את הסינתזה המתאימה לכישרונו. רומן שיש בו החייאה ותנועה ועלילה . הזיקה הפנימית לדור הנוכחי שנתערערה תמצא לה תיקון מלא בתקופות עתיקות, ואז כל כישרונותיו המגוונים יבואו לידי משחק חפשי יותר. כוח הציור של מראות החיים וכושר הסלקציה לזרות ולחבר, אהבת העלילה והיכולת הקומפוזיציונית, קלות הכתיבה ובהירות הסגנון – יעמדו לו לאריכא להוציא מתחת ידו סיפור היסטורי משובח לבני הנעורים ;ואשר משובח לבני הנעורים טוב גם למבוגרים ולזקנים. (שלום קרמר "סיפורי יוסף אריכא", 1954, מתוך "חילופי משמרות בספרותנו", 1959).

סופר אחר במעמדו של אריכא היה אולי נעלב מן ההצעה לכתוב לבני הנעורים, אולם נראה כי אריכא קרא את הביקורת וזו מצאה את דרכה לליבו.

ראוי לציין כאן כי על אף שהסיפורת העברית המודרנית החלה בשני רומאנים היסטוריים של אברהם מאפו, "אהבת ציון" ו-"אשמת שומרון" שעסקו בימי התנ"ך, רק סופרים מעטים יחסית הלכו בעקבות מאפו. רוב הסופרים העדיפו להתמקד בחיים המודרניים או בעבר הקרוב יותר. מעטים עוד יותר התבלטו אחרי מאפו מבחינה ספרותית בתחום פרטני זה. בהם ניתן להזכיר את דויד פרישמן בסדרת סיפורי "במדבר" שעסקו בנדודי בני ישראל במדבר, את א.א. קבק בספרו אודות ישו הנוצרי "במשעול הצר", את חיים הזז בנובלה שלו אודות משה רבנו ואשתו ציפורה "חתן הדמים", את אשר ברש בסיפורי "שיח העיתים" שלו, את מתתיהו שוהם במחזותיו התנ"כיים, את ניסים אלוני במחזה "אכזר מכל המלך" אודות ימי ירבעם ורחבעם וגם את ח"נ ביאליק בסיפורי "ויהי היום" שלו לילדים  שעסקו בימי דוד ושלמה (ובראש ובראשונה "אגדת שלושה וארבעה" על שתי גרסאותיה).

רובם הגדול של הרומאנים והסיפורים ההיסטוריים שעסקו ימי קדם נועדו במפורש לילדים ובני נוער ונכתבו בידי סופרים שלא נחשבו "קאנוניים" כמו הכותבים והמעבדים השונים של סדרת סיפורי "זכרונות לבית דוד" הוותיקה, ישראל  שף, יעקב חורגין, איש התנועה הרוויזיוניסטית, צבי לבנה, איש תנועת העבודה, מ.ז. ולפובסקי ואחרים. אף לא אחד מהם תרם באמת להעלאת קרנה של הסיפורת ההיסטורית בעיני המבקרים.

ספק רב אם סופרים אלה שימשו מקור השראה לאריכא בבחירת נושאיו. לעומת זאת נראה כי הוא הושפע בבחירת הז'אנר ונושאיו ממשה שמיר, שספריו הגדולים מחיי העבר הרחוק "מלך בשר ודם" (1954) ו"כבשת הרש" (1957) זכו לשבחי הביקורת והיו לרבי מכר. העיסוק במאבקים בין מלכים ויריבים ובכוח המשחית של השלטון הקנה לגיטימציה לרומן ההיסטורי. אריכא פנה לתחום זה וזכה בו להצלחה רבה גם בעיני הביקורת. הנושא המרכזי ברומנים ההיסטוריים היה מאבק הכוח הגשמי בכוח הרוח והוא הצליח בו כי דמויותיו לא היו שטוחות אלא מורכבות ומעניינות. תפקיד מפתח במאבק הזה נתן אריכא לספרים ולסופרים, האחראים לשימור התרבות וניצחונה הסופי של הרוח.  

הרומאן ההיסטורי הראשון שלו, "סנחריב ביהודה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958) הוא סיפור רחב יריעה בו מוצגות זו מול זו בפרטי פרטים שתי תרבויות: אשור, האימפריה העולמית הראשונה וכוחה המדיני-צבאי ויהודה וכוחה הדתי רוחני. אריכא שמר על דיוק היסטורי במידת האפשר, מה שניתן ליחס לעניין העמוק שהיה באותה התקופה בארכיאולוגיה. את יהודה מייצג בספר הנביא מיכה, המשמש כמזכיר לנביא ישעיהו ובעצמו מתנבא בסגנון מורו הגדול. אבל דמותו של מיכה סבילה ואינה מסקרנת את הקורא. הדמות המעניינת והחזקה בספר היא דווקא זו של שליט אשור, סנחריב, שבנפשו מתחולל מאבק בין טוב לרע. מדובר בשליט משכיל, בעל רצון ברזל, תאוות שלטון שאינה יודעת גבול, סקרנות שכלתנית עזה וקשיחות. את סנחריב צייר אריכא בצבעים עזים במיוחד, ולא לשווא נקרא הספר על שמו.

על הספר זכה אריכא בפרס ברנר ל-1960. היצירה הוגדרה בידי המבקר שלום קרמר כ"מאורע בספרותנו". היה זה  רומן היסטורי גדול ומפורט שהעלה בפני הקורא תקופה שלמה בהיסטוריה היהודית העתיקה, תקופת ממלכת יהודה בימי המלך חזקיהו, תור הזהב שלה ושיא שגשוגה החומרי והרוחני. במקרה או שלא במקרה גם הרומאנים ההיסטוריים בעברית של אברהם מאפו, "אהבת ציון" ו-"אשמת שומרון" עסקו בתקופה פרטנית זו. לא מן הנמנע כי זכר הרומאנים של מאפו, אותם וודאי קרא בילדותו, (רומאנים שזכו לאהדה עצומה בתקופתם ולאחריה ושימשו מקור השראה עצום לרבים וטובים ובהם דוד בן גוריון ורבים שהפכו ציוניים בעקבותיהם), שימש מקור השראה גם לאריכא בבחירת התקופה בה יעסוק ספרו. אך אריכא התרחק עד כמה שרק ניתן היה מן הגישה הרומאנטית-אידיאלית של מאפו .

באופן יוצא דופן למדי (אך בדומה למה שעשה משה שמיר בספריו) ניסה אריכא לשמור על דיוק היסטורי, עד כמה שניתן היה באותה תקופה, ועל צמידות למקורות ההיסטוריים והארכיאולוגיים הקיימים. על פי עדותו של פ. לנדר, ביצע אריכא מחקר מפורט ביותר טרם כתיבת ספריו אלה, עיין בספרי היסטוריה, גיאוגרפיה וארכיאולוגיה רבים על תולדותיהם, ספרותם ותרבותם של עמים קדומים כגון אשור, בבל, פרס ויוון ואף ביקר במוזיאונים רבים בארץ, בניו יורק ובלונדון. דיוק ארכיאולוגי והיסטורי בפרטי פרטים כזה, נדיר מאוד בספרות העברית, ניתן גם ליחס אולי לעניין העמוק שהיה באותה התקופה לעיסוק בארכיאולוגיה מצידם של אנשים כגון יגאל ידין ואחרים, מעמד מכובד שאבד מאז למקצוע הארכיאולוגיה בחברה הישראלית.  

אין פרק בהיסטוריה של יהודה מאותה התקופה המוזכר בתנ"ך ובממצאים ארכיאולוגיים שלא נכלל בסיפורו של אריכא. ניתן למצוא שם את תיאור החיים במרשה, עירו של הנביא מיכה, עיר של חקלאים, כורמים ויוגבים, אנשי המעמד הנמוך, חוט השדרה של ממלכת יהודה, עיר הנמל עציון גבר הנמצאת בסמוך לאילת המוכרת לנו כיום ומכרות וכבשני הנחושת שלידה, ירושלים עיר הבירה, החיים בארמונו של המלך חזקיהו, בניית הנקבה של ירושלים, החיים ההוללים של השכבה העליונה לעומת סבל העבדים והמעמדות הנמוכים, הנביאים ישעיהו ומיכה ונבואותיהם, הסופרים, אנשי חזקיהו, שהעתיקו מגילות. מאידך מוצגים גם החיים באשור, בארמונו של סנחריב, נשיו ופילגשיו והתככים הבלתי פוסקים שם, לצד עושרם ותפארתם החומרית והתרבותית אגב רמיזה על חיידקי הריקבון שכבר חדרו לתוכם. מסעו של סנחריב ליהודה, וכמובן הפרקים המזעזעים ממש לזמנם המתארים את מצור סנחריב על לכיש ולאחר מכן על ירושלים, תיאורי סבל מזעזעים של רעב איום ולבסוף תיאור נסיגת סנחריב. כל זאת ועוד בדיוק היסטורי ארכיאולוגי מרבי.

אמנם, ריבוי החומר ההיסטורי והארכיאולוגי פגם בשלמות הספרותית. לא כל התמונות המגוונות והשונות משתלבות זה בזו  היטב. לאמיתו של דבר, תמונת התרבות הרחבה המוצגת בספר הפכה משכנעת ומעניינת יותר מן הדמויות, המורגשות פחות.

במרכז הסיפור עומד כביכול הנביא מיכה,שנסע לירושלים והפך למזכירו של ישעיהו ולסופר העתיק מגילות לצד כתיבת דברי נבואה ברוח מורו ישעיהו. מגילות אלו הן אחד מן המוטיבים המרכזיים בספר, אולי המרכזי ביותר. אך מיכה, הדמות הראשית, הוא דמות סבילה למדי. הוא מופיע מספר פעמים רב יותר מכל דמות, אך זיקתו לאירועים הגדולים קלושה. אין אנו חשים בהזדהות כוחות נפש עצומים כאשר הוא יוצר את נבואותיו. הוא מוצג כתלמידו וכמזכירו של ישעיהו המעתיק את נבואות רבו ועורך אותם למקשה אחת. מדובר בדמות חלשה, לא משכנעת ומגובשת. גם דמותו של מורו, הנביא ישעיהו, חיוורת למדי.  

מאוחר יותר עיבד אריכא את "סנחריב ביהודה" למחזה "מול חרב" (הוצאת אל"ף, 1962).

גם במחזה הדמות המעניינת והמגובשת ביותר היא הכובש סנחריב. אריכא מתאר את חיי הארמון מלא התככים ואת אהבת סנחריב לזכת אשתו. הקטעים החזקים ביותר במחזה הם השיחות בין סנחריב ואחיקר החכם. אחיקר, שדמותו מבוססת על דמות היסטורית, (גרסה שונה מאוד של דמותו מופיעה במחזה "צור וירושלים" מאת מתתיהו שוהם)  שקוע כולו בפענוח לוחות עתיקים של עמי שומר ובבל ומבקש להגדיל את ספריית מקדש נבו. הוא מטיף מוסר באזני המלך: 

"כל ניצחון מביא רבבות מבני נכר אל שדותינו ואל בתינו למלא את מקומם של הנופלים, להיות לנו לעבדים... הופך אתה את בני אשור לעם של אדונים, ובעקב העושר והבטלה באו התענוגות בהם טמון הרס לכל. ובבוא יום הפקודה ונוספו גם העבדים על שונאינו".

דברים הנשמעים עכשוויים, גם בישראל של ראשית המאה ה-21, עם הפערים הכלכליים העצומים והפועלים הזרים החיים בה. דומה כי מסר המחזה, בדומה לספר, הוא בדברי יהוכל מגבל : 

"..בני האדם בני תמותה הם. יש קץ וגבול למעשיהם אף אם ימריאו שחקים. לא יעמוד עם אחד בראש העמים אם בחרב יאכוף עליהם עולו, ודבר לא יצילו משיני הזמן אם רוחו לא תגבר על נשקו. יודע אני איש אלוהים בחצר חזקיהו מלך יהודה, והוא הנביא ישעיהו. מגילות דבריו וקצת מתורת יהודה הביאו לי ספנינו. מקומות רחוקים שחרבך המלך לא תשיג ישיגו דבריהם של בני יהודה מעבר להרים ולימים: אשר לא ישמרו מצבות אבן מתפוררות ישמרו דברי רוחם הם על מגילות קלף..." 

(לקובץ האגדות שלו "כנפיים לאדם" הכניס אריכא סיפור בשם "נקמת האליל מולך" העוסק בהקרבת הקרבנות לאל מולך ובמאבקו של ישעיהו בן אמוץ בטקסים אלה. למרות אופיו האגדי של הסיפור יתכן ומקורו בפרק שלא הוכנס ל"סנחריב ביהודה").  

ספרו האחרון של אריכא היה "סופר המלך" (בהוצאת אגודת הסופרים של ישראל ליד, הוצאת מסדה ,1966, ופרק ממנו  שכנראה היה חביב במיוחד על הסופר פורסם כספר נפרד בשם "פגישה בירושלים" בהוצאת "עקד" ב-1968), בו תיאר את כיבושי אלכסנדר מוקדון ואת התנוונות אישיותו ומלכותו. ספר זה היה נדיר ביותר בסיפורת ההיסטורית העברית בכך שעסק בפרשיה מן ההיסטוריה העולמית ולא היהודית הפרטנית, בניגוד לכל מה שהיה מקובל עד אז (וגם כיום), וככלל עם ישראל מוזכר רק בחטף במהלך העלילה, להוציא פרק בו מבקר אלכסנדר בבית המקדש בירושלים.  בספרות העברית קדמו בעיסוק זה בהיסטוריה היוונית לאריכא רק מרגוט קלאוזנר בספרה "ספפו מלסבוס" ( 1945) שעסק במשוררת היווניה הקדומה ואביגדור המאירי שבסיפרו "סודו של סוקראטס: רומן מתקופת יון העתיקה" (1956) התמקד בימיו האחרונים של הפילוסוף היווני והעניק לפילוסוף היהודי קוהלת מקום קטן בעלילה. מעניין כי בשנת 1966 שבה פורסם ספרו של אריכא פורסם במקביל גם  ספר לילדים של אוריאל עקביה בשם "הכלב הצוחק" שעסק בנושא דומה : מערכת היחסים בין הפילוסוף דיוגנס ואלכסנדר אך אף אחד מאלה לא הצליח להתקרב ביצירתו לאיכויות הספרותיות של "סופר המלך". רק לאחרונה חזר סופר ישראלי צעיר, יקי מנשפרוינד, אל אלכסנדר בספרו "הכובש והכלב". 

במרכז הרומן הועמד סופר החצר קלייסתנס, אחיינו של אריסטו הגדול המתנגש במלכו שסטה מדרכה המקורית של יוון והפך רודן. המאבק הרעיוני בין אלכסנדר וקליסטנס מזכיר לקורא העכשווי בהרבה יותר משמץ את המאבק בין "הגלובליסטים" ו-"האנטי גלובליסטים" כיום. קליסטנס מוצא עצמו מסובך במזימות חצר מורכבות. העלילה גדושה במעשי אכזריות שונים, הריגת אישים וקבוצות כגון זקני צור ומסתיים בהוצאתו להורג של קלייסתנס, עימה מגיע תהליך השחתתו המוסרית של אלכסנדר לשיאו. גם בספר זה הדמות המעניינת אינה זו של "הגיבור החיובי", קליסתנס, אלא דווקא דמותו של אלכסנדר, שאינו אדם רע מיסודו אך הולך ומושחת; אריכא מתמקד במאבקי היצרים בנפשו של אלכסנדר ובהתנגשות הרוח בכוח השלטון. המורכבות באישיותו של אלכסנדר הופכת אותו לדמות חיה ומעניינת. בספר זה אנו נתקלים בהתפתחותם הסופית והבשלה ביותר של הנושאים המעסיקים את אריכא ביצירותיו ההיסטוריות, ובראשם מוטיב התנגשות הרוח בכוח השלטון.

קיימת הסכמה בין המבקרים לפיה זהו ספרו הטוב ביותר של אריכא. אין ספק שאריכא זכה לניצחון גדול עם "סופר המלך", שהוכר מיד עם פרסומו כיצירתו המובחרת ביותר. המבקר שלום קרמר, האיש שייתכן וגרם לתפנית בקריירה של אריכא, קבע ברשימה בשם "לא בחייל ולא ברוח" (בספר בשם "ריאליזם ושבירתו : על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד") כי עתה, לאחר שסיים את "סופר המלך", הגיע אריכא לסיום פרשה בכתיבתו ההיסטורית וכעת הוא יכול לחזור לעסוק בבעיות עכשוויות ולתפוס במעוף גורלי את ההתרחשויות הגורליות של ימינו.  

אבל אריכא עצמו לא חשב כך. הוא תכנן רומן היסטורי שלישי שלא הספיק לכתבו וכנראה עסק בפרשת הכרזת כורש. (שהוא הציע בראשית שנות השישים לטבוע לכבודה מטבע מיוחד שלא הוטבע לבסוף) אך לא הספיק לכתבו, וחבל שכך.

גם תחום הרומן ההיסטורי בו הצטיין אריכא איבד את החשיבות קצרת הימים שהייתה לו בשנות החמישים והשישים, חשיבות שחבה הרבה לתגליות הארכיאולוגיות המדהימות של התקופה, כגון המגילות הגנוזות. רק סופרים חשובים מעטים (פנחס שדה בספרו "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה", עמוס עוז בשתי נובלות על יפתח השופט והצלבנים ושולמית הראבן בטרילוגיית הסיפורים התנ"כיים שלה הם דוגמאות בודדות) המשיכו לכתוב יצירות סיפורת שעסקו בעבר הרחוק יותר והם בדרך כלל ויתרו על הדייקנות הכמו ארכיאולוגית בתיאור פרטי התקופה שהייתה כה חשובה בספריו של אריכא. יוצא דופן אחד שחזר למסורת זו היה הסופר א. ב. יהושע בספרו "מסע אל תום האלף" (1997). במסע הפרסום לספר זה שם גם הוא דגש, כמו אריכא בזמנו, על כמות המחקר העצומה שביצע בעת הכנת הסיפור, אודות ימי הביניים המוקדמים. אולם זוהי דוגמה בודדת. האמינות ההיסטורית הנוגעת לעבר הרחוק יותר שוב אינה כה חשובה לסופרים כיום כפי שהייתה  לאריכא.  

תפיסותיו ההיסטוריות של אריכא 

שלושה שלבים מייצגים את התפתחות תפיסתו ההיסטורית של אריכא. הנושא המרכזי שהעסיק אותו היה מאבק הכוח הגשמי (המיוצג בשליטים כמו סנחריב ואלכסנדר הגדול) באנשי הרוח (ישעיהו, מיכה, אחיקר וקליסתנס). הכוח והרוח מיוצגים באופן מורכב ומתוחכם, שכן מייצגי הכוח הם גם אנשי תרבות שכלתנים מאוד ואנשי הרוח נזקקים לעתים לכוח הזרוע (כמו ב"חרש הברזל אשר בגבע") על מנת לשמר את תרבותם.

סנחריב תמונה ממול חרב מאת יוסף אריכא

בשלב הראשון של יצירת אריכא, "חרש הברזל אשר בגבע", יש מסר דידקטי ברור לפיו מנצח במאבק   הצד שברשותו נשק רב יותר והוא משתמש בו טוב יותר. היה זה מסר פשטני למדי שהתאים לימי המנדט הבריטי ולמאבק היישוב על התחמשותו. בשלב השני, "סנחריב ביהודה", מנצחת הרוח. סנחריב, שצבאו משופע בנשק ובמכונות מלחמה, נדהם מעוצמת הרוח של היהודים כפי שהיא באה לידי ביטוי במגילותיהם ובנבואות ישעיהו ומיכה ונסוג מירושלים. גם זה היה מסר פשטני ולא מציאותי.

ב"סופר המלך" הופכת התפיסה ההיסטורית של אריכא להיות מורכבת בהרבה. העלילה הייתה מסווה לדיון פילוסופי עמוק אודות השלטון האבסולוטי, על השאיפה לחרות ולצדק ועל מלחמת הכוח ברוח. שתי תפיסות עולם התנגשו בספר, שתי השקפות שלכל אחת ערך משלה. האחת מיוצגת על ידי קליסתנס, השומר אמונים לתפיסה המקורית של תרבות יון כפי שהציגה דודו אריסטו, ואת השנייה מייצג אלכסנדר השואף לאחד בין העמים, ליצור תרבות גדולה אחת שתמזג את תרבות יוון ותרבות המזרח – זו התרבות ההלניסטית, מעין "גלובליזציה" קדומה. לדעת אלכסנדר, רק תרבות כזאת תבטיח את קיום האימפריה אותה הוא מקים.

שתי ההשקפות מיוצגות באופן מורכב ואין צדק מוחלט. אבל בהיסטוריה מנצח מי שהכוח לצידו, במקרה זה אלכסנדר. אלכסנדר היה לרודן, וקליסתנס שהתנגד לכך בשם ערכים הומניסטיים דמוקרטיים ואף כתב היסטוריה עוינת לאלכסנדר, הוצא להורג באשמת שווא לפיה עמד בראש קשר נגד אלכסנדר. מנגד כתב קליארכוס גרסה אוהדת לאלכסנדר. שתי הגרסאות הגיעו לידינו בעקיפין ואין הכרעה בוויכוח שביניהן. במציאות, לדעת אריכא, מתערבים במאבקים כאלה גם תאוות שלטון לשמה ויצרים אפלים, ובסופו של דבר מנצח בהם הצד המתוחכם יותר, ומי שהכוח לצידו.  

נושא נוסף שהעסיק את אריכא הוא חשיבות הספרים והסופרים לשימור ולצמיחת תרבות. הספר הוא הניגוד להוויה האלימה של הכוח והיצרים, והסופר הוא היחיד שאינו נכנע לשליט ההולך ומסתאב. שני הרומאנים וגיבוריהם, אנשי הספר, רואים במגילות את המחסום האחרון והחזק ביותר מפני הברבריות והאכזריות  והשכחה התרבותית. גם מיכה הנביא עוסק  לפרנסתו בכתיבת והעתקת  מגילות ב-"סנחריב ביהודה" ורואה בכך את ייעודו. קטע מעניין בספר מתאר את חיפושיו בבית הגנזים של המלך, שם הוא מוצא רק שרידים של ספרים קדומים שאבדו כגון "ספר מלחמות ה'" ודברי נביאים שונים כגון "דברי שמואל הרועה", "דברי נתן הנביא" ואחרים.  

"והיה מיכה עושה ימים כלילות להציל את אשר ניתן עוד להציל, מלקט ומאחה, משלים את החסר ומחפש דרכי תיקון. אז ידע מיכה, כי מן הראוי להכין הרבה העתקים ולשמרם לא רק בבית –גנזי המלך, כי אם בבתים רבים דומים, בכל עיר גדולה ובכל כפר. (מתוך "סנחריב ביהודה").  

ובכך מבוטאת למעשה גישתו של אריכא עצמו. השליטים סנחריב ואלכסנדר יכולים לגבור בזמנם על אנשי הספר והסופרים אך לעתיד לבוא תגבר יצירתם של אותם הסופרים, בזמן ששמם של אותם מלכים ישכח, וכך להם הוא הניצחון האמיתי.

דוגמה יפה להשקפה זו של אריכא ניתן למצוא ב-'סנחריב'. המלך משוחח עם אחד מזקני לכיש לאחר שאנשיו גילו כדי חרס ובהם מגילות (המגילות שגילו ארכיאולוגים לאחר אלפי שנים). המלך שואל את הזקן: 

"הגידה לי זקני, היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות, לכבוש ערים, למגר אויבים ולשים עמים למס עובד?"

"למעלה מזה" ..עונה לו הזקן..."עשויות המגילות לכבוש לב האדם עד סוף כל הדורות".

 

 

קישורים  

בחזרה לימי התנ"ך

סנחריב

אלכסנדר הגדול מכולם

משה שמיר

יקי מנשפנרוינד

הנצחת שמות סופרים

המגזין "עמדה"

 ביבליוגרפיה

יוסף אורן - "סיפורי יוסף אריכא" (מבוא לספר בשם זה).

יוסף אורן - "השתקפות העלייה השלישית ביצירת יוסף אריכא".(מאזניים נא 1980)

יוסף אורן - "סתימת פיו של דור ספרותי : על 'סופר המלך' של יוסף אריכא" (מאזניים 1991 חוב' 10)

פ. לנדר - "יוסף אריכא, מ"לחם וחזון" ועד "סופר המלך" (מאזניים כרך מ"ט 1979)

שלום קרמר - "סיפורי יוסף אריכא" מתוך "חילופי משמרות בספרותנו" (הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר 1959)

שלום קרמר – "ריאליזם ושבירתו: על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד" (ספריית מקור 1968)

רות שנפלד – "מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם : עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים" (פפירוס 1986)