אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סופו של מיסטר Y / סקרלט תומס


דן לחמן's picture

סופו

סופו של מיסטר y / סקרלט תומס. הוצאת ידיעות אחרונות

זה מתחיל בכריכה. כריכה קשה, צבעונית אותיות מסוגננות כמו בספרי מסתורין ישנים, קווי זהב. באמצע מנורה נפט עתיקה, כזו שעם כמוה היו מציירים פעם את מחפשי האמת. כן. הדפים שוליהם החיצוניים שחורים. מיד עולה תחושה של ספר הרפתקאות לנוער. אולי פנטזיה.הספר מתחיל כשבניין באוניברסיטה בה עובדת אריאל מנטו, קורסת לתוך מנהרת רכבת תחתית שאינה בשימוש מזה מאה שנים. מקרה? סמלי? מכיוון שזכתה בכמה שעות חופש היא מסתובבת בחנויות ומוצאת ספר נדיר של תומאס לואל, סופר ויקטוריאני נשכח מן המאה התשע עשרה אותו היא חוקרת. מוזר מאוד, כי את הספר איש לא קרא. ידוע על קיומו אך מאז פורסם לפני מאה שנים הוא נעלם. ואומרים שחלה עליו קללה שכל הקורא אותו מת.כמעט לא מעניין עד שכמה עמודים אחר כך עולה שמם של דרידה, בודריאר, הדקונסטרוקציה והתמיהה עולה. בני נוער לא יכירו את השמות והמשמעויות. מעטים ידעו מנין לקוח המשפט על חתולו של שרדינגר. אלא שאינני בטוח שספר שהגיבורה שלו חובבת סקס אלים ומשחקי שליטה מתאים לנוער. ולמה לא בעצם. הם יודעים הכל על מין הרבה יותר מוקדם מדורות קודמים. אז יש גם קצת פורנו רך לבני הנעורים.וכך מרגע לרגע הולכת ומתארכת רשימת השמות שאריאל מסתמכת עליהם לצרכיה. מהרגע שאריאל מוצאת את הספר הנדיר אנו זוכים בקריאה כפולה. סיפורה של אריאל והספר הנדיר המצוטט כולו. והקללה? לאט לאט.לומאס העדיף את תורתו של הביולוג למארק, שהאמין שיצורים מעבירים תכונות נלמדות לצאצאיהם על פני דרווין שאמר שהם לא. אריאל מנסה לסכם לעצמה דעה ראשונית:"מה אם כולם צודקים? אריסטו ואפלטון,הובס ולוק, היטלר וגנדי, טום וג'רי"אם כולם צודקים מי טועה בעולם חוסר הוודאות. ואולי העולם הפך להעתק בלי מקור.מיסטר y גיבור הספר שבתוך הספר, עובר חוויה של הרחבת תודעה וכניסה לכאורה למוחו של אדם אחר. מלבד העובדה שסקרלט תומס איננה מתארת שינויי צבעים וחוויה פסיכדלית התיאור מזכיר די במדויק תחושות העשויות להתרחש בעת מסע lsd. מבלי שהגיבור מכיר או יודע כמובן על הסם הזה. אלא שההסבר הטכני הזה הוא לא מה שחשוב. הסיפור הפנימי של הספר הופך להיות על מסע והסבר על מימד אחר. ראיית עולם אחרת. זמן אחר. וכשהכל נראה אחרת עולה השאלה, האם העולם הוא רק תמונה על קיר של עולם אחר. האם אנחנו חולמים את אלוהים או אלוהים חולם אותנו.אריאל אומרת על עצמה שהיא חושבת הצורה אסוציאטיבית, כך שאם איינשטיין עולה בדעת, ומכך שאלת מהירות האור. ומכיוון שאיינשטיין השתמש ברכבת כמטפורה היא עוברת לשאול מהי מטפורה ומשם לשאלה אם מחשבה יכולה להתקיים בלי שפה שבה אנחנו חושבים.מיסטר y מגלה שהוא יכול לקפוץ ממוח למוח מאדם לאדם ולא רק לזה העומד מולו. הוא יכול לראות את הזיכרונות הישנים ולא רק את מחשבות הרגע. למעשה הוא מצליח לבצע סוג של מסע בזמן. סופו שהוא נעלם במרחבי הזמן.בהתאם לרוח הסיפור סקרלט תומס מושיבה שלושה דוקטורנטים לארוחת ערב והשיחה מתגלגלת למחוזות החוכמה מסביב לשאלה האם עובדה היא יותר ממלה. איך אפשר להוכיח את המפץ הגדול אם אף אחד לא היה שם. השאלה אם אכן היה אתמול או שהוא המצאה שכולנו אימצנו. והשאלה אם מלים מגלות או מסתירות את האמת. תקציר מה שעומד היום בראש המחשבה הפילוסופית.כמובן שאריאל איננה עומדת בפני הפיתוי לרקוח את החומר שאת הרכבו למדה בסופו של דבר בספר סופו של מיסטר y. וכעת גם היא יוצאת לסוג של טריפ. מזכיר פה ושם את אליס הקטנה אלא שההתייחסויות שלה מפוחדות הרבה יותר מזו של הילדה ההיא.היא עוברת הרפתקאות מסמרות שיער שבאחת מהן היא נכנסת לתודעתה של עכברה, אך גם לזו של חתול הרוצה לטרוף אותה ובאותו זמן היא הרי עדיין אריאל החווה את כל החוויות הללו יחד. היא ממשיכה להשתמש בחומר שלמדה להכין והיא חיה בכמה עולמות. וכשרודפים אחריה השאלה באיזה עולם. מי הטוב מי הרע ולמה בכלל. היא מנסה להבין את המסתורין, אך כדרכה מחשבתה נודדת לשאלות סביב מחשבות שמתעוררות בה. אם לא יהיו יותר מסתורין לא יהיו יותר סיפורים. אם לא יהיו סיפורים לא תהייה שפה. והאמת? האמת מתקיימת מעבר לשפה, כנראה.קשה לה יותר כשהיא מתחילה להיכנס למוחם של אנשים שהיא מכירה. היא מתחילה לשמוע את מחשבותיהם הפנימיות ביותר. אין יותר סודות. האנשים חשופים עד בלי די.ולמה לא לעשות באותה הזדמנו פרפראזה או ויכוח קטן על סרטר בשאלה אם הגיהינום הוא האחר או העצמי. כל קורא מוזמן להיכנס לויכוח בין שלוש שורות ולנסות להגיע למשמעות והבנה אם המשתנה של דושאן היא אמנות או לא ולמה. אחרי סרטר קצת דרידה והיידגר ומדע.

מכיוון שכולנו עשויים מקוורקים ואלקטרונים ואם היינו מסתכלים בעצמנו דרך מיקרוסקופ מספיק חזק היינו מגלים שאנו עשויים אותו דבר כמו כל דבר אחר בטבע בהרכב שונה ומזערי, שלעשות אהבה עם אחר מתקיים בעולם הקוורקים מבלי שאטומים יתחככו אחד בשני ואם אנחנו לא שונים מהעץ או מהמשתנה של דושאן, מה עושה אותנו ממשיים? הממשות היא השפה. כל מלה טובה או רעה עשויה "מהשפה" ובמה שונה השפה מאלוהים ומתיאולוגיה, אם יש שוני בכלל. וכך הגענו לשאלה מה היה לפני ההתחלה ומה יהיה אחרי הסוף. ומהו האטום, האם מסתכלים בו כשלעמו מגלים שאטום הוא כמו כדור אחד בודד באמצע אולם ספורט ריק וענקי. שום דבר איננו מתחבר לשום דבר. את הקשרים אנחנו מייצרים בשפה. וכל הוויכוח הזה ועוד קצת ממנו כולו רק כדי להחליט אם אריאל כן או לא תשכב עם אדם, כומר צעיר ויפהפה.לקראת סוף ההרפתקה מגיעה אריאל למרכז המחשבה על מהות החומר, הקשור לעולמות בהם ביקרה. לשאלה האם אנחנו סימולציה של מחשב שקיבל בינה משל עצמו. האם הקוורקים והאלקטרונים הם האחד והאפס עליו בנויה כל יכולת העבודה של המחשב. מהי שפת המציאות ומהי שפת המכונה. ואם המחשבה היא חומר, הוא איננו הולך לאיבוד, איך מקודדת המחשבה העולמות השונים, אם כל העולמות מתקיימים בצורת קידוד. ומשם זה הופך להיות יותר מעניין. עד המסקנה הכמעט אחרונה. אין אלוהים. אנחנו אלוהים. בראשית הייתה המלה. המלה היא אלוהים. הספר שמתחיל בצורה של ספר הרפתקאות של המאה התשע עשרה הכולל בתוכו מרדפים ורוחות ומיני פלאים וקסמים ועולמות מקבילים והרפתקאות מזרות אימים מסתבר להיות מרדף בעולם הפילוסופיה והדעת. הוא לא תמיד מרתק. ולרגע אפילו נראה חכם מאוד בנושאים בהם הוא נוגע. ולעתים מעצבן וכמעט משעמם. מה שחבל הוא שהגיבורה אריאל אישה לא נעימה בתכלית ולא גורמת להרפתקה ולכל מה שקורה איתה שייהפך למעניין באופן אישי. וכל התיאוריות בהן היא נוגעת בקצה המקלדת שלה קצת מגובבות מדי. לעתים חשתי מעוצבן ורציתי לזרוק את הספר לעתים התייחסתי אליו כבדיחה אינטלקטואלית.צופן דה ויצ'י פתח דלת לאופנת כתיבה חדשה. ערבל במערבל קוקטילים שלוש מנות של תיאוריות שונות נער ושפוך על סיפור מתח בינוני והרי לך רב מכר, פעם לבוגרים ופעם למבוגרים. בניגוד לצופן המפורסם כאן אין רע במישמאש. הפרחת שמות רבים מצליחה להיפך לסוג של טריוויה וניעור אבק לאלה שהשמות אומרים להם משהו. מי שלא יודע מי הם הובס ויום או היטלר וגנדי למשל יוכל להבין את הכוונה מצירוף הזוגות תום וג'רי. היטלר חתול וגנדי עכבר. גנדי רץ מהר, היטלר נתקל בקירות. לא שמישהו ירוץ לגוגל לחפש מי הוא מי המוזכר בספר הזה אבל התחושה שהטקסט הוא לא אווילי לחלוטין ולכן לא גורם לתחושה של בזבוז זמן מוחלט כבר שווה משהו. כך שבין קריאה של משהו רציני וסתם דבר שטות אפשר להקדיש זמן פנוי לספר הזה. לפחות יוצאים ממנו עם תחושה שלכאורה החכמת מהקריאה. למדת לשאול שאלות שאולי מעולם לא שאלת את עצמך. החכמה בספר לא לגמרי אמיתית אבל היא מלטפת את האגו. הקורא היוצא מהספר בתחושה רגעית של חוויה מנטאלית, שתחלוף קצת אחרי. אז למה לא בעצם. מה רע בהרפתקה המתרחשת בין ממדים שונים?

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן