אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ - חקירה על הספר חלק א


התמונה של אלי אשד

ברוכה הבאה לקולונל שולץ : חקירה על הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ". להלן סיפורו המסובך ומפותל של הספר הנורא והמזוויע המושמץ והמוחרם ביותר שיצא אי פעם בשפה העברית: הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ מאת "מוניק קורנו". עברית י. שורק. בהוצאת "עשת", ינואר 1962.בארבע עשר לחודש מאי 1957 ניתן פסק הדין בבית המשפט אולד ביילי לונדון במשפטה של מאדאם ננסי בוז'ו, אשה צרפתייה שנאשמה ברציחתו של מיסטר הקברט קרליי, אשר לאחר חקירה נוספת התברר כי אינו אלא אזרח גרמני הנושא את השם אוטו שולץ וכי שירת בזמנו כקולונל בשירות הגסטפו הגרמני.מאדאם בוז'ו נידונה למאסר עולם, אלא שעורך הדין שלה הצליח להוכיח בעזרת פסיכיאטר מומחה כי אין הנאשמת שפויה בדעת. ואי לזאת החליט בית המשפט למסור אותה לפיקוחו של הד"ר מאק קורניי רופא נפש מומחה מבית החולים לחשוכי מרפא שליד אוניברסיטת לונדון. הנאשמת לא השמיעה דבר הגנתה במשך כל מהלך המשפט מלבד משפטים בודדים שאיש לא הצליח לרדת לסוף משמעותם. כמו כן לשאלת הקטגור מדוע ביצעה רצח כה אכזרי השיבה הנאשמת בשתי מילים: שיידע העולם!" אולם לאחר חמישה חודשים בשישה עשר לאוקטובר 1957, התכנס בית הדין הגבוה לערעורים, לפי בקשתו המיוחדת של הד"ר מאק קורניי, והאזין להקלטות שהוקלטו מפיה של האשה בלא ידיעתה כאשר הייתה נתונה לטיפולו של הד"ר. ספר זה אינו אלא אותו סרט הקלטה ארוך שהושמע בבית הדין הגבוה לערעורים ואשר זעזע את שומרי החוק האנגלי בצורה שנרשמה לזיכרון כסטייה מיוחדת מן החוק החברתי האנגלי. (הפתיחה לספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " (שם בדוי של מי?) בראשית שנות השישים יצא לאור הספר המושמץ והמתועב ביותר מתולדות מדינת ישראל "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו" ספר שכל עותקיו הוחרמו והושמדו מידית ונגד המוציא לאור שלו נערך משפט. משפט שמהלכו הופיעו מומחים שונים כדי לקבוע האם המדובר ב סוג מזעזע במיוחד של ספרות פורנוגרפית, פורנוגרפיה סדיסטית על רקע השואה. בדיעבד הספר תואר בידי עיתונאי של התקופה כ"ספר הנורא והמזוויע ביותר שיצא אי פעם בשפה העברית". והיום הוא פריט יקר ערך לאספנים ולמעשה ספר הכיס הנדיר ביותר הקיים בעברית.אך מי כתב אותו? זאת הייתה ונשארה תעלומה. בכתיבה היה מעורב אדם שהפך להיות מנהיג כת מושמצת בקיבוץ נוה סמדר שכמה מאנשיה התאבדו, בכתיבה הייתה מעורבת גם סופרת צעירה ומוכשרת מהבוהמה. בכתיבה היו מעורבים כנראה גם אחרים. כולם הכחישו ומכחישים את מעורבותם בגירסה המודפסת של הספר. הקוראים מוזמנים לצאת כאן למסע עימי בעקבות פרטי החקירה הבלשית שביצעתי על הספר והשערורייה "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" כותביו, מוציאו לאור, והמשפט שהתחולל בעקבותיו, שבסיומו מוצאת תיאוריה לגבי זהות כותבו האמיתי של הספר. הערה ביבליוגרפית חשובה: ישנם שני ספרים שונים עם עטיפה כמעט זהה שנושאים את השם "כלבתו של שולץ" ורוב בני האדם ששמעו את השם "כלבתו של שולץ" מתבלבלים ביניהם. הספר המקורי המושמץ שהוא נשוא חקירה זאת נקרא "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו" ויצא לאור בהוצאת "עשת". ספר זה הוא נדיר המציאות מאחר שכמעט כל עותקיו הושמדו בידי המשטרה ורק ארבעה אספנים ידועים מחזיקים בעותק שלו. עבדכם הוא אחד מהם. במהלך מאמר זה נכנה אותו לשם הקיצור "הייתי כלבתו..." או "הספר המקורי". אבל ישנו גם ספר שני בשם "כלבתו של שולץ " מאת "מוניק דה לה טור" בתרגום א.אשכולי הוא נכתב בידי מירון אוריאל בהוצאת ים סוף שעלילתו היא שונה באופן מוחלט. זהו ספר מלחמתי רגיל על עלילות יחידת חיילים אמריקניים מעבר לקוי האויב הנאצי. הספר פורסם כדי לעלות על גל הפרסום של "הייתי כלבתו הפרטית ..." אך למעשה אין בו כמעט סקס וסדיזם ואף לא דמויות נשים. (הנקבה היחידה בספר היא כלבה שעל שמה כביכול נקרא הספר "כלבתו של שולץ"). אמנם יש בו כמה תיאורי הסקס לא מזיקים הממוקדים בזיכרונות ודמיונות של הדמויות חיילים קשוחים בקרב אבל שום דבר שיביא להרמת גבה גם אצל הצנזור הקשוח ביותר. אך... ציור העטיפה לקוח ישירות מ"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " ולכן כמעט בלתי אפשרי שלא לטעות בין השניים.כמעט כל מי שהזכיר אי פעם את "כלבו הפרטית של שולץ" התייחס בעצם ל"כלבתו של שולץ" הנ"ל מאחר שהוא אינו נדיר כלל. הוא יצא לאור בכמה מהדורות ונגיש באופן יחסי בחנויות ספרים משומשים. אבל מי שיקרא אותו לא יבין כלל על מה הייתה כל המהומה. אני אתייחס אליו כאן בשם "הספר המזוייף" או "הזיוף" על שם הכינוי שיצא לו בחוגי ארבעת האספנים המתעניינים בנושא. ובנוסף על מנת להוסיף לבלבול וזה בהחלט נועד לבלבל מראש, ישנו גם ספר בשם "פראולין שולין" מאת "ויקטור בולדר" גם כן "בהוצאת ים סוף" ב-1962. גם על ספר זה ישנה את אותה עטיפה מפורסמת של "הייתי כלבתו" אבל גם זהו ספר עלילתי רגיל ללא קטעי סקס וסדיזם מיוחדים. זוהי עלילת ריגול בגרמניה המתמוטטת בסוף מלחמת העולם השנייה. הוא יצא מאוחר יותר שוב תחת השם "אשת ברית לשטן" מאת "ארנסט בולדר" בתרגום "מ.אורון". גם כאן המחבר הוא מירון אוריאל.

מבולבלים?חכו להמשך.התוכן "מון שרי" לחש לפתע קרוב קרוב אל תוך אוזני וקולו העביר בי צמרמורת איומה של גועל "מון שרי אני שמח שאת מגלה הבנה כה תרבותית למצב החדש!"...לא שלטתי בעצבי . "אתה מנוול" קראתי "אתה סילקת מכאן את הנרי שלי רק כדי שתוכל לספק את תאוותיך הבהמיות!" ..דברי גרמו אצלו לצחוק ארוך וקולני. "יש בך משהו שמזכיר לי נמרה" אמר "נמרה אמיתית שמבטיחה הרבה. מוטב שלא תרגיזי אותי יותר מדי אישה ,בואי הנה! ( מתוך "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ"). הסיפור של "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" היה שונה מזה של כל "סטלג אחר שנכתב אי פעם, ולמעשה הפך את הסיפור הסטלגי הקלאסי, העוסק לרוב בהתעללות קבוצת נשים דומיננטיות בזכרים שבויים על פיו. זהו סיפור שהוא גם הרבה יותר ריאליסטי. הוא תיאר את סיפור התעללותו המינית הסדיסטית של קצין נאצי בצרפת הכבושה בצרפתייה צעירה, התעללות זאת כוללת כפיה עליה להשתתף באורגיות מזוויעות המתוארות בפירוט חסר כל תקדים בספרות בשפה העברית, כבילתה הקבועה בשרשרת ברזל וכליאתה עם כלבו האימתני של הקולונל. הקולונל מתייחס אליה כאל "כלבה" לכל דבר. במהלך ההתעללות האישה יולדת תינוק לקולונל. הפרקים האחרונים של הסיפור מתארים את נקמתה הזוועתית של האישה שלוכדת את הקצין בכוחות עצמה לאחר חיפושים רבים לאחר המלחמה ומשיבה לו כגמולו ובאכזריות מקבילה ,היא כולאת אותו כבול בשרשרת ברזל כפי שעשה לה במשך חודשים רבים ולבסוף הורגת אותו. "עכשיו תראה שולץ ידידי" אמרתי "כי ככלות הכל הצלחת להפכני לכלבה..." שולץ הביט בי בעיניים מזרות אימה, אבל בטרם הספיק לומר מילה, הסתערתי עליו, הצמדתי את שיני לגרונו ונשכתי את גרונו משל הייתי כלב המבקש לחסל אדם. חשתי את הדם הפרוץ מעורק צווארו וממלא את פי, אך משום מה היה לדם זה טעם גן עדן. (מתוך הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ).בהחלט חומר חזק גם היום בראשית המאה ה21.תיאורי הסקס הסדיסטי בספר היו ללא ספק הפורנוגראפיים שביותר שהופיע עד אז בשפה העברית. בעמוד האחורי נכתב על הספר "מאות אלפי קוראים ברחבי אירופה הזדעזעו עד עומק נפשם מסיפורה הכנה והאכזרי של הסופרת". ועכשיו הזדעזעו גם בישראל . העובדות "רובם, על אף הניסיון שרכשו בחזית, עמדו נדהמים למראה אישה עירומה, שכרסה בין שיניה, הכורעת על ארבע ומרותקת בשרשרת ברזל אל הקיר ונובחת לעברם ככלב אמיתי". (הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ, מאת "מוניק קורנו"). העובדות שאינן מוטלות בספק לגבי ספר זה הן: הוא יצא לאור בהוצאת "עשת" ששם המוציאים לאור (שותפים ככל הנראה) היו: פרץ הלפרין ויצחק גוטמן. האנשים שהיו קשורים אליו לא היו, בחלקם לפחות, סופרי ספרי כיס "מהסוג הרגיל" אלא אנשי הבוהמה ואוונגרד הספרותי שהיו קשורים בטבורם לכתבי עת ספרותיים נחשבים ביותר כמו "עכשיו" של גבריאל מוקד ואל חוגיהם של המשורר מקסים גילן והמחזאי יוסף מונדי. אלו היו: יוסף (יוסי) ספרא אז מחזאי ומאוחר מייסד ומנהיג של קיבוץ "נאות סמדר" בערבה (שנפטר בעת ביצוע החקירה) היה קשור לספר שנכתב על סמך רעיון שלו, וצפרירה לוין חברת החוגים הספרותיים של גבריאל מוקד. הספר הוחרם באופן חסר תקדים בידי הצנזורה והמוציא לאור הועמד בגללו למשפט שכמוהו לא היה בתולדות המדינה וגם לא יהיה, משפט שבחן בצורה העמוקה ביותר בתולדות המשפט הישראלי את השאלה: "מהי פורנוגרפיה"? השמועות היא הייתה נהדרה פרויליין ברטה קוך במכנסי העור שלה ומגפי הרכיבה שלה, מול העיניים הלחות של המשטרה. אוח דם –אמרה –אבל אני מעדיפה שמפניה. (המחזאי חנוך לוין בקטע שפורסם במגזין הסטודנטים של אונ' תל אביב "דרבן" אמצע שנות השישים).1. בבית המשפט נטען שהספר נכתב במשותף בידי שני סטודנטים וסטודנטית בלתי ידועים, וזאת על סמך מידע שניתן בידי יוסף ספרא.2. לדברי סופר מתרגם ועורך דין ישעיהו לויט כתבו את הספר מרצה באוניברסיטת בר אילן ושתי סטודנטיות שלו.3. לדברי דוקטור זוהר שביט מהמחלקה לחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב כתב את הספר אדם שהיום הוא פרופסור לספרות. היא מסרבת לחשוף את שמו. 4. על פי שמועה ממקור שביקש לשמור על אנונימיות, כותב הספר היה המחזאי הידוע לעתיד חנוך לוין שבספר זה הכניס לראשונה בדפוס את האובססיות שלו עם סאדו מאזו ונשים יפות ואכזריות חזקות ודומיננטיות שהופכות להיות לעתיד כה מרכזיות במחזות שלו כמו "הזונה הגדולה מבבל".הנפתי את השוט. "לנבוח" פקדתי בגרמנית "לנבוח אבל מיד!". הקולונל לא היסס ופתח בנביחות עלובות. אני נבחתי הרבה יותר טוב ממנו, לי הייתה הכשרה ארוכה יותר ויסודית יותר מאשר לו. (הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ ) השמועה מקבלת חיזוק כלשהו מהעובדה שפה ושם יש ב"הייתי כלבתו" קטעים שבהם אפשר למצוא אם רוצים סימנים של הומור כמו "חנוך לויני". כמו כן באמצע שנות השישים פרסם חנוך לוין קטע "סטלגי" מובהק במגזין הסטודנטים של אונ' תל אביב "דרבן" שבו הוא מתאר את הגברת הנאצית היפה והאכזרית ברטה קוך הנאצית שמגיעה עם נערותיה לחיפה במשחתת "שלום עליכם היטלר". (מקור ההשראה היה כנראה ביקורה של מרלן דיטריך בארץ). הטור הנ"ל הקפיץ את חברי הכנסת ובמליאה התקיים דיון על הפגיעה בזכר השואה. זאת הייתה עד כמה שידוע הפעם הראשונה שמשהו שחנוך לוין כתב משך לעצמו תשומת לב ציבורית. אלא אם כן כמובן כבר היה חנוך לוין מעורב כמה שנים קודם לכן ב"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ". לאף אחת מן השמועות האלו אין הוכחה חותכת. ולכן הן רק זה... שמועות. היזם "מוטב להיות פרעוש עומד בבית ירוק" לחש אל תוך פניה "מאשר לשבת בניחותא בחברת בת חוה אפורה, ומה גם שבביתך אצטרך למשוך בעול כעבד כדי לרכוש עוד חולצה ירוקה... לא לא לא. פרט לזה גבר אני ואוהב גברים בלבד. את האהבה לאותן צבועות שפתיים ומעכסות העכוז אני משאיר לאלה המכונים גברים, אשר למעשה אינם אלא עבדים לאותו משהו העושה אותם גברים... " (מתוך "עיסוקיו של הדודה פיפטי" מאת יוסף ספרא "עכשו גליון 7-8 אביב 1962) את הספר יזם אדם בשם יוסף ספרא מחזאי שהיה אז חבר בחוגי הבוהמה הספרותית של גבריאל מוקד ו-יוסף מונדי. בין השאר פרסם ספרא סיפור הומוסקסואלי ראשון מסוגו בכתב העת "עכשיו" גליון מספר 7-8 בעריכת גבריאל מוקד סיפור זה היה אמור להיות רק פרק מהרומן ההומוסקסואלי הראשון בספרות העברית "במעגל האחריות הלוהטת" אך רומן זה לא יצא לאור לעולם. ואולי הסיבה לכך שספרא נטש אותו הייתה השערורייה שפרצה בו זמנית עם "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ". גבריאל מוקד: יוסי ספרא שהיה שחקן ובמאי צעיר היה מקורב ליוסף מונדי וקשור לחוגי "עכשיו" שלי וגם לחוגים של מקסים גילן. הוא פרסם סיפור "בעכשיו" 7-8 "עיסוקיו של הדודה פיפטי" סיפור אלגורי על סרסור הומואי. זה לדעתי היה הסיפור הראשון אי פעם בכתב עת ספרותי עברי על נושא הומוסקסואלי אם כי ספרא עצמו לא היה הומוסקסואל. (הסיפור של ספרא ב"עכשיו" פורסם אגב במקביל במדויק לפרסום של "הייתי כלבתו" א.א).חיפשו אז אנשים להעמיד לדין על פרסום דברי תועבה והוא הועמד לדין ואז היה חשש הוא יועמד לדין גם על הסיפור ההומוסקסואלי שפורסם אצלי.- ספרא כתב עבורך סיפורים אחרים ? מוקד: ספרא לא פרסם אצלי סיפורים נוספים. אבל תמיד חשתי שהסיפור שהוא כתב היה יפה. בהחלט היה לו כישרון ספרותי, וניסיתי לעודד אותו לכתוב סיפורים שונים אבל זה לא יצא לצערי. לדברי יוסף ספרא הן בראיון שנתן בראשית שנות השישים סמוך להוצאה לאור של הספר, במגזין "העולם הזה" והן בראיון טלפוני שנתן לי זמן קצר ביותר לפני פטירתו בשנת 2003 הוא יזם את הספר על סמך סיפור אמיתי ששמע מאישה בפריז. ספרא: פגשתי בצרפתייה שקולונל גרמני חשק בה ולקח אותה לביתו על מנת שתשמש לצרכיו הביתיים והאישיים. מאחר שסירבה לעשות זאת, עשה את הכל כדי להשפיל ולייאש אותה. היה כאן סיפור אנושי מדהים ותחילה רציתי לכתוב אותו כרומן רציני בכריכה קשה אבל לבסוף הסתפקתי בכתיבתו בכריכה רכה. הוא יצר קשר בנושא עם פרץ הלפרין מהוצאת "עשת". הלפרין ושותפו יצחק גוטמן שערך והוציא את כתב העת "טרקלין". אלו היו מוכנים לשלם לו 250 לירות תמורת ספר גמור. ספרא: קודם כל ניסיתי לכתוב אותו לבדי. וכתבתי כמה עמודים ראשונים מהסיפור אבל הצלחתי לגמור רק את ההקדמה.ספרא כתב לדבריו רק 15-20 עמודים שהם למעשה רק ההקדמה לספר ואולי גם הסיום. בשלב מסויים התברר שהחומר הזה לא מצא חן בעיני הלפרין שדרש משהו אחר מלא יותר אקשן וסקס ולחץ על ספרא לספק משהו שונה. וכתוצאה ספרא שוויתר על הרעיון לכתוב את הספר בעצמו החל לחפש מישהו שיכתוב את הספר עבורו. הוא פנה לאדם בשם ג'סי שמאוחר יותר עבר לצרפת ואף עשה סרט על האסטרולוג נוסטדראמוס. ג'סי זה פנה לבחור ובחורה מאונ' בר אילן שכתבו את הספר. לטענת ספרא הוא לא ידע עליהם דבר כולל את שמותיהם מעבר לפרטים אלה שסיפק לו ג'סי .והוא אף לא קרא את כתב היד שלהם. ספרא: הסטודנט והסטודנטית כתבו לי את כל הספר פרט להקדמה ולסיום. כל אחד מהם קיבל 50 לירות בעוד אני עצמי קיבלתי רק 50 לירות על החשבון. אבל המשטרה החרימה את הספר ואני לא קיבלתי את יתרת הכסף שהובטחה לי למעשה נדפקתי קשות בגלל כל העסק. אז לא אתה כתבת את הספר? ספרא: וודאי שלא. לא הייתי אחראי לספר שיצא לאור. אפילו לא קראתי אותו! אני העדתי על כך במשפט שהיה על הספר. א.א.: מר ספרא הספר פורסם לפני יותר מ- 40 שנה .הפרשה הזאת מתה ונקברה לפני עשרות שנים. אם אתה כתבת את הספר כולו אחרי הכל אין שום סיבה לא לחשוף את זה עכשיו.ספרא: אני חוזר ואומר לא אני כתבתי את הספר ההוא. נכון שיזמתי אותו אני מאשר את זה. אבל לא כתבתי אותו. לא את מה שיצא לאור בשם הזה. אין לי סיבה לשקר אחרי יותר מ40 שנה. אם זאת ספרא אישר שהמו"ל יצחק גוטמן (הלפרין נפטר כנראה בשלב מוקדם מאוד בזמן המשפט, ראו על כך עוד בהמשך) שהזמין אותו כעד שיאשר שהוא זה שכתב את הספר הופתע מעדותו שכן האמין באמת ובתמים שספרא הוא הכותב של הספר. יש לציין שדבריו של ספרא בעת שהתראיין אצלי תואמים פחות או יותר את מה שאמר בראשית שנות השישים בראיון ל"עולם הזה". הסופרת ...מי שמצפה לראות לפניו ביטניקית זועמת, שמעשנת סיגריות ללא פילטר וזורקת אמיתות לחלל שכל העולם לא שווה כלום ועל כן אכול ושתה כי מחר נמות יתאכזב. צפרירה היא נערה נמוכת קומה בעלת שער שחור פרוע, עיניים בוהות מאחורי משקפי שמש אופטיים. תצחקו היא אפילו ביישנית.. קשה לתאר שנערה זו שסבלה כנראה מילדות טובה מדי תשתתף בכתיבת ספר פורנוגראפי וליתר דיוק הנביחה מקפיאת הדם שנקראת "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ". אף שהיא מודה שהיא כתבה שם כמה תיאורי מין סדיסטיים חביבים היא אומרת שסילפו לה את כתב היד. "אני אוהבת לכתוב כל דבר" היא אומרת בדיבורה האיטי "כל עוד זה לא מתנגד עם העולם הנפשי שלי. הציעו לי לכתוב את זה בתשלום גבוה של מאה לירות. הכסף לא באמת חשוב לי. מי שמכיר אותי יודע שזאת תכונה שלי שאני שונאת כסף. אבל באותו זמן הייתי זקוקה לזה. יוסי ספרא הבחור שהוציא את הספר תיאר לי פגישה עם האישה הזאת שגרמני עינה אותה. כתבתי את זה בדרכי שלי, התיאורים באים מהדמיון שלי, אני לא חושבת שהדמיון שלי חולני". סילבי קשת "לבדה במיטה: ראיון עם צפרירה לוין "ידיעות אחרונות 2.3.1962. ע' בכתבה של "העולם הזה" מ1962 על הפרשה הופיעה עדות שונה של בחורה בשם צפרירה לוין סטודנטית לספרות ולפילוסופיה באונ' תל אביב ומדריכת נוער וגם בליינית בשעות הפנאי.צפרירה: יוסי ספרא ידע שאני כותבת ויום אחד כשפגש אותי הציע לי לכתוב עבורו ספר כיס. הוא סיפר לי את התוכן לפיו אישה צרפתיה מרגיזה קולונל גרמני והוא נשבע להפוך אותה לכלבתו הפרטית. הוא ביקש ממני לכתוב רק את כל מה שקורה לה בזמן שהיא בביתו של הקולונל. הוא הבטיח לי תמורת הסיפור מאה לירות. הייתי מוכנה כי הייתי זקוקה מאוד לכסף. הוא טען אחר כך שמה שכתבתי אינו מתאים עבורו. אני אמנם כתבתי על אישה ועל כל המקרים הסדיסטיים שקורים לה בביתו של קולונל אבל לא כתבתי ספר פורנוגראפי. אצלי בסיפור היא בחורה צעירה ולא אישה מבוגרת והיא מתאהבת בבנו של הקולונל שמציל אותה ונהרג תוך כדי כך". עדות דומה אם כי קצרה יותר הופיעה בראיון של צפרירה לוין עם סילבי קשת בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-3.2.62. שם אמרה לוין שהיא חיברה את הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" אך הוא עבר שינויים רבים לפני הפרסום. עדותה של לוין אושרה בידי מכתב שפורסם ב"עולם הזה" כעבור כמה שבועות בידי אחת אסתר אלקין (מכתב שלווה שוב בתמונה אחרת של לוין ) אלקין כתבה במכתב:

(מקריאת המכתב אי אפשר שלא לתמוה אם לא צפרירה לוין עצמה עומדת בדרך זאת או אחרת מאחורי מכתב זה בדומה למקובל היום אצל סופרים שמתחזים בשמות שונים ברשת).צפרירה לוין היום מכחישה כל קשר שהוא לספר אם כי היא מודה שבעיתונות אז התפרסמו כתבות שלפיהן היא הייתה המחברת, ואישרה את הראיון בנושא עם סילבי קשת. אך מכחישה היום שהיא אמרה לה שהיא כתבה את "הייתי כלבתו" (כפי שמופיע בראיון) צפרירה: אני הייתי אז ילדה תמימה מבית טוב שהסתובבה בחוגי בוהמה. אבא שלי היה סופר ואיש חינוך. (אביה של צפרירה, המורה הסופר והמחזאי חנוך לוין כתב מחזות שונים על נושאי תנ"ך כמו "צילו של מלך" תחת השם ל.חנוך על המלך שאול וגם ספר הוראה לדקדוק ולשון, ספר על הנשיא ויצמן וספרים אחרים מסוג זה.א.א.). מה בדיוק כתבת שם? איזה חומר נתת לספרא?צפרירה: יתכן שנתתי עמוד אחד או שניים בנושא ליוסי ספרא אולי יותר אבל זה בכלל בכלל היה משהו שונה לחלוטין, לדעתי זה סיפור קצר שהופיע מאז בקובץ סיפורים קצרים שלי. (צפרירה לוין פרסמה באותה התקופה שני קבצי סיפורים "לבדי במיטה" ו"מעגל הקסם" (הוצאת נתיב, 1964) צפרירה: תבין לא היה לי אז שום ידע מספיק לכתוב על מלחמת העולם השנייה והשואה ובוודאי ובוודאי לא סיפור נורא כל כך. אני בכלל לא העליתי על דעתי את הדברים שמתוארים שם. אני הייתי ילדה. איך הייתי יכולה להעלות על דעתי את כל מעשי הסדיזם הנוראיים האלה שמופיעים שם? מה אמרו ההורים שלך על כל הפרשה ? צפרירה: הם היו מזועזעים. שניהם היו מורים... הורי איימו במשפט על כל מי שיטען בעיתון שאני המחברת. סילבי קשת ראיינה אותי אז בעיתון וכתבה שאני המחברת. והם איימו עליה בתביעה. אבי היה מחנך מכובד מאוד ופתאום שמאשימים את הבת שלו במשהו כזה. תדע ששנים מאוחר יותר הוא לקח לעצמו שם עט "ל.חנוך" רק כדי שלא יתבלבלו בינו ובין חנוך לוין האחר שהוא הזדעזע מהמחזות שלו. את הכרת את חנוך לוין האחר?צפרירה: "היכרתי" זאת בכלל לא המילה, היינו ידידים בלב ובנפש לאורך כל חייו, היינו כמו אח ואחות. חנוך לוין הצעיר נטל חלק ביחד איתך בכתיבת "הייתי כלבתו"? צפרירה: לא! לא היה לו שום קשר לזה. איזה תגובות היו לידיעות שאת קשורה לספר? צפרירה: באו מהמשטרה ועברתי חקירה של כמה שעות בידי ציפי ארבל עד שהבינו שבאמת אין לי קשר לעניין. כתוצאה מהסיפור הזה הייתי צריכה לברוח מתל אביב. אנשים היו מתקשרים אלי באמצע הלילה נובחים כמו כלבים ומנתקים. אבל מעז יצא מתוק במקום שנסעתי אליו פגשתי את האיש שהפך להיות בעלי. צפרירה חלפו יותר 40 מ- שנה מאז אותה פרשה. עכשיו הזמן לחשוף את האמת. האם את יכולה לאשר היום שכתבת איזו שהיא גירסה של "הייתי כלבתו"? משהו שאולי עבר שינויים בעריכה בהוצאה ? צפרירה: לא לא לא! לא היה לי שום קשר לספר הזה. בשום דבר. הוא רק גרם לי נזקים איומים. א.א.: מה שאת אומרת היום עומד בסתירה למה שפורסם אז בראיונות שבהם אמרת שכתבת חומר שהיה רלבנטי לסיפור על הצרפתייה שמתמודדת עם קצין גרמני אנס. אולי כתבת את הספר כמרד כנגד אביך המורה והסופר המכובד ? צפרירה: לא! אני אומרת לך כתבתי רק איזה סיפור קצר שבסוף פורסם בקובץ סיפורים שלי. לא היה לו שום קשר למה שהופיע שם. את בכלל קראת את המהדורה המודפסת ? צפרירה: התחלתי לקרוא אבל מצאתי שהיא משעממת מאוד.(הערה: לא מן הנמנע שהמהדורה שאותה קראה צפרירה כלל לא הייתה של "הייתי כלבתו" אלא של הזיוף "כלבתו של שולץ" שהוא אכן ספר משעמם למדי). יוסי ספרא אישר בפני שבחורה בשם צפרירה נתנה לו כתב יד בנושא שלא מצא חן בעיניו לדבריו לא זה היה כתב היד שנשלח לבסוף להוצאה. העדות שלו תואמת באופן מוחלט את העדות של אסתר אלקין למעלה.בכל מקרה הראיונות שפורסמו ב"העולם הזה" וב"ידיעות" מראים מעבר לכל ספק שבשלב מסוים צפרירה עצמה טענה בפני חברים ומקורבים שהספר שפורסם היה מבוסס על כתב יד שלה. בתוספת לעדויות אלה יש עדות של אדם בשם אבי הבר היום מורה ב"אנקורי", לדברי מקורות באינטרנט הוא בעלה של האישה שהיא המנהלת או הבעלים של "אנקורי".את שמו של אבי הבר קיבלתי באינטרנט מאדם בעל שם בדוי שטען שהבר הוא המחבר של הספר (כנראה תלמיד של הבר). בשיחה טלפונית עם הבר הוא אישר שאכן הזכיר את הספר פעם או פעמים באחת הכיתות שלו. הוא טוען שלא הוא כתב את הספר הוא רק עזר עזרה טכנית בכתיבה ובהפצה לבחורה שהכיר בשם צפרירה לוין. לדבריו הספר כפי שפורסם היה שונה מכתב היד של צפרירה לוין שאותו קרא ושלא היה "סדיסטי" כל כך וכנראה שונה בידי ההוצאה. צפרירה לוין היום אינה מכירה ואינה זוכרת אף אחד בשם אבי הבר ואינה יודעת על מה הוא מדבר.ציפי ארבל (אשת חברה ידועה מאוד וזוגתו של עיתונאי התרבות עמנואל בר קדמא היום היא בעלת גלריה בתל אביב): אני זוכרת אך הפרשה במעומעם מאוד. אני לא זוכרת פרטים ספציפיים ממש על החקירה. או אפילו מי נתן לי את ההוראה לבצע אותה. אולי עמוס אריכא שהיה אז בכיר במשטרה? אני הייתי אז בחוגי הבוהמה ועבדתי גם בשביל המשטרה והם השתמשו בי כדי לתשאל אנשים מהבוהמה שהיו מעורבים בפרשיות שונות. אני זוכרת שחקרתי בעניין במשך כמה שעות את צפרירה לוין שהייתה בחורה צעירה ויפה מאוד ובאמת היה קשה להאמין שבחורה צעירה ועדינה ומקסימה כזאת מבית טוב הייתה אחראית לספר כל כך מפלצתי. אני וזכרת גם את ספרא, מחוגי הבוהמה שבהם הסתובבנו שנינו. זה היה טיפוס לא נעים. הוא נראה כטיפוס שבהחלט היה יכול לכתוב את הספר הזה. חוקר הספרות פרופסור גבריאל מוקד זוכר גם הוא את הפרשה מזווית אחרת. הכרת את צפרירה לוין? גבריאל מוקד: בהחלט. ציפי לוין הייתה חלק מהחוג שלי בקפה כסית ומקורבת גם למקסים גילן. היינו נפגשים לעיתים קרובות. אני זוכר שהיא וספרא היו קשורים יחד להוצאת סטלגים, אבל אני לא יכול לתת לך פרטים מדוייקים בעניין, הם מעולם לא התייעצו איתי בנושא הזה. הייתי יכול בעבר לספר לך הרבה יותר על הפרשה ועל המשפט שדווקא ידעתי עליהם הרבה. אבל מאז חלפו 45 שנה והזיכרון של האירועים הטשטש מאז. היריב

"או, לא! אמרה במהירות. "את טועה אם את חושבת שאהרוג אותך. הייתי עושה זאת בשמחה רבה, אך הבטחתי לקולונל הקטן שלי לשמור עליך. אך את יודעת מה אעשה לך? אני אקצץ ממך איברים איברים ואתלה אותם כאן מסביב למזכרת. יד ימין, אחר כך יד שמאל, אחר כך רגל, ואם יהיה צורך גם את רגלך השניה! לכן מוטב שתיזהרי ותתנהגי יפה! וזכרי: כבר עשיתי דברים כאלה אצלי במחנה במו ידי, ולא פעם אחת קצצתי את אברו של אחד השבויים שלי ותחבתי אותו לפיו עד שיצאה נשמתו!" ("היייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו")

המוציא לאור המתחרה של "עשת", עזרא נרקיס האיש שהחל לפרסם "סטלגים" בישראל עם רבי מכר כמו "סטלג 13", פרסם לאחר הוצאת "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" ספר בשם "כלבתו של שולץ " מאת "מוניק דה לה טור" (באמת מירון אוריאל, סופרו הקבוע של נרקיס). העטיפה של ספר זה הייתה העטיפה של הספר המקורי אך הטקסט היה שונה לחלוטין. לאחר מכן פרסם נרקיס ספר שונה נוסף בשם "פראולין שולץ" שוב עם אותה העטיפה ועם אותו מחבר, אוריאל בכך גרם נרקיס לבלבול שנמשך עד היום לגבי הספר. נרקיס: יום אחד הופיע הבחור הצעיר הזה גוטמן שהתחיל להוציא איזה ירחון בשם "טרקלין". והיה בחור רציני. והוא התפתה ברגע שראה את הבולמוס של הספרות הפורנוגרפית שיצאה, ונכנס לזה. ואז התעורר בחור שכתב בשבילי מספר ספרים, בחור בשם פרץ הלפרין. הוא היה טיפוס שחצן. והוא החליט "אתה מוציא את הסטלג עם פורנוגרפיה ברמה מסוימת, אני אעלה עליך עשרת מונים" והלך והוציא ספר שאני עד היום לא קראתי אותו. אבל כפי שמספרים לי הוא היה חסר טעם, עבר את הגבול מבחינת פורנוגרפיה. ממש זה היה משהו מעבר לנורמליות -הספר הזה. הוא נקרא "הייתי כלבתו הפרטית של שולץ" משהו כזה, הוא זכה להיות בחנויות 3-4 ימים, וכבר עשה רעש מדהים, אולי פי 10 מ"סטלג 13" הספר שלנו שהמציא את כל הז'אנר הזה. אולי יותר. למה? נרקיס: בגלל הלכלוך שהיה בו, היתה בו טינופת כזאת שאפילו היום בשנות האלפיים במאה העשרים ואחת עדיין זה היה נחשב לפורנוגרפיה קיצונית במיוחד. והוא הוחרם באמצעות צו שופט. איך נוצר הספר שלך "כלבתו של שולץ"? נרקיס: משרדי היה אז בדרך פ"ת 1 כיכר המושבות בת"א. ליד הדואר המרכזי, ושם היה קיוסק ענק של אליעזר לוי שהיינו ידידים טובים. יום אחד ב1962 הוא הרים אלי טלפון ואמר לי "עזרא, תשמע קורה כאן דבר מדהים. הגיעו לכאן שוטרים ומחרימים את הספר המוזר הזה "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" לפי צו. עוד לא היה דבר כזה". ואז החוש העסקי שלי זינק מיד. הבנתי מההחרמה הזאת אפשר לעשות כסף טוב.

תוך 10 דקות סוכם עם חבר מסוים אם תרצה אגיד לך מי זה, זה מירון אוריאל, וביקשתי ממנו לכתוב ספר שכותרתו תהיה "כלבתו של שולץ" ושהכלבה תהיה באמת כלבה ולא נערה שניצלו אותה ככלבה וליקקה צואה, וליקקה כל מיני קרציות, אני יודע... כל הדברים מפחידים שהתפרסמו בספר ההוא. והוריתי לו שהמעמד האירוטי ביותר שיהיה בספר – נשיקה על הלחי ותו לא. כך שזה היה ספר הרפתקאות טהור ונקי, ללא פורנוגרפיה בכלל, ללא מיניות בכלל, כלום, ועל גלי הרעש שעשה הספר המוחרם מכרתי אם אני לא טועה שלוש מהדורות. היה כאן תרגיל מבריק בשיווק שאני זוקף אותו לזכותי.תוך שבוע עד עשרה ימים מהרגע שהוחלט לכתוב אותו, הספר היה בשוק, זאת הייתה מהירות שיא שקשה מאוד לעשות אותה גם היום בעיתונות. היום לוקח להם לפחות יומיים שלושה לכתוב איזה מאמר יסודי כבד. הספר הזה "כלבתו של שולץ" הכתיבה שלו נגמרה תוך יומיים וחצי והוא רץ לדפוס בחלקים. לא חיכינו שהספר יהיה גמור בכתיבה, כששלחתי את הספר לדפוס. את העריכה עשינו על גבי היריעות של ההגהות, השתדלנו כמה שאפשר לתקן פחות. אז בתקופה שלפני המחשב עבור תיקון של טעות קטנה היה צריך לכתוב את השורה מחדש ולהוציא יציקה תופרת וכדו', היה סיפור די מסובך. ובאמת תוך שבוע עד עשרה ימים הספר יצא לשוק וזכה להצלחה גדולה.זה אולי סוג של שיא גם עבורי בהוצאה.

הצד האחורי של "כלבתו של שולץ".

אם נרצה לאמיתו של דבר המדובר במשהו שהיה במידה רבה בדיחה פרטית של המחבר והמו"ל על חשבונם של המתחרים בהוצאת עשת ועל חשבון המשטרה בתי המשפט והקהל מצד שני. במידה רבה ניתן להשוות אותו לספרי הפרודיה שמופיעים על ספרים מצליחים במיוחד כמו שר הטבעות, הארי פוטר ו-צופן דה וינצ'י " שבהם העלילה מופיעה בצורה נלעגת ומעוותת. גם לעגו על היריבים ועל ספרם וגם עשו כסף טוב על חשבונם. שהרי בזמן שאי אפשר היה לרכוש עותק של "הייתי כלבתו.." שכולם נתפסו בידי המשטרה הרי "כלבתו של שולץ " שנגדו למשטרה לא היה שום דבר נמכר כמו לחמניות טריות בהנחה השגויה שהמדובר בספר הידוע לשמצה .

הצד האחורי של "פראולין שולץ".

נרקיס היה מרוצה כל כך מההצלחה שהוא מיהר והוציא לאור עוד ספר "זיוף" בשם "פראולין שולץ" שוב עם אותה עטיפה מפורסמת ושוב פרי עטו של מירון אוריאל. וכמו הקודם לא היה כאן ספר סקס אלא ספר ריגול בגרמניה הנאצית. אלפי האנשים שמיהרו לרכוש אותו בהנחה שהמדובר בספר הידוע לשמצה שאותו היה בלתי ניתן להשיג, שוב נפלו בפח. אלא שהמתחרים בהוצאת "עשת" לא התלהבו בלשון המעטה מהכסף הטוב שעשה נרקיס על חשבונם בזמן שהם מצאו את עצמם מועמדים לדין. נרקיס: יום אחד התפרץ אלי הלפרין למשרד והתחיל לצעוק ולקלל אותי בגלל "כלבתו של שולץ". הוא דרש ממני להפסיק את הפרסום מיידית ולשלם לו פיצויים. אמרתי לו "פרץ תסתלק מכאן מייד". האיש התחיל לנבל את פיו ולאיים ורק בקושי רב הוצאתי אותו לבסוף מהמשרד. הוא יצא אחוז זעם. אשתי שעברה שם ראתה אותו והטילה עליו מילת קללה. ואתה יודע למה אני זוכר את זה? למה? כי ימים מועטים לאחר מכן הלפרין חלה במחלת הסרטן ומת בתוך שבועות ביסורים קשים ביותר. לפעמים אני שואל את עצמי אם זה קשור לקללה שאשתי הטילה עליו. [קוריוז: בסרט "אסקימו לימון " של בועז דוידזון יש קטע שבו מופיע יפתח קצור שוכב באמבטיה כשהוא קורא ב"כלבתו של שולץ " כנראה על מנת להתגרות. אבל להורים אין סיבה מיוחדת לחשוש הספר שבו הוא קורא ,הוא הספר המזויף , שאין בו כמעט קטעי מין .המפיקים פשוט לא הצליחו לשים את ידם על "הייתי כלבתו "המקורי וכך כנראה גם דמותו של יפתח קצור בסרט.]המשך בחלק הבא...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד