אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המעמד של המגזין עמדה


התמונה של אלי אשד

הכוהנים הגדולים של קודש הקודשים: המעמד של המגזין עמדה אנשי המגזין הספרותי "עמדה" מגזין לכאורה חסר קוראים והשפעה תקשורתית אמיתית רכשו לעצמם לאורך השנים מעמד של "הכוהנים הגדולים" של עולם הספרות התל אביבי, ובימים אלו יוצאים לאור במקביל שני גליונות חדשים של כתב העת ביחד עם עבודת תזה סוציולוגית המתארת בפירוט מדהים את תולדות כתב העת שלהם ואת העלייה במעמדם של עורכיו מאנשי שוליים נידחים ידועים רק למעטים למעמד של "דמויות אב מרכזיות" בסצינה תוססת.לאחרונה בשעה טובה יצאו לאור שני גיליונות חדשים במקביל של המגזין הספרותי "עמדה" גיליונות מספרי 16 ן-17 בעריכת רן יגיל עמוס אדלהייט ועורך חדש אריק א..גילוי נאות: יש לי בגיליון 17 מאמר על הסופר והעורך דוד פרישמן ובגיליון קודם מספר 14 מאמר על הסופר יוסף אריכא, ואני מכיר היטב את העורכים. הציפייה לגיליונות אלו הייתה ארוכה מאז גיליון 15 שהיה כבר לפני שלוש שנים. אנשי כתב העת בהחלט לא עמדו בהתחייבות שלהם לקוראים (ולכותבים) להוציא גיליון חדש אחת לחצי שנה. אמנם לפני כחצי שנה אנשי "עמדה" הוציאו גיליון ומיוחד שהוקדש לשלושה מסות מקיפות ומעולות ביותר של שלושת העורכים, כל אחד על יוצר אחר האהוב עליו, רן יגיל על המספר אשר ברש (המסה החביבה עלי ביותר באותו גיליון) ,אריק א' על המשורר אורי צבי גרינברג ו-עמוס אדלהייט על אסתר ראב. אבל כעת יוצאים סוף סוף הגיליונות הרגילים שבמקור היו אמורים להיות גיליון אחד ענק וחולקו לבסוף לשני גליונות. אני מרגיש שהציפיה הייתה ארוכה מידי. אין זה מן הראוי שגליון של כתב עת ספרותי יצא לאור רק כל שנתיים או שלוש שנים. כתב עת ספרותי צריך להיות חי ותוסס פרק הזמן שיש לחכות לו הוא חצי שנה או שנה לא יותר. שוחחתי עם כותב אחר ב"עמדה" שאמר לי שהוא כבר לא מרגיש שום קשר עם היצירה שאותה שלח לעורכים של עמדה כבר לפני כמה שנים. מדהים להשוות את קצב הפרסום הזה עם זה עם הגיליון הראשון של "אורות" שהוקדש לשיקספיר ושבו יש לי מאמר שיצא לאור כחמישה חודשים בלבד לאחר שעורכיו יצרו איתי קשר לגביו. אבל מאידך... לעניות דעתי המעמד של המגזין "עמדה" הוא של בכיר המגזינים הספרותיים כיום בישראל. המגזין הרציני והמשפיע ביותר זה שכל מי שהוא משהו רוצה להיות בו או מתגאה למצער שהוא לא נמצא בתוכו וגם זה אומר משהו.אנשי המגזין עמדה נראים יותר מאנשי כל מגזין אחר כ"כהנים גדולים של קודש הקודשים" הלא הוא עולם הספרות שיחסם לספרות העברית הוא יחס של אדיקות דתית ממש, וגם כשומרי הקשר עם הספרות העברית הישנה שמלפני כמה דורות ושמים דגש עם שמירת הקשר החיי איתה עם סדרת ספרים שהם מוציאים של סופרי מופת נשכחים. לא ברור כמה קוראים יש לספרים האלו אבל אנשי "עמדה" דואגים להחזרתם לזרם החי של הספרות העברית.וכמעט במקביל לפרסום של גיליונות "עמדה" החדשים הסופר יחזקאל רחמים השלים בימים אלה עבודת תזה חסרת תקדים בעומקה לגבי ספרות עכשווית "על תולדות כתב העת "עמדה". "מלחמות הדיו –השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל". עבודה שהיא המשך לעבודה סמינריונית שלו על "הסצנה הספרותית התל אביבית". רחמים פותח עם עבודה זאת תחום מחקר חדש בתולדות הספרות העברית "מחקר הספרות העברית של שנות השמונים ואילך נושא שעד כה היה בגדר בלתי קיים כמעט בספרות המחקרית. (פרקים מעבודה זאת מעלה רחמים בבלוג שלו).

בעבודה זאת נותן רחמים את הסקירה המפורטת ביותר הקיימת,ולמעשה הכמעט יחידה הקיימת, על תולדות הספרות העברית משנות ה70 ואילך לפחות כפי שהשתקפה בסצנת כתבי העת התל אביביים שלה. רחמים מתאר את ההיסטוריה של כתב העת הספרותי "עמדה" שהחל את דרכו כ"לווין" של כתב העת "עכשיו" של העורך והמבקר גבריאל מוקד שאנשיו החלו את דרכם הספרותית כמשוררים צעירים בכתב העת "עכשיו" של מוקד ואנשיו חיפשו לעצמם את דרכם העצמאית שלהם אגב סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים עם כל מה שזז בעולם הספרות התל אביבי בשנות התשעים והאלפיים בראש ובראשונה עם גבריאל מוקד עצמו דמות אב שראה עצמו כנבגד בגלל "עריקתם" משולחנו ומהשפעתו. מוקד אף מכונה בעבודה בשלב מסוים כ"נבגד סדרתי" עורך שכל מספר שנים מעמיד חבורה שעומדת תחת חסותו ולתפיסתו "בוגדת בו" לבסוף, והסיבה הייתה שהאנשים אלו בשלב מסויים ראו עצמם מחוייבים להסתלק מהשפעתו הכל דומיננטית של האב הספרותי התקיף. אך בסופו של דבר מוקד השלים עימם לבסוף וקיבל את אנשי "עמדה" כיורשיו וממשיכיו החוקיים בעולם הספרות הישראלית ואף נתן בשיחה ל-עמוס אדלהייט אחד מעורכי "עמדה את הכבוד האולטימטיבי מבחינתו כאשר הגדיר אותו "כגירסה יעקובינית", דהיינו פחות רחומה, שלו עצמו.מכאן ממשיך רחמים ומתאר בפירוט מדהים את מסע החתחתים של "עמדה" לאורך 12 שנים. סיפורו של מגזין שוליים עקשני, מועט תפוצה והשפעה שעם כל יומרותיו הגרנדיוזיות של עורכיו לשנות את פני הספרות העברית ולהחזיר את הערכים הספרותיים הטהורים של ספרות לוחמת ומשפיעה כפי שהוגדרה פעם בידי עורכים כמו אשר ברש למרכז הבמה הספרותית , זכה להכרה מועטה ביותר אפילו בעולם הספרות הישראלי שלא לדבר על מישהו מחוצה לו.כל גיליון שהם הוציאו נקרא רק בידי כמה מאות אנשים במקרה הטוב,זכה לכמה תגובות מועטות "פושרות" פחות או יותר בעיתונות בידי מבקרים כמו דרור בורשטיין ואמנון נבות (שרחמים מביא פירוט וניתוח דקדקני של כל אחת ואחת מהן ) ואז כביכול נעלם מבחינת התודעה הציבורית.איתרע מזלם והם החלו לפרסם את כתב העת בתקופה שבה העניין בשירה ובביקורת ספרות חדשנית ונוקבת היה בשפל שלא היה כמוהו מעולם. בנוסף לכך עורכי "עמדה" רן יגיל, אדלהייט ו-אריק א. כיוצרים מעולם לא זכו בהצלחה ביקורתית ותשומת לב תקשורתית כמו שזכו לה יוצרים אחרים בני גילם, אתגר קרת, שמעון אדף ואחרים. אמנם אריק א. מוכר בידי חבורה קטנה של "מבינים" בעולם הספרות כאחד המשוררים החשובים ביותר הפעילים היום בתחום השירה העברית, .אבל החבורה הזאת נספרת ככל הנראה בכמה עשרות. אנשים עקשניים פחות היו כנראה מרימים ידיים וסוגרים את כתב העת לאחר כמה גליונות והתעלמות ואדישות כמעט מוחלטות.בכל זאת לאורך הזמן בכוח ההתמדה העקשנית, וגם מתוך ההיכרות באיכות המצטברת של הגיליונות, "אנשי השוליים" של "עמדה" ובמיוחד רן יגיל הלכו ורכשו לעצמם מעמד מתחזק והולך בתחום הזעיר של עולם הספרות התל אביבי, גם הודות ל"שולחן" שפתחו בבתי קפה תל אביביים שונים שהלך ורחש לעצמו מעמד כאחד המקומות הבולטים ביותר שבהם דנים מידי שבוע ברצינות בספרות ובתרבות העברית. שמם נעשה ידוע לרבים יותר ויותר. במשך הזמן נעשה עליהם סרט תיעודי שבו הוגדרו "כתורכים הצעירים של הספרות העברית" דהיינו כמורדים בממסד הספרותי וותיק והמאובן.ולבסוף הפכו למעין דמויות אב לשורה של עורכי מגזינים סופרים ומשוררים שהלכו בעקבותיהם. דהיינו הם צברו לעצמם עוצמה והשפעה סמלית (מאוד) בתחום זעיר של הספרות התל אביבית והתחום הזה שנראה כל כך עלוב ונידח וחסר כל עתיד בשנות התשעים מתחיל להיות בשנים האחרונות רותח ומבעבע עם כתבי עת שונים ומשונים ויוצרים רבים מגוונים שחלקם צץ באינטרנט ועובר לתחום כתב העת המודפסים. וחלק מהעוצמה הסמלית הזאת הזאת מקורה בהכרה הכללית באנשי "עמדה" כנושאי הדגל הרציניים והנזיריים והאמיתיים של שמירת הקשר עם הדורות הקודמים של הספרות העברית ובראש ובראשונה דרך "גאולת נידחים" סופרים שנשכחו מוצאים לאור מחדש בידי אנשי "עמדה". אנשי עמדה מבצעים "שיח עיתים" (כשם קובץ סיפורים היסטוריים שלא שר ברש הסופר הנערץ על רן יגיל ) עם דורות קודמים בעבור הדור הזה. כפי שמגדיר זאת רחמים:"הספרות נתפסת בעיני חברי "עמדה" כמערכת ערכית הזוכה לדבקות "דתית" כמעט וכסוג קיום מרכזי בחיים האישיים והחברתיים. "עמדה" ניחנת במאפיינים כיתתיים כקרבה חזקה בין חברים, תחושת ייעוד ודיכוטומיה מובהקת בין פנים וחוץ, אצל מי יותר ומי פחות. דגש רב ניתן ב"עמדה" לקשר עם מסורת הספרות העברית לדורותיה תוך סימון עצמי כנמר למסורת הגדולה, כחוליות בשרשרת."

אולי אפשר להשוות אותם לסנטור הרומאי מימי יוליוס קיסר "קטו הצעיר" שעם כל זה שכוחו הפוליטי האמיתי היה מוגבל ביותר הוכר גם בידי יריביו העקשניים ביותר בנציג האותנטי והבלתי מוטל בספק של "הערכים הרומאים : האמיתיים" אלה שהכל חששו משקיעתם. כפי שמציין רחמים מאפיין של המעמד המתחזק הזה הוא שהגליונות האחרונים שוב אינם תוקפניים כלפי כל מה שזז כמו קודמיהם. שהרי מי שנמצא במרכז מרכזו של הקונצנזוס "ככוהנים הגדולים של קודש הקודשים" שוב אינו יכול לחוש את הזעם של מי שנמצא מחוצה לו. האנשים שבאו לשבור את הקונצנזוס הפכו לנושאי הקונצנזוס. העבודה הזאת היא כנראה יחידה במינה בתחום חקר תולדות הספרות העברית מאחר שהיא מתארת את נשואי מחקרה כמעט בזמן אמיתי. רחמים היה חוקר המשתתף באירועי ומפגשי "עמדה" במשך שנים. והוא מתאר אירועים שהתרחשו כמה חודשים בלבד לפני שסיים את העבודה. וגם כאלה שבהם הוא נתן חלק בעצמו כך שכפי שהוא מודה בעצמו הוא אינו חוקר אובייקטיבי באמת עד כמה שהוא מנסה לנהל עבודה מחקרית היסטורית, שהרי הוא אחד הדמויות המשתתפות בכמה וכמה מהאירועים שאותם הוא מתאר.מצד שני ספק אם מישהו בלתי מעורב לחלוטין היה נותן לנו את התיאור ההיסטורי –סוציולוגי המפורט שאנחנו מקבלים בעבודה זאת. אפשר להשוות את מערכת היחסים של רחמים ועורכי "עמדה" והכתיבה שלו עליהם לזאת של הביוגרף בוזוול עם איש הספרות המפורסם דוקטור ג'ונסון מהמאה ה-18 או של דוקטור ווטסון עם הבלש שרלוק הולמס. זאת כתיבה של ביוגרף סימפטי ולפעמים אף מעריץ אך שחולשות האנוש אינן נעלמות כלל מעיניו והוא אינו נמנע מלהצביע עליהם כאשר הוא חש בצורך בכך אם כי הוא עושה זאת במעין התנצלות בפני הקוראים, הוא אינו נהנה לעשות זאת.הוא מביא שלל אנקדוטות מעניינות על אנשי החבורה שאינם באמת חיוניים למחקרו אבל הם תורמים לתמונה החיה שהוא יוצר של הדמויות המעורבות :למשל שאחד המשוררים הידועים המזוהים עם עמדה נכשל עד כה בכלל הבקשות לפרסים ומלגות ומענקים שהגיש אי פעם או שמשורר ידוע אחר המזוהה עם כתב העת פגש את בת זוגו דהיום בבית קפה בעת מפגש של "עמדה" והיא הייתה הקוראת הראשונה של "עמדה" שלא הייתה מחוג מכריו הקבועים. או שסופר שלישי המזוהה עם כתב העת היה בעברו בעל קיוסק כושל, ואהב להביא לשולחן דמויות ביזאריות שונות מהרחוב, קבצנים ואחרים. ובהערת שוליים מעניינת במיוחד רחמים דן בשאלה מי הם המקריאים המוצלחים והמוכשרים ביותר מבין היוצרים כיום. תשובתו: רועי ארד (שרחמים משבח את הגזמותיו בהקראת הטקסט כמראות על כישרון משחק), סיון בסקין ו-רן יגיל. הוא אינו נמנע לתקוף את אריק א. על יכולת ההקראה שלו של טקסטים שיריים, אך מציין שהשתפר מאוד בשנים האחרונות. רחמים בקצרה אינו נמנע ליצור הירארכיות משלו במיטב המסורת של גבריאל מוקד ואנשי "עמדה". לעיתים גודש הפרטים האובססיבי יכול ליגע את הקורא הרגיל. עורך מקצועי מן הסתם היה מוחק ללא רחמים חלקים גדולים שהם בעלי עניין רק למקורבים לנושא ולאנשים המתוארים. אם רחמים יחליט אי פעם להפוך את העבודה לספר, וכדאי שיעשה זאת יהיה עליו לעשות "ניכוש עשבים" כזה עבור הקורא הרגיל. אני בכל אופן כבעל עניין וכמקורב לנושא ולאנשים מצאתי גם את הפרטים הקטנים האלו כמרתקים ביותר. הם נותנים תמונה חיה כפי שלא ניתנה בשום מקום אחר על הנעשה בסצינה הספרותית הישראלית בזמן כמעט אמיתי. והיא חומר יקר ערך יחיד במינו עבור ההיסטוריונים של הספרות העברית בעתיד.בפרקים האחרונים נוטש רחמים את התיאור הפרטני – אנקדוטלי – היסטורי ומנסה להסיק מסקנות סוציולוגיות על סמך ההיסטוריה של "עמדה" כשהוא מסתמך על תיאוריות של חוקרים כמו בורדיה ובו הוא מגיע למסקנה שהתמרכזותה הגוברת של "עמדה" באה דווקא בגלל פנייתה להציל ולחלץ מהשכחה נידחים נשכחים שונים מהעבר. דהיינו ככל שהתמקדו העורכים פחות ביצירתם שלהם ויותר ביצירות של אחרים שכוחים כן גברה הצלחתם הסמלית בתחום הספרות. עבודה מעניינת מאוד ומן הראוי שתצא לאור כספר (עם שיפוצים ושינויים שונים).ובהזדמנות זאת בהחלט מן הראוי שישב מישהו ויכתוב מחקר מקביל על תולדותיו העקובים מסכסוכים ומדיו של כתב העת "עכשיו" של גבריאל מוקד. עבודה משעממת זאת לא תהיה.גם אני מוזכר פה ושם בעבודה של רחמים כדמות שוליים מהאינטרנט שנקשרה פה ושם עם אנשי השוליים של "עמדה" ואולי כדאי להרחיב בעניין. נפגשתי לראשונה עם כתב העת "עמדה" בערב הספרותי הראשון שאותו עשו אנשי כתב העת, ב"צוותא".הביאה אותי לשם ידידה מורה אידיאליסטית בשם אילונה פינטו שלימדה כמורה באותו בית ספר נידח ביפו שבו לימד אז עמוס אדלהייט. כמדומני זה היה הערב הספרותי הראשון שבו נטלתי אי פעם חלק שלא היה קשור לספרות המדע הבדיוני וזה היה עבורי כניסה לעולם חדש ומוזר.

כעבור כמה שנים בנסיבות מוזרות למדי יצרתי קשר עם רן יגיל. וכעבור עוד כמה חודשים יגיל התקשר אלי יום אחד כנראה מדחף פתאומי ובלתי מוסבר אפילו לו עצמו והזמין אותי לבוא ביום שישי לשולחן של "עמדה" בקפה לאג'באנז ברחוב אבן גבירול.ביקשתי לדעת מה בדיוק נעשה באותו שולחן שאני מוזמן אליו.הוא התקשה בתחילה להסביר ולבסוף אמר: "זה משהו כמו "טיש חסידי" שבו החסידים באים לחגוג עם הרבי שלהם בשיחה. אבל הטיש שלנו אינו מיועד לכבודו של רבי כל שהוא אלא לכבודה של הספרות העברית".באתי. ולראשונה הבנתי מהשיחות שסביב שולחן בית הקפה מהם החיים הספרותיים הפעילים ומהי "הרפובליקה הספרותית" שבה חי ופועל אותו מספר מצומצם של אנשים שהפכו את הספרות העברית למרכז חייהם להבדיל מיצירות הספרות עצמן.ונשארתי לאורך כל בתי הקפה שאותם עברה החבורה מאז קפה ג'ו ולבסוף הנסיך הקטן בסמטה פלונית בתל אביב שהוא כיום הקפה הספרותי המרכזי בתל אביב, במידה רבה משום שאנשי עמדה הפכו אותו למפקדתם. שם פגשתי נספחים לאנשי עמדה ואנשי ספרות עמיתים שונים כמו המשורר מקסים גילן, יוסי גרנובסקי ועוד רבים כולם דמויות מפתח בעבודה של רחמים לצידם של "שלושת הגדולים" עורכי מגזין "עמדה". יחזקל רחמים מקדיש לכל אחד מבתי הקפה כמה מילים משל כל בית קפה מציין בעיניו שלב מובחן ושונה בתולדות מגזין "עמדה", ואולי זה נכון.ואיך התוכן של הגליונות עצמם?יותר מרשימים מכל כתב עת ספרותי אחר שיוצא כיום בישראל מבחינת תכניהם. יותר מ"עיתון ה77", יותר מ"מאזניים" של אגודת הסופרים. יותר מ"הו" או "מטעם".יש שם סיפורים טובים טובים וראויים למשל סיפורו של יחזקאל רחמים "שוד בשדרות החצילים". למשל המאמר הספרותי של אריק גלסנר על ברנר. השירים הם ברמה ממוצעת גבוהה אבל אינני יכול להצביע על שום דבר מיוחד שנשאר ממש בזיכרון כמשהו שהוא משכמו ומעלה. אני נותן לגליונות אלו ציון כולל של 80 (מתוך 100) שזה לא מעט. אלה הן חוברות "הגונות" אם להשתמש במילה מהלקסיקון של גבריאל מוקד, להגדרת חוברת טובה אבל לא ממש ממש מעולה ומופתית. וזה מעביר אותי לשאלה שאני שואל את עצמי האם יש מגזין ספרותי מעולה באמת בעברית בשנים האחרונות כאלו שיצאו בו סיפורי מופת של ממש.דומה שקשה להצביע על מגזין כלשהו מאז ימי השבעים ימי הזוהר של "עכשיו" ו"סימן קריאה" של מנחם פרי שהופיעו בו יצירות ששינו באמת את פני הספרות העברית. דומה שהתגליות הבולטות האחרונות של המגזינים היו אתגר קרת ו-שמעון אדף בשנות תשעים.אבל מאז? אנחנו מסתפקים רק בטוב, לא במעולה, לא בפורץ הדרך ובגאוני כי אלו כרגע אינם בתחום הנמצא. גם לא במגזין "עמדה".

רן יגיל על "עמדה גליון -12-13 של עמדה גליון 14 של עמדה עמדה מספר 16רועי ארד על גליון 16-17 פאר פרידמן על גיליונות 16-17 תולדותיה של חבורה ספרותית בבלוג של יחזקל רחמים חלק שני חלק שלישי גבריאל מוקדרן יגיל עמוס אדלהייט אריק א. בית קפה ספרותיטעותו הגדולה של גדי טאוב אצולה רוחנית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד