אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בוב דילן / כרוניקות חלק 1


התמונה של דן לחמן

בוב

בובדילן / כרוניקות חלק 1. הוצאת מודן.

רוברט אלן צימרמן המוכר בשם בובדילן ואחר כך בקיצור שמו ל-דילן הפך להיות בעל כורחו ונגד רצונו לסמלוודוברו של דור שלם. בזמנו כשאמרו דילן השם עורר בקבוצה לא גדולה שלאינטלקטואלים אסוציאציה למשורר דילן תומס. צימרמן ידע את משמעות השם כשבחרלו שם במה שכזה. הוא לא היה יכול לדעת עד כמה יצליח ואיך ישנה אתהאסוציאציה של מעטים לכזאת שכה רבים יחשבו מיד על בוב דילן.דילן נולד ב-1941 צד אחד של המשפחה שלו מוצאו מיהדות תורכיה. מעניין מההיה קורה לו עלו ארצה ודילן היה נולד "מזרחי" בשנות הארבעים בפלשתינה.בסוף שנות החמישים כשהתחיל לשיר השמות הגדולים היו פרנק סינטרה, אלהפיצ'גרלד, וודי גטרי, בילי הולידיי ואחרים שבאו מזרמים שונים של שירה אךלכולם היה מכנה משותף אחד, גם ל-וודי גטרי זמר העם וגם להולידיי, לכולםהיה קול "יפה" קול בריא ונכון, כל אחד השתמש בו לסגנונו אך הקול היה קול.עד דילן אף נער מאנפף צרוד עם קול לא מכוון כלל לא היה חושב שהוא יכוללעשות קריירת שירה. דילן עשה. גם כשהיה כוכב המשיך לחפש לא רק את דרכובמוסיקה, בשינוי סגנונות אלא גם מבחינה אישית פנימית. הוא התנצר וחזרליהדות.כשהפך לכוכב גדול נכתבו ביקורות רבות על יצירתו. על המלים שכתב, עלהמוסיקה. כמעט ולא על היצוע. בביצוע היה לו מעט מה להציע מול קולות כמואלו של אלביס פרסלי או החיפושיות אם נתקרב לעולם הרוק'נרול.בוב דילן הפך לסמלו של דור שנותהשישים כשהפך לזמר מחאה פוליטי שמשך אחריו אנשים כמו ג'ון באאזלמשל. אלא שהיא נשארה במחאה זמן ארוך מדי והוא המשיך הלאה.שירים כמו "blowin' in the wind או "the times they are a-changin" הפכולהמנוני דור ההיפים ילדי הפרחים וכל אלו שנפשם נקעה מהמתרחש בפוליטיקה.ובבת אחת חלק מהשירים הפסיקו להיות שירי אהבה וכאבי לב וקיבלו משמעות חדשהנפלאה ומייצגת.בוב דילן עבר מסגנון לסגנון, מתח אותו ופיתח אותו והמשיך הלאה. כשעשרותזמרים הקליטו גרסאות משלהם לשירים שלו. ודומני מעטים הצליחו להגיע אלמקומות "האמת" שהיו בשירים כשהוא שר אותם. הקאנטרי, הבלוז, הפולק, והרוקהיו שדה המחייה הטבעי שלו והוא שלט בכולם. ביחד עם הביטלס, אך בדרכיםאחרות הפך את המוסיקה הפופולארית, רוק ופופ למעשה של אמנות.כעת בוב דילן פרסם אוטוביוגרפיה. אולי איננה מדויקת, בוודאי שאיננה שלמה,היא כתובה בדרכו שלו. האם תהייה לו עכשיו גם השפעה ספרותית? בוב דילןמעורר סקרנות ביוגראפית שונה מאחרים. מכיוון שעבר סגנונות שינה סגנונותמוכרים הצטרף ועזב וחזר לסגנונות ועל כל אחד מהם השאיר חותם, הסקרנותשמתעוררת לקראת הספר איננה כזו שתספר איפה היה, כמה קונצרטים היו לו ומיניפרטי טריוויה. הציפייה, שלי לפחות, שיסביר, שינסה להסביר את המעבריםוההשפעות. האם דברים מתבשלים ומתוכננים או שהם בהשפעת רגע ספונטאנית.לספר קוראים כרוניקות. ובוב דילן בוחר לספר בו בדרכו שלו על רגעיםמשמעותיים. הוא איננו מתחיל בסיפור איכן נולד ומי היו הוריו. הוא מתחיל אתהסיפור בהכרה הראשונה לה זכה כשהציעו לו לראשונה חוזה הקלטה. דילןהיה כמעט נער. בן עשרים. שפתו עדיין טינאיג'ריית. כך גם בספר. הפרק הראשוןנכתב היום כמו שדיבר אז ואולי כמו שהיה יכול לדבר אילו היה נער מתבגררגיל. שפה שוטפת בלי התפלפלויות והרבה תיאורי רגע.האם כולם אמת? מה זה משנה? החשיבות של הרגעים שהוא בוחר לשתף אותנו בהם הםהחשיבות שהייתה להם לגביו. גם אם חלקם פנטזיה או פיתוח מאוחר.הספר מתחיל ביום בו חתם לראשונה על חוזה עם אמרגן, הלוקח אותו לדיינרמפורסם בניו יורק. זה של ג'ו דמפסי, מתאגרף עבר נערץ דמפסי מביט בו ואומרשהוא רזה מכדי להיות מתאגרף. העובדה שהוא הולך להיות זמר כבר מעניינתפחות? האם זה סיפור אמיתי?בהמשך היום לוקח אותו האמרגן ליחצן כדי שהיחצן יוכל לספר עליו דבריםלאחרים. דילן מספר שהיה פועל בניין ונהג משאית לחם. כבר אז לגלג על הצורךאך משתף פעולה. אפשר כמובן לספר את זה על גב של תקליט ראשון, אם יהיה פעם,אך האם אלו באמת עובדות? דילן נהנה לספר את הסיפור יותר בכדי להפגין אתיחסו ליחצנים מאשר לסיפור אמיתי כזה או אחר. דבר אחד אפשר לקבוע מהתחלהזו, והיא שהוא מתייחס לשנת 1961 להתחלת הכרוניקות שלו. באותו יום חתם עלחוזה הקלטות בחברת קולומביה. כך יודעים באיזו שנה מתחיל הספר. אך קודם לכן:הביטלס והסטונס עוד לא נולדו. דילן ניגן פולק כבד. ג'ון, צייד כישרונותשהביא אותו לקולומביה ידע שזה לא מסחרי, אך דבר מה בילד הזה ובשני השיריםששמע שכנעו אותו שב-בוב דילן יש משהו אחר ששווה השקעה. ג'ון שנא אתמקקארתי שהרס קריירות לאמנים גדולים. אתה בחור צעיר ומוכשר, ג'ו אומר לו,אני אביא אותך, ואני אקליט אותך. ואנחנו נראה מה יקרה.היחצן שואל אותו מה הוא מנגן, ודילן עונה פולק. מה זה פולק? איך הגעתלכאן? ברכבת מטען. רכבת נוסעים? לא, רכבת מטען. כמו מי אתה רואה את עצמךמאלו ששרים היום? כמו אף אחד. וזו הייתה האמת היחידה שאמרתי. אומר דילן.דילן מגיע לניו יורק לשמוע את אלילי הזמר הפרטיים שלו ובעיקר כדי למצוא אתוודי גאטרי. הוא מוצא עבודה כמלווה במפוחית איזה זמר עלוב בחור קטןבווילג'. ניו יורק, עמורה החדשה הולכת לעצב את דמותו. ביום הופיעו בקפההזה תערובת של קוסמים, דראג קווין קומיקאי עם בובה מדברת. כאלה דברים.בערב קומיקאים לא ידועים שחיפשו מקום להופיע. ריצ'רד פרייור. וודי אלן,ומיני זמרים. בווילג' היו אז כמה וכמה מועדונים קטנים אפלים מהסוג הזה שלהופעות, שהיו פתוחים מהערב המוקדם עד עלות השחר. ואמנים נדדו בין האחדלשני. גם בוב.בוב דילן מזכיר זמרים ששמע ברדיו או במופעים קטנים, כאלה שאהב וכאלה שלא.לא כולם מוכרים לנו אך ההתייחסות שלו אליהם מעניינת. על ריקי נלסון, אלילנוער מלוקק של אותם ימים הוא אומר: "לריקיהיה מגע חלק ומלטף והיה לו מנעד קולי. הוא היה שונה משאר אלילי הנוער, היהגיטריסט גדול וניגן כמו שילוב של גיבור מועדוני לילה הונקי טונק וכנר שלריקודי אסם. הוא לא היה חדשן ונועז. הוא לא שר בנואשות. לא היה סיכוישתחשבו בטעות שהוא שאמאן עם כוחות על טבעיים. סוג המוסיקה הזה כבר היהבדרך החוצה ."על אחד, ואן רונק ששמע במועדון הוא כותב :" הואהיה צורב ומלא תשוקה, שר כמו חייל של הגורל ונשמע כאילו כבר שילם אתהמחיר.... "הוא החיה תמצית של כל העיר הזאת. מעניין לגלות מה הדברים שעבדו על דילןהצעיר.הבסיס של דילן היו שירי פולק. היו שם זמרים טובים ממנו, הוא אומר. אבל אףאחד לא עשה כל כך הרבה רעש כמוהו. " שיריפולק היו הדרך בה חקרתי את היקום. הם היו תמונות, והתמונות שוות יותר מכלדבר שיכולתי לומר....רוב הזמרים ניסו להבליט את עצמם ולא את השיר. לי זהלא היה חשוב, מבחינתי השיר היה תמיד העיקר "בוב דילן עובר לפרק חדש. מאוחר יותר. ב1951 בבית ספר יסודי הוא משתתף עםכל הכיתה בתרגילים איך לזחול הכי מהר אל מתחת לשולחן כשהרוסים יבואולהפיץ. לא אם יבוא אלא כשיבואו. אותם רוסים שדודים שלו נלחמו אתם באירופה.זיכרונות ילדות.את המוסיקה סופג דילן מהרדיו. הוא מחפש בעיקר את החידושים הוא מקשיב"לגלג"צ" של אז וכולם נשמעו לו שטוחים, אפילו אלביס פרסלי אחרי שהביא אתהדבר הגדול שלו נשאר תקוע באותה צורת שירה. מסתבר שקפצנו כמה שנים קדימהאם כן. אם פרסלי כבר קלישאה של עצמו עבר זמן. הוא שומע את רוי אורביסון,מישהו זוכר? דילן מתפעל מהיכולת שלו " קולוהיה יכול לזעזע גוויה. ותמיד גרם לך למלמל וואו, אני לא מאמין... הואהחזיק אותך דרוך על קצות האצבעות...אורביסון היה רציני עד מוות. לא ראשן,לא אפרוח ולא טירון "כשדילן מדבר על הדים נשכחים כאלה הוא מעורר את הרצון לחזור ולשמוע דבריםשכבר נשכחו מזמן ולבדוק על מה הוא מדבר.מוחו מלא בגיבורי טריוויה של תקופתו. מרלוןברנדו, ג'ימס דין, קסטרו, פייטון פלייס, טנסי ויליאמס, ווסטינגהאוסושברולט ועוד. הוא אוהב את תקליטי הויניל הגדולים ארוכי הנגן שלעטיפות יששני צדדים שניתן לצלול בהן. אך כשהוא נתקל קצת מאוחר יותר בדוסטויבסקיומגלה שהרוסי הזה כתב כדי לדחות מעליו נושים הוא מוסיף את המשפט" כמושבתחילת שנות השבעים כתבתי אלבומים כדי להדוף מעלי את הנושים שלי"האם אלו האלבומים המציינים את שנות השפל בקריירה שלו וזה ההסבר שנקבל? הואלא מציין יותר. לא מכניס אותנו להסבר מיהם הנושים ועל מה.בין ספר לספר הוא מקשיב למוסיקת פולק שבשבילו היא כל שיר הוא כמו ספר שלם,אבל במשפטים בודדים. הוא מנסה להבין מה סוג האנשים שהם חומר טוב לכתיבהעליהם. למה מיני פושעים של המערב זכו להנצחה בשיר, ואל קפונה לא זכה לשוםשיר. לפני שחשב על זמרה כדרך חיים רצה להיות חייל. דודו אמר לו " חייליםהם עקרות בית של הממשלה. שפני ניסיון. לך לעבוד במכרות "הוא לא הלך למכרות והתחיל להקים לו להקות ובכל פעם שגיבש לו אחת מישהו אחרבה ולקח לו את הבחורים כי היה יכול להציע להם תשלום. אחרי כמה ניסיונותכאלה התחיל לחשוב על שירת סולן. וכמו שלשלמה ארצי מישהו אמר אתה עוד תורידבשבילם את הירח, מישהו שמע את דילן ואמר לו "אתה מכניס בזה חיים" ולהתחלהזה היה משפט שדחף אותו הלאה. ואז הוא מנסה לגעת בעדינות ברעיון של כתיבתשיר. הוא כבר מלא בשירים של אחרים, יש לו רפרטואר ואהבות משלו." זהקורה לך בדרגות שונות. אתה לא פשוט מתעורר בוקר אחד ומחליט שאתה צריךלכתוב שירים.... אבל עשויות להיקלע בדרכך הזדמנויות להפוך משהו – משהושקיים, למשהו שעוד לא קיים... לפעמים תה פשוט רוצה לעשות דברים בדרך שלך.לגלות בעצמך מה מסתתר מאחרי מסך הערפל. זה לא שאתה רואה בדרך שירים ומזמיןאותם להיכנס "כמו בשירים, בספר דילן מצליח להגיד גם דברים משמעותיים במשפטים הנראיםקטנים לא מתוחכמים ולא עמוקים. את זה הוא משאיר לאחרים. הוא מספר בפשטותובטבעיות וזה מה שהופך את הספר הזה לא רק לקריא מאוד, הוא ממש מזמין אותךמשורה לשורה בזרימה ובשפה הקולחת. קשה לכתוב בפשטות כזאת ולצאת ממנה טוב.בחדשות פיקאסו בן השבעים ותשע מתחתן עם הדוגמנית בת השלושים וחמש. תאריךשנותן ציון דרך לשנה בה מדובר. בבתי קולנוע בוילג' מוקרנים סרטים אמנותייםוהוא רואה את לה סטראדה ו-דולצ'ה ויטה של פליניומתרשם עמוקות.הוא מגלה ששירים של שלוש דקות מרוקנים אותו. אין להם עבר ואין להם עתיד.חיים של שלוש דקות מנותקות מהכל, לא כמו בבלדות בנות עשרים הבתים, לא כמובסימפוניות ואופרות שממשיכות לדבר אל הקהל. ידיד אינטלקטואלי אומר לולקרוא את פוקנר. " זהקשה, מה שפוקנר עושה. לשים רגשות עמוקים בתוך מלים. קל יותר לכתוב אתהקפיטל "משפטים שהשאירו עליו מספיק רושם לזכור אותם אחרי ארבעים שנה, והם התחלתהבנת המפתח לכתיבה שלו. כך בפסקה אחרת הוא מתאר ידיד הישן אצלו. דילן מביטבישן ורואה אותו "כחולם חלום מת".מבלי להיכנס ולפתח את האסוציאציה של דילן אל זמרים אחרים ששרו שירים שלובימים רחוקים יותר הוא נדיב די הצורך לומר על כמה מהם ששרו טוב ממנו. להקתהבירד ולהקת הצבים, סוני ושר, גלן קמפבל ו-ג'וני ריברס. על אחד יגיד שהואשר כאילו היינו מאותו צד של העיירה, על אחר גישה שהשלימה את התחושההמלודית שלי. והכל ברוחב לב, אלא שארבעים שנה אחרי ובמעמדו הוא יכול לאפשרלעצמו. אחרים לא עשו זאת.בין עשרות שמות של אמנים שחלקם ידועים פחות או יותר הוא מזכיר את תיאודורביקל, (הישראלי) זמר פולק בשפות רבות שהצליח גם כשחקן, ושבעתיד ייסעו יחדלמיסיסיפי להופעות למען זכויות הצבעה לשחורים.ל-מיק סיגר הייתה השפעה מכרעת על המשך דרכו של דילן. בוב שמע אותו שרוהבין שמיק הוא השלמות המוסיקלית. שהוא צריך לחפש לו דרך חדשה." הכתהבי ההכרה שאצטרך לשנות את דרכי החשיבה הפנימיים שלי...שחסמתי את היצירתיותשלי בתחום צר וניתן לשליטה....שאצטרך לגרום לעצמי לאבד תחושת כיוון....שאצטרך לכתוב לבד את שירי הפולק שלי.... ואז קלטתי שמעולם לא הייתי שםלפני כן ."ב1968 "הסיקסטיז" נסעו כבר בהילוך שלישי ומהיר. מלחמת ויטנאם. הפגנותסטודנטים. אלות שוטרים. דון חואן המקסיקני יציר רוחו של קרלוס קסטנדההתחיל סוג חדש של מודעות ניואייג' ופסיכודליה כימית. מאואיסטים מרקסיסטים,צ'ה גווארה הגיבור. אמריקה שהכל היה בה שחור לבן עד לפני רגע החלה להתפוצץבצבעים זרחניים.דילן לא מספר מתי ועם מי, אך ב1968 הוא כבר נשוי ואב לילדים וקצת רחוקמהסצנה הכללית. הוא עובר תאונת אופנוע. באחד הקונצרטים מציגים אותו בפניהקהל במלים" הנההוא.. קחו אותו.. אתם מכירים אותו... הוא שלכם "הוא נבהל. את אלביס אף פעם לא הציגו כך. הוא לא חש ששייך לאף אחד. אתהדמות שהתקשורת בונה ממנו הוא לא מקבל:" החרקיםהגדולים של התקשורת המשיכו לפמפם אותי כשופר, דובר ואפילו מצפון של דורשלם. זה היה מצחיק. כל מה שעשיתי היה לשיר שירים נורא ישרים שבטאומציאויות חדשות ומלאות עוצמה. כמעט ולא היה לי דבר במשותף עם הדור שהייתיאמור להיות הקול שלו והכרתי אותו עוד פחות... אף פעם לא הייתי יותר ממהשהייתי – מוזיקאי פולק שהביט אל תוך הערפל האפור בעיניים מסומאות מדמעותוהמציא שירים שריחפו באובך זוהר.... לא הייתי מטיף שמחולל ניסים."אין לדעת אם דילן מצטנע פתאום או למה הוא דוחה את המעמד שבנה לעצמו. קשהלהאמין שלא הבין מה חלקו ותרומתו, ובעיקר כמה הדור הזה גם תרם לפרנסתמשפחתו. אבל מותר לו לחשוב כמובן שהוא לא ייצג שום דבר חוץ מהעצמי האמיתישלו. אך אין ספק שהוא לא רק משורר גדול, גם הפרוזה שלו משובחת.חייו הפרטיים הופכים גיהינום לביתו שמחוץ לעיר מתחילים לפלוש קבצנים,סחטנים, בריונים, רדיקלים אדומים מסוממים וכל מי שחיפש את הנסיך האדום שלהמחאה. כל מקום שעבר אליו בסוד התגלה ומצעדים נערכו לפני ביתו ותבעו ממנולצאת ולהוביל אותם לאיזה מקום. להפסיק להשתמט מחובת מילוי תפקיד המצפוןוהמצפן של הדור. אמנות היא לא חשובה מול החיים. יצירתיות קשורה לניסיון,התבוננות ודמיון. כל זה נלקח ממנו. הוא לא יכול להתבונן יותר מבלישיתבוננו בו חזרה.הוא נוסע לירושלים ומצטלם בכוונה עם כיפה ליד הכותל המערבי, תמונההמתפרסמת בעולם ומעלה השערות שאולי הפך לציוני. גם זה לא שינה את התקוותשתלו בו. גם לא כשהודיע שהוא פורש ממוסיקה לטובת לימודים.בסיבוב עולמי בן 18 חודשים ( שתי הופעות איומות ובלתי נסבלות בישראל) הואמרגיש שהוא הולך ונגמר. הוא איננו מצליח להתכוונן בתוכו לשירים שלו, לאלגייס את הטכניקה ולא את הקול. הוא נשחק ונשרף. בלילה אחד בלוזן הוא בבלקאאוט מוחלט ואז הוא מבין שהוא חייב לשנות כיוון וחומר.הוא מחליט לעשות סיבוב נוסף בן שלוש שנים, כשהוא חוזר מדי שנה לאותן ערים.המבוגרים, הוא יודע לא יקבלו אותו עם חומר חדש, הם באים להסתכל בו, ב-בובדילן המוכר, הצעירים אולי ייהנו ואז בשנה הבאה כשיחזור לאותה עיר הצעיריםיספרו לצעירים אחרים והקהל שלו ייבנה מחדש ואם בשנה השלישית יחזור ויהיהקהל הוא ידע שהצליח להשתנות.מכיוון שבוב דילן איננו אחראי לציפיות שלנו מהספר הוא מסביר רק את הצדהטכני של השינוי, טכניקה אחרת של נגינה שתביא אותו למקום חדש.אלא שאז הואשובר את ידו בתאונת אופנוע ומסתובב חבוש בגבס בלי לדעת אם יוכל לחזורלנגן. ואז, אחרי הרבה שנים שלא כתב שירים חדשים הם חוזרים אליו מעצמם והואמתיישב לכתוב שוב. בפרק האחרון הוא חוזר אל ההתחלה. ההתחלה שלפני ההתחלה כשהיה נער צעיר ושמעפעם ראשונה תקליטים ישנים של וודי גטרי, האיש שהמוסיקה שלו, צורת השירהומילות השירים היו לדילן לא רק מקור השפעה אלא לתקופה ארוכה האוריםוהתומים. הדבר החשוב ביותר. רמה אליה צריך לשאוף ולהגיע.הוא שומע זמרת אותה הוא מכתיר כמלכה של זמרי הפולק. ג'ואן באאז. ואם הואמחלק מחמאה כזאת זה לא רק מפני ששרו יחד תקופת מה. הם שרו יחד מפני שהיאמצאה חן בעיניו ולהפך. היה לה הקול שלה, הוא אומר. קול שגירש רוחות רעות.זה היה כאילו ירדה אלינו מכוכב אחר. היא הייתה מעבר לביקורת. לא היה אףאחד במעמד שלה. היא הייתה קליאופטרה בארמון שיש איטלקי. כשהיא שרה השינייםשלך צנחו.

אני שמעתי אותה כמה שנים אחרישנות השיא שלה באולם אלברט הול בלונדון. אישה צעירה, סוודר גדול שחור. היאשרה בלדות עתיקות ושירי מחאה. ואז הרימה את שרוולי הסוודר ואמרה שהיא רוצהלשיר שיר אמריקאי., ואתם יודעים, יש גם כמה דברים טובים שבאו מאמריקה,אמרה, והתחילה לשיר את המנון הקרב של הרפובליקה. הייתה דומיה מוחלטת. אםהבטת אחורה יכולת לראות דמעה. ובסוף כל הקהל קם על רגליו. בתחילה נשמעוכמה מחיאות כף של אלו שממהרים תמיד. ואז בבת אחת התפרץ הגל האדיר שלמחיאות הכפיים. היא עמדה שם בשערה השחור הארוך. לא חייכה. לא הרכינה ראש.וזה היה רגע בלתי נשכח.אם אמרתי לפני הקריאה שמה שיעניין יותר מהכל יהיו ההסברים של דילןלשינויים, הוא לא מספק כאן את כל הסחורה. בינתיים לא נדע למה החליט להחליףגיטרות, מאקוסטית לחשמלית ולחזור, להישאר נאמן למפוחית. יש תאור מעניין שלהקלטת תקליט אחד בספר, הקלטת "הו מרסי" דרך "הבישול" שלו וזה מעניין. מישלא יודע ממדורי רכילות לא ידע מהספר מי אשתו, מתי התחתן, מתי נולדו לוחמישה ילדים. ישנה "אשתי" דבר אחד הוא מסביר, איך הפך מרוברט צימרמן ל-בובדילן. שירי הפולק נראים בעיניו בתחילת הספר כשירים של אמירת איזו אמתגדולה. לקראת הסוף הוא מבין שהראפ הולך להגיד את האמיתויות בדרך חדשה.כרוניקות 1 הוא הראשון וייתכן שבבאים יסביר יותר, אך חלק ממקורות ההשפעהעליו, האנשים שאהב לשמוע שהמוסיקה שלהם דיברה אליו היא חשובה. נכון שחלקמהשמות לא מוכרים בארץ. זמרי פולק לא היו זרם פופולארי במיוחד. הכירו אוליאת פיט סיגר, את ברל איווס. פה ושם הבליח איזה שיר. בוב דילן מונה רביםומנתח את חשיבותם, מתוך הניתוח שלו אפשר להבין בעקיפין מה היה חשוב לו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן