אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהרון ירושלמי / הפסנתר- ניתוח הסיפור


התמונה של הרצל חקק

מחווה של כבוד לסופר אהרון ירושלמי: ניתוח הסיפור "הפסנתר" – ניסיון לעקוב אחר תווי נפשו של סופר יקר שהלך לעולמו לפני שנהאהרון ירושלמי נפטר לפני שנה בי"א בשבט תשס'ז והוא בן 92. לירושלמי מורשת ספרותית נכבדה: קובצי סיפורים קצרים, טרילוגיות שביסודן סיפורה של הארץ וסיפורו של העם היהודי. בימים אלה שנה למותו חשוב לומר את המלים האלה: סיפוריו, ערכיו, המורשת שלו , כל אלה יאירו לנו, יתנו לנו משמעות לימים שהיו, ולימים שיהיוניתוח הסיפור "הפסנתר": - סיפור אהבה פורחת בעיירה מתפוררת

אהרון

אהרון ירושלמי / אהבות נעורים. הוצאת ירון גולן.

הסיפור "הפסנתר" הוא סיפור זוהר כיהלום, והוא מופיע במחרוזת הפנינים של אהרון ירושלמי - 'אהבות נעורים'. ספר זה נראה כמין צירוף של פרקי סיפור שונים וקצרים, אך לאמתו של דבר כולם מתחברים לאותה עיירה, לאותן דמויות, לאותה מציאות חברתית. מפרק לפרק עולה וצומחת עיירה יהודית על סף חורבנה, קטעי ההווי, המאבקים בוועד הקהילה, ניצני המודרניזם וכו'. הפרק המדהים ביותר הוא סיפור אהבה קסום הבנוי סביב מוטיב הפסנתר. (הסיפור החמישי בקובץ). ירושלמי בונה עולם יהודי כל כך חסר אונים מול המציאות הגויית , ואינך יכול שלא לחוש התרגשות והזדהות עם הדמויות הנפתלות בין מציאות מרה לאשליה מתוקה בלבו של עולם מתפורר. הסיפור 'הפסנתר' פותח בתיאור היופי שבילדות, החן הקסום של העיירה וכל זה כפתיחה שקטה בטרם תישמע הירייה באוויר, כל זה כהכנה לפורענות הקרבה: "הכל היה חלום: הבית שבו נולד, אמא, אבא, האחים, האחיות, גם העיר שבה נולד וגדל, על רחובותיה, בתיה, והאחו שהשתרע על נחל הווליה, כל אלה היוו חלק מחלומו של דן וקסמיו האגדיים הנמוגים עם שחר"( עמ' 50).כהקדמה למגע של החיילים הגויים עם הפסנתר של המשפחה היהודית, אנו למדים בהקדמה על האווירה ספוגת התרבות בעיירה, על עיתוני היידיש, על אגודת הנוער, והמועדון שבו הציגו סרטים אילמים מלווים "בתזמורת המורכבת מכינור ופסנתר".בנתיב זה מוליך אותנו ירושלמי מן המציאות החברתית הכללית והיחד היהודי הסגור והתרבותי למהדרין אל העימות עם החיילים הפולניים. והגיבור הוא כמובן: הפסנתר .הפסנתר בראשית היצירה הוא מוקד לניצניו של רומן נעורים בין יצחק, אחיו של דן גיבור הספר, לבין אנגדה. הנגינה המשותפת מתוארת בקווים עדינים שיש בהם גוונים של מתח ארוטי רך. האהבה הקסומה בין השניים על רקע הפסנתר כאן נכנסת למרכז התמונה אמו של הכותב. האם מצליחה באמצעות הפסנתר לשוב אל עברה, אל זיכרונותיה כנערה ואל אותה כמיהה לשיר, לשחק על הבמה, לנגן. מעגל החובות והשגרה שחק אותה אך תמיד למדה "שגם בחיים האפורים ניתן לעצב דמויות ולהישאר נאמנה לדמות של עצמה". ( שם, עמ' 55 ).כאן עובר המספר לתאר פרעות בשכונה היהודית, מעבר לבית גויים כדי להסתתר, וסיפורו של הפסנתר שהופקר לבדו בבית .במהלך הבריחה מתואר רגע ארוטי נוסף כהכנה לשיא הארוטי של הסיפור .המספר מעלה בין לבין מפגש של אהבה בין דן הצעיר לאנה. באותו רגע של געגועים לכלי הנגינה שנותר בבית לבדו ,מביט בה הנער והיא נראית לו קסומה, פיה כמו מנגן אליו: "שיניים הדומות לקלידי פסנתר". ( עמ' 58 ). לאחר שוך הקרבות ,יוצאת המשפחה מן המרתף המעופש שבו הסתתרה .ברגע זה חל מפנה נוסף בדמותה של האם: כפי שהפסנתר נתן לה את תחושת החזרה לזיכרונות ולרצון המשחק שלה, כך היציאה מן המחנק גורמת לשינוי חד, שילך ויעצים כשהעלילה תגיע לרגעי השיא: הרמז המכין לקראת השינוי - ההליכה שלה משתנה: "צעדיה היו מעין שילוב של ואלס ופוקס טרוט". (עמ' 61 ).ברגע זה של תחושת רגיעה ואידיליה ושמחת חיים קובעת האם: "חזרנו, ונראה שיהיה לנו שקט", אך כרמז מבשר רעות, נשמעת שכנתה: "שקט בעיר, אבל לא בחצר שלכם".המשפחה מגלה כי חיילים רוסיים פרצו לביתם והוציאו את הפסנתר החוצה. החייל מצטדק "אמרו שבעלי הפסנתר ברחו מביתם, ואני פסנתרן". האם מסתערת על החיילים בכל העוצמה שהתחדשה בה ותובעת בעוז להכניס את הפסנתר לביתה בחזרה, אך דווקא עוצמתה, להט דבריה והתלהבותה שובים את לבם של החיילים הצעירים ומושכים אותם.נוצר מתח ארוטי בין היהודיה החולמת על משחק וחופש אשר מעיזה להחציף פנים כלפי החיילים הצעירים לבין אותם חיילים המוקסמים מיופייה ומחוצפתה. מול כוחניותם ומדיהם היא מפגינה את עוז רוחה ואת כוח המלים. הם צרים עליה ולפתע מתברר שהמצור יוסר והפסנתר יוחזר רק אם תיאות לרקוד ואלס עם החיילים. ירושלמי מתאר ברגישות את הלבטים, את פניה הלוהטים מסומק עז, את הקונפליקט בין החשש מן הבעל הצופה לבין הרצון העז לתת הצגה אדירה של שחקנית נשמה. הריקוד הסוחף הוא פשוט פנינה ספרותית. לצלילי הפסנתר המפיח בה רוח חיים היא חוזרת לעצמה:"הרגשות פתאום גאו והציפוה. נעה בהיסוס נטול משקל בקצב הואלס וחשה ידיים אוחזות בה. כמו ניצן של אביב הנמשך אל האור חשה ורגליה סובבות –סובבות בהדרכתו ומסרבת להאמין כי זאת היא ולא מישהי אחרת. עיניה עצומות, נמנעת להביט אל החייל המנתב בעדינות את תנועותיה בקלילות משובבת ותפוסת קסם כמו מרחפת ומקשיבה לצלילים, בעוד שתי ידיים נוגעות לא נוגעות בה, ועיניים קנאיות של בעל לטושות לעברה בסערת רוח, קודחות בבשרה בלי הרף, היא מרחפת באוויר כציפור הוזה. ובתוך חלום נהדר שהוא מציאות, היא שועטת לצלילי המנגינה. אבל מתחת לסף ההכרה היא מודעת שהזמן איבד את מסלולו התקין". הקטע כולו קסום ורווי מתח ארוטי עדין, התלבטות בין מוסר ויהדות לבין תחושת חופש ומשיכה לאמנות. סיומו של אותו ריקוד מחשמל והשתלהבות יצרים סמויה מוביל את האם למעין ערפול חושים, למעין תחושה ברובד שמעבר לאישי: החברותא עם הצעירים הגויים נותנת לה הרגשה שהנה ניתן לחיות בגולה אחרת: "בפליאה כבירה היא משקיפה על האדמה ורואה בבירור איך צלו של החייל מתארך, וחשה שהמציאות שוב אינה של מלחמה, כאילו אינה קיימת, אינה מאיימת". ( עמ' 64 ).וכאן מחולל ירושלמי את הפואנטה של המפגש המרתק הזה. לפתע מפלחות יריות את הרחוב "והצלילים ועמם החלום נקטעו". יהודים נסים, החיילים חוזרים למצבם הרגיל "והפסנתר נותר תקוע באדמה התחוחה ונשאר גם המכסה פעור , וכן הקלידים שדמו לשיני שלד". כמה מפתיע ומהמם המעבר מפסנתר שכולו אהבה ואמנות, מפסנתר שהיה התגלמות הארוס , שקלידיו הזכירו לו קודם שיניה של נערה יפה – והנה עתה המציאות מרה וקלידיו הן כשיני שלד. לכאורה סיפור אנושי על מפגש בין קצוות, על מגע עם האש הזרה, אך בתוך תוכו משרטט המספר סיפור אנושי של אשה הכבולה בתוך מסגרת ומסורת ומשפחה שעה שכל יצריה וחלומותיה נישאים למחוזות של מימוש עצמי וארוס ואהבה. הרגע שבו הדברים קורים הוא מעין רגע של פורענות שבו הגויים שולטים ומכתיבים לה את צעדיה. אך דווקא אותו רגע הופך להיות רגע קסום ודווקא אותה תחושת יחד הופכת למקבילה למעגל רחב יותר: מצב היהודים בגולה בסביבה הגויית . האשליה כמובן מתנפצת חיש מהר. האם האומללה לא תזכה למימוש חלומותיה האישיים וגם החברה היהודית סביבה תצטרך להתעורר מחלום ההתחברות עם הסביבה הגויית.סיפור זה מיטיב להאיר את דרכו של ירושלמי לתאר את העיירה היהודית, את הזהות היהודית. אחד מספריו על הגבורה היהודית הוא הספר "המאבק" וחשוב להביא כמה מלים על הספר ומשהו מדבריו שלו על מהות המאבק, מהותנו אנו כבני אנוש:הכתיבה מתעדת את הארועים בספרו "המאבק" אך יש בה ראייה לעומק נפשנו ולא רק לעומק נפשו של הכותב: אותה ראייה של הסופר הבוחן עצמו כל העת, החושף שוב ושוב את הזווית האישית הכואבת של הארועים - וכך אנו עדים למבט מקרוב על מוראות המלחמה. המספר כואב את הצלקת הנותרת בטבע בשל הקרבות וההפגזות:"בדרך מצ'אסמה חלפנו על פני כפרים .מאות גני פרי ונוי מוזנחים עצים קורסים מכובד פרי הדובדבנים, תפוחי עץ ואגסים ללא יד קוטפת. פרי חמד, שנועד לתועלתו של האדם נושר ארצה ונרקב .קשה לשאת את העובדה שהכליון נגזר על הפרי…" (עמ' 522 ).אין זה ספר רגיל שבו מתארים ביובש תלאות מלחמה והפגזות או עלילות מקובלות ומוכרות בנוסח מצ'ואיסטי של מחנות שבויים. חשוב למספר להעביר לנו את הפילוסופיה שמאחורי הזמן שהתנכר לגיבוריו, את הפרספקטיבה והתחושה שיש במבט לאחור, באותה שיבה מאוחרת לכל אשר קרה - השכול, הכישלון התקווה:"מצאתי את עצמי תמה, שמא במשך הזמן הלא רב ששהיתי בארץ זו החמצתי משהו, משהו עמוק יותר משנאה, פחד, הרס והרס? ואם כן, מהו אותו דבר שהחמצתי, לראות, להבין, לדעת? אולי אומללות הגורל הרובצת על תושיה ? בדומה, אולי לאומללותו של קין, שנגזר עליו להיות נע ונד כל חייו, נחרץ עליהם להילחם איש נגד רעהו כל הימים… שאלה נכבדה ומטרידה נוספת היתה, לאן פנינו מועדות? והעיקה עליי התודעה, כי אנו נעים על גחלים רושפות כל העת "? (עמ' 533).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק