אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אילן ברקוביץ - פגישה וירטואלית


התמונה של שושנה ויג

גם גינגי' וגם משורר

תפוזים

תפוזים / אילן ברקוביץ'. הוצאת אבן חושן

המשורר אילן ברקוביץ' פשוט הפציע יום אחד לפני כמה חודשים ברשימת הדואר שלי. פנה אליי בנימוס וביקש שאפגוש את ספרו "תפוזים". כמו שמש שמסנוורת קצת לא הצלחתי להבחין באור העולה משירתו של אילן ברקוביץ'. הספר שיצא לאור בהוצאת הספרים "אבן חושן" הוא חלק מהטרילוגיה "תפוזים", "חרובים" ו"חרוזים". האחרונים עוד יראו אור בהמשך דרכו של המשורר. בספרו הראשון כרוכים יחד מאה ועשרה שירים. וכן, נדיר למצוא בקרב משוררינו כזאת הבטחה. עוד בטרם בקע האפרוח מביצתו כבר עוטפים אותו עורכים ומוציאים לאור. הופעתו של המשורר מעוררת תקווה, וגם קנאה מצד כוחות נוספים בעולם השירה.אמנם משוררים כבר לא נחשבים בעולמינו, וגם אילן ברקוביץ' יודע היטב לאיזה עולם הוא נכנס, אולם יש בו בכל זאת משהו. עם כל הכאב בהיכנסו לעולם הזה שהוא בכלל עולם שהולך ונעלם מנסה המשורר לשאת את נס המרד. הוא מנסה להעיר נרדמים ומנסה לשקם את מעמדה של הספרות העברית באופן מיוחד. איך נקרא לזה? אולי חוצפה?משורר שנולד סך הכול בשנת 1973 הצליח לפרוץ לקדמת הדיון הספרותי בכוחו שלו. אילן ברקוביץ' הוא איש המניע את עצמו. ואני מכירה אותו רק היכרות וירטואלית. ועל פי היכרותי אני יכולה להעיד שהמשורר הזה עוד יחולל כאן מהפכה בחצר שלא בדיוק שמים עליה בעולם האמיתי.ב26.10.07 התפרסם מאמר של העיתונאי הסופר והמשורר יצחק לאור במוסף הספרות של עיתון "הארץ" על המשורר הצעיר אילן ברקוביץ', בין היתר נכתב שם:"בין הצליל למשמעות החד-פעמית נולד קולו של המשורר. ברקוביץ' קורא לעצמו משורר שוב ושוב (יש משוררים הנזהרים מאוד ואינם קוראים לעצמם משוררים). ההעזה שלו מעניקה לו יכולת לבנות לעצמו קול משלו. הוא מדבר שירה מהמדרגה שעליה הוא מציב עצמו. קורא הספר אינו יוכל שלא לזהות את הקול הזה, והוא נוצר בדיוק מהחד-פעמיות של הצליל והמשמעות, שמופיעה כהבלחה.".אילן החל לכתוב לפני שבועיים טור קבוע בעיתון הארץ ושם הטור "משורר בשטח". המשוררות של המשורר לא נפסקת בכתיבת השירים שלו, הוא חי בכל הווייתו כתיבת שירה ומקדם את שירתו בראש ובראשונה ואחר כך את השירה העברית. יש ערכיות למשורר המכיר בערכו וכנראה, הכתרתו של המשורר על ידי עצמו היא אחת מדרכי ההתקבלות החשובות של שירה ומשוררות. ביודעין או שלא ביודעין נוהג המשורר לעסוק בקידום היצירות שלו. לא שהן הופכות אותו למיליונר. התנסותו של המשורר הופכת אותו למקונן ולמצר על מצבה העגום של השירה העברית.בעקבות הפגישה עם שירתו נעניתי לקריאתו של המשורר והרי דיון קצר עם אילן ברקוביץ' ואחר כך דיון קצר בשיר הפתיחה ובשיר הסיום של "תפוזים" :ש. אילן ספר לי קצת עליך, מי אתה? מעיון בספרך מצאתי משורר שחי שירה וכותב שירה. משורר "אמיתי". כתוב לי מה מייחד אותך לעומת משוררים אחרים בני זמנינו. כיצד אתה רואה עצמך בנוף הספרותי העכשווי? האם אתה משתייך לקבוצה ספרותית? האם אתה רואה בהשתייכות לקבוצה העצמה של השירה?ת. שלום לך. מי אני? קודם כל אני משורר, ולדעתי, בשלב הזה של הראיון, זה הדבר היחידי שאמור לעניין את קוראיך. נולדתי בחולון ב-1973 וכיום אני גר בפאתי תל אביב, בגבעתיים, בדירה שכורה שקירותיה מתפוררים. השירה היא דרך חיים בשבילי, ואני תופס את העולם בצורה של שיר. כך באמת, בממש ובדמיון. לא אתאר כאן מה מייחד אותי לעומת משוררים אחרים מבני זמני, כי לעניות דעתי לא אני הוא זה שצריך לפסוק בנושא. מעניינות יותר מבחינתי שאלותיך בנוגע להשתייכות לקבוצה או לחבורה ספרותית. ובכן, אינני נמנה על חבורה ספרותית כלשהיא, אם כי אינני פוסל חבורות ספרותיות על הסף. מחקריהם של פרופ' זוהר שביט (על העולם הספרותי בארץ-ישראל בשנים 1933-1910) ושל פרופ' אבידוב ליפסקר (על האקולוגיה של החבורות הספרותיות בארץ-ישראל של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, תוך התמקדות במשוררי חבורת "גליונות" לעומת מי שנתפסו אז כמשוררים הקאנוניים, אלתרמן, שלונסקי ופן וכו') מלמדים אולי יותר מכל על הכוח שיש לחבורות ספרותיות אבל גם על הנזק שהן יכולות לגרום, לחברים בהן, ולאלה שאינם. לדעתי, מי שחובר לכדי חבורה ספרותית הוא בראש ובראשונה אדם אמיץ. אפשר להתנהל בנוחיות ובנינוחות רבה בעולם הספרותי מבלי להתלכלך בבוץ, וחבורה ספרותית טומנת בחובה גם סכנות. הצרה היא שבמקרים רבים האומץ מתחלף בהמשך בניוון יצירתי, ובמקום דאגה לאידיאלים הספרותיים ישנה דאגה לאנשים החברים בחבורה. בתחום השירה יש כיום כמה חבורות ספרותיות בישראל, שחלקן עושות מלאכת קודש ואחרות מקלקלות את השירה (אם אפשר לומר את זה כך, לשם תפארת המליצה). אני מצר על כך שכל החבורות גם יחד כמעט ולא נוקטות בדרך של שיתוף פעולה זו עם זו או משאירות ערוצים פתוחים לפולמוסים ודיונים ספרותיים אמיתיים על היצירות שלהן. כל חבורה מסתגרת בדל"ת אמותיה, ולכן התחושה היא, מצדי, של ניוון מצער. אם רק היה קצת יותר פרגון הדדי, והכרה של כל משורר בערך היצירה של חברו, כאשר היא בעלת ערך כמובן, זה היה משתנה. אני מאמין שהשינוי בדרך!ש. על פי כמות המשוררים שצומחים כאן בימים אלה ניכר שיש מהפכה . יש משוררים רבים אמיתיים וגם כאלה שמתהדרים בכובע של משוררים והם עדיין בשלבי צמיחה חולקים איתנו שירה. כן, האינטרנט הפך לחממה ובית גידול מאוד נוח. כיצד קורה שעם כל הפריחה הזאת עדיין מקום השירה נמצא בתחתית סולם העדיפויות שלנו?ת. ראי הסיום של תשובתי על השאלה הקודמת. זו שאלה מורכבת מאוד, שיש לה תשובות רבות (יותר מאחת), ושאינני יכול לשטוח את כולן בפניך, שכן אני מחויב קודם כל לקוראי מוסף ה"תרבות וספרות" של "הארץ", ולמדור החדש שלי בו, "משורר בשטח", שבו אעסוק בדיוק בזה. ובכל זאת – פטור בלא כלום אי אפשר – ורק אומר כאן, שיש שיבוש גמור בתפיסה של השירה העברית החדשה בת זמנינו, בעיני ציבור המבקרים וכן בעיני ציבור הקוראים שניזון, למצער, מאותם מבקרים שמרניים מדיי. נכתבת היום שירה נפלאה, וימים עוד יבואו להעמיד את הדברים במקומם הנכון. המצב שבו השירה העברית נדחקת לקרן זווית הוא חמור בעיני ולא בריא לחברה הדמוקרטית שאנו מייחלים לה כל כך. משורר טוב הוא כמו אולטראסאונד חברתי, ובמיטבו הוא יודע לזהות מהלכים חברתיים, פוליטיים ואחרים, בצורה חדה ומדויקת הרבה יותר מאשר כמה ממנהיגינו הבכירים. אני מעריך מאוד את השר בלי תיק עמי איילון על תפיסותיו בנושא. בראיון שקראתי עמו לפני כשנה (במוסף ידיעות אחרונות), הוא סיפר על החשיבות שהוא רואה בקריאת שירה כדרך להבין תהליכים מדיניים וחברתיים בחייה של אומה. הלוואי ירבו כמותו בזירה הפוליטית שלנו.ש. אתה כותב הרבה שירי אהבה, כתיבתך מאוד לירית אישית וכמעט ולא נוגעת בבעיות אחרות מלבד בעיות המשורר המאוהב. האם משורר חייב להיות מאוהב כדי לכתוב?ת. ראשית, אני מאוהב תמידי. כזה אני. אבל שימי לב ש"תפוזים" הוא חלק ראשון בטרילוגיה, שאחריה יבואו "חרובים" ו"חרוזים" הטומנים בחובם הפתעות. ב"תפוזים" אמנם התמקדתי בשירת אהבה, אבל אלה שירי אהבה מגוונים, העוסקים כמובן באהבה הרומנטית הקלאסית, אבל גם באהבה לשירה ובאמונה בכוחה להשפיע על המציאות (זו אמונה נאיבית, אני יודע, אבל אני שמח להצהיר מראש על תמימותי), וכן באהבה לאדם באשר הוא. כל קורא יוכל למצוא בספר את השיר/תפוז המתאים לו, ולפי התגובות הנפלאות שקיבלתי, זה אכן קורה. מעבר לכך, אני חושב שכתיבת שירי אהבה היא גם סוג של אמירה, בעולם שיש בו כל כך הרבה "אי-אהבה" (ראי שם ספרה היפה של המשוררת קרן קוך, הנקרא בדיוק כך, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד). אני אוהב לראות תמיד את נקודות האור בחיים, ואני מקווה שבשירי אני גורם לקוראים לשמחה. יש היום ציפיה שמשורר לא יכתוב יותר על הנושאים האלה, אבל זו ציפיה שגויה ומנוונת גם היא. משורר חופשי לעצמו. אלי אשד, מבקר ספרותי בעל בלוג ידוע באינטרנט, שהבנתו בשירת אמת היא לא מהמופלאות שפגשתי, ביקר גם הוא את הנטייה של "תפוזים" בעיקר לשירי אהבה, שאותו באופן אישי לא מעניינים. לטעמי האישי, הוא היה עושה חסד גדול עם עצמו, אם דווקא היה נפתח לתמה השירית הזו. ומעבר לזה, צריך כמובן לציין שכל שיר שלי לא נכתב בצורה מודעת כשיר אהבה. אני רואה את שירי "תפוזים" יותר כשירי להבה!ש.אילן, מהם החלומות שלך בתחום הספרותי. אתה מוכן לשתף אותי ואת הקוראים.ת. מורתי האהובה, פרופ' נורית גוברין, מרבה להתייחס במחקריה החשובים לנושא כתיבת הספרות בהקשריה. אחת הטענות המרכזיות שלה היא שהספרות אינה נכתבת בחלל ריק. אני מסכים איתה כמובן, אבל חושב שבשדה השירה העברית החדשה בת זמנינו, הגענו כמעט למצב הזה, של כתיבה בחלל ריק. שהרי אין באמת קוראים לשירה הזו; אין באמת דיונים רציניים עליה בעיתונות ובאמצעי התקשורת האחרים; אין צריכה; אין עיסוק משמעותי. את כל ה'אינים' האלה אני רוצה להפוך ליש אחד גדול. בשביל זה אני פה. לצד פעילותי האישית כמשורר, אני רוצה לקדם את השירה העברית החדשה בכל דרך אפשרית. הלוואי שאצליח, ואני אצליח!בשיר הראשון בקובץ "תפוזים":"עכשיו תפוזיםעכשיו תפוזים אני אומרת-פו-זיםכעסיסם החם נהיה כועסים. נתעלס.נכתים את עצמנו בצבע הכתום הזה (נהזה)" קורא הדובר המשורר להפעיל את החושים. השירה היא חוויה חושנית והיוצר מנסה לעורר את הקורא להפעיל את חושיו לטעום מן החושניות שיש לשירתו להטעים. יש בשיר הזה רצון לחלוק את חוויית השירה עם הקורא. השירים בעולמו של המשורר הם בחזקת תפוזים, זהו שיר אירוטי ארספואטי. משהו שלא נתקלתי בעבר. החידוש הוא שיתוף של הקורא בחווייתו של היוצר, משהו ימי ביניימי. המשורר כמי שחי את שירתו, ומפיק ארומה וריח של שירה עם מיץ וחיות אותה הוא מבקש לחלוק עם הקורא. הקריאה שלו להתעלסות היא קריאה לחלוק את חוויית הכתיבה וחווית גילוי השירה. את שירי השיר הוא מעמיד בציור של פרדס. כל שיר הוא בבחינת תפוז, וככל שאנו קוראים בדפי הספר אנו הקוראים מתקדמים בפרדס אותו נטע המשורר. לכבוד ט"ו בשבט רצוי לעיין בשנת שמיטה בספר שיריו המרענן של המשורר הצעיר, החי שירתו כמו הוא נוטע צעיר בשדה.המשוררות ונשיאת השירה על ידי המשורר היא תימה מאוד מרכזית בשירתו של המשורר. משהו שנדמה כי עבר מן העולם שב וצף בשירתו של המשורר אילן ברקוביץ'. בתפוז המאה ועשרה שהוא התפוז האחרון בספר :המשורר אהב את שירויותר משאהב את בנויותר משאהב את אהובתויותר משאהב את מבקרו(שאהב אותו). ומרוב שאהב את שירוהיה חוזר ואומר אותולעצמו, ושב ושר אותובקולו נמנע מחברת אנשים.עד כי פנה מהעיר והיה מהלך לצד נהרות ומשיט את שירו בסירת ניירות ושוכב לצידותחת עץ ושורק ושורק ושורק "תפיסת עולמו של המשורר באה לידי ביטוי בשיר הזה. הקדשתו של המשורר למען השירה היא הקדשה שאותה נטל המשורר לעצמו. הוא מעמיד את השירה לפני שארי בשרו, אף לפני בנו ואף לפני אהובתו. אש היצירה הבוערת במשורר מניעה אותו בעולם הזה. התכונות העולות מן השיר הן תכונות של משורר שבוחר בשליחות, שמתבודד למען השירה שלו, שנמלט מחברת בני האדם, אולי מחוסר ההבנה שלהם אותו. אולם התובנה המרכזית של השיר מוצאת חן בעיניי. הוא המשורר אחראי לחייו ולחיותו של השיר הוא המשיט את שירו בסירות נייר. החיים של שירו תלויים במעשי ידיו. ומים רבים לא ישטפו את שירתו. האהבה היא אהבה שמתקיימת בינו לבין שירתו. ואולי זוהי דרכו של אילן ברקוביץ' כדוקטוראנט לשירה באוניברסיטת תל אביב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג