אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פגישה עם הסופר סמי ברדוגו


התמונה של שושנה ויג

אינו רואה דרך אחרת לכתוב אלא על הפצעים שלנו

כשנפרדתי מהסופר סמי ברדוגו כמעט עמדו דמעות בעיניי. מאיש זר ובלתי מוכר הפך הוא לדמות החבר והידיד. ככל שעמקה השיחה בינינו מצאתי את עצמי מתבוננת במראה. היו בינינו יותר קווי דמיון מאשר קווי שוני. יכולתי לחוש את טעם הגעגועים שלו לבית הוריו כמו שאני חשה את טעם הגעגועים שלי לבית הוריי. זה היה באחד הרגעים האחרונים שישבנו יחד בבית קפה תל אביבי. הוא רגיל לשתות קפה הפוך חזק חם ובלא קצף ולא אינו שותה את הקפה ההפוך, ואני כדי להדגיש את ההבדלים בינינו הזמנתי דווקא קפה חלש עם קצף וגם במבצע של קפה ומאפה. וכאן נסתיימו ההבדלים שלנו. הם נשארו משוקעים בגרגרי הקפה שאנו אוהבים במעט שוני.

כשקרא בשירי המטבח בספר שיריי "תבואת השיגעון", שיר שמצאתי את עצמי מגישה לו לקריאה בסיום הפגישה ניתן היה לחוש בהרהורים שעלו עמומים מנבכי הנפש. ותוך כדי קריאה הרהרתי לעצמי הוא בטח חושב לעצמו איזה שיר גרוע זה. אולם לפתע הוא התרומם מעל דפי הספר ואמר לי, "אני מכיר עוגיות יו-יו". זו הפעם הראשונה שאיש זר שאיני מכירה מכיר עוגיות יו-יו. זה היה כמו להיכנס לתוך המשפחה שלי, סמי ברדוגו הפך להיות איש מוכר, מישהו שילדותי והווי משפחתי ברור לו כמו נולדנו באותה יחידת זמן ובאותו מקום. וכאן חלקנו זיכרונות על מאכלים של העדה הטוניסאית. מאכלים של השכנה לבית הוריו. "את יודעת שהאוכל של השכנה הטוניסאית היה אוכל יותר טעים מהאוכל שהיה לנו בבית. כילד האוכל של השכנה היה האוכל שמצא חן בעיניי ולא האוכל המוכר והמובן מאליו של אמי". כאן חשתי כיצד קווי הדמיון שלנו נפרשים עד ימי ילדותו בבית הוריו. עד דלתה של השכנה ומאכליה האהובים. כל כך דייק סמי ברדוגו בהכירו את מועד אכילת עוגיות היו-יו, אוכלים אותם לכבוד חג הפורים, אמר בהפגינו ידע במנהגי השכנה מטוניס. וכאן הוא המשיך לנבור בסוגי עוגיות נוספים שכבר נסו מזיכרוננו.כשהגעתי לפגישה נשאתי חבילת דפים צהובה ועמדתי בפתח בית הקפה ברחוב אבן גבירול מחפשת פנים שראיתי בתמונה באינטרנט. ולפתע מישהו קפץ ועמד לידי ושאל אותי "לקרוא לך שושי או שושנה". ואני עניתי לו "זה בסדר שושנה". סמי ברדוגו בכלל לא נראה כמו התמונה שהייתה בעיניי רוחי. דמיינתי אותו איש קטן ולפתע נופצה התמונה בבת אחת, גובהו אף מעבר לקומתי, הוא נתן לי להוביל אותנו לתוך בית הקפה. עלינו לקומה השנייה מנסים למצוא פינה של שקט בתוך המולת העיר הגדולה. מעניין שלא נטלתי את דפי הנייר ולא כתבתי את כל מה שעבר בינינו. שקענו בשיחה ידידותית, נפרדתי מן החזות העיתונאית שעטפתי את עצמי לשעה קלה. בסיום הפגישה העיר לי סמי בדאגה, כיצד תכיני את הכתבה הרי לא כתבת דבר. ואז העליתי את ראשי הפרקים של שיחתנו כמנסה להפוך את שברי הזיכרונות שנערמו כעת בעקבות פגישת הבוקר שלנו. פתחתי את השיחה בינינו בשאלה ראשונה על הביוגרפיה שלו. אני מבינה שלא גדלת בעיר תל אביב, שאלתי. אף שכבר ניכר עליו שהוא תל אביבי, ידעתי שמקורו מן הפרברים. ואכן, סמי ברדוגו גדל עד לגיוסו במזכרת בתיה. במשפחת הוריו גדלו ארבעה אחים, הוא נולד לאחר אח ואחות גדולים ואחריו אח צעיר. בגיל שלוש עשרה התייתם מאביו. האם עבדה בקופת חולים של ההסתדרות לא בתור אחות אלא בתור מנקה. במזכרת בתיה היה שילוב בין אוכלוסיה מאוד ארץ ישראלית חלוצית שורשית לבין חברה מהגרת. הוריו היו עולים ממרוקו והם מעטו לדבר בשפתם כמו ערבית מרוקאית כדי לא לבלוט בסביבה השורשית של בני מזכרת בתיה הותיקים. הסופר סיפר כיצד תחושת הבושה מלווה עדיין אותו כבן מהגרים: אימו של סמי ברדוגו שכבה חולה לפני כמה זמן בבית חולים, כששמע אותה מדברת בעגה הערבית עם בת משפחה, הרגיש כיצד אותה בושה שבה ועולה. הוא הרהר כיצד הן נוהגות כך בבית החולים. תחושת הזרות והחשש כיצד יתקבלו התנהגויות זרות בקהילה הותיקה כנראה, לא נעלמים לעולם. גם אם נדמה שהם נעלמו הם שבים וצצים גם מעמקי הנשמה.

ילדה שחורה / סמי ברדוגו, הוצאת בבל ת"א 1999

אף שהסופר סמי ברדוגו מודע לנושא המזרחיות בכתיבתו הוא מעוניין שיצירתו תיבחן לא רק מן ההיבט העדתי אלא גם מבחינת הפואטיקה שהיא יוצרת. ברדוגו כותב על יחסים בינאישיים וענייני הנפש. היחסים הללו של הדמויות נרקמות על הרקע החברתי שהוא מכיר והוא יודע שיש לרקע החברתי תפקיד חשוב בתוך המרקם שהוא כותב אותו. כמו אינו יכול להיפרד מן הזהות שלו, ויחד עם זאת אינו מוכן שזו תהיה הבחינה המרכזית של יצירתו. עם חבריו היוצרים מן הקשת המזרחית הוא אינו מוצא קשר אידיאולוגי עמוק , ואינו מגדיר עצמו כשייך לקליקה מסוימת. הקשר עם הכותבים באג'נדה החברתית המזרחית קיים אך אינו במובהק, סמי ברדוגו מסכים עם רוב הדברים שעליהם הם מביעים מחאתם, ויש דברים שאינו מבין עדיין. סמי ברדוגו אפילו לא יודע מי האנשים שנמצאים בעמדות מפתח במוסדות שאמורים להיות מוסדות המייצגים את התרבות העברית. הוא מתרכז בכתיבה ובהרצאות בפני נוער. מלמד באוניברסיטת תל אביב וב"בצלאל" כתיבה יצירתית. יכול להיות שהעיסוק בכתיבה מעסיק את ברדוגו והוא אינו זקוק לגופים שיעניקו לו הכרה ממסדית. היא כבר נמצאת בידו.סמי ברדוגו פרסם את ספרו הראשון ספר הסיפורים הקצרים "ילדה שחורה" בהיותו בן 29, הספר ראה אור בשנת 1999 בהוצאת בבל. עם יציאתו של הספר לאור התקבל היוצר בחמימות רבה על ידי חוקרי הספרות. ניתן לומר שהשקתו של ספרו הראשון עברה באופן חלק כל כך שכבר בראשית שנות האלפיים שולב ברדוגו במסגרת לימודי הספרות. סיפוריו הקצרים החלו נלמדים בבתי הספר התיכון ואף סיפורו חיזו בטטה נכלל בתוכנית החובה לשנים הקרובות במסגרת הסיפור הקצר.המעבר של סמי ברדוגו בכתיבה הוא מז'אנר הסיפור הקצר לרומאן. הוא אינו מנסה כוחו בשירה, הפרוזה היא עיקר עיסוקו. כנראה, שאומן ההופך מכותב סיפורים קצרים צריך להיות אמן משובח. לדעתי, כתיבה של סיפור קצר צריכה להיות מלאכה מאוד מהוקצעת. כתיבת סיפור קצר מחייבת מידה רבה של מיומנות, הסופר חייב למסור בתמציתיות ובטכניקות מעניינות את הרעיונות שלו, דרכי העיצוב ומסירת העלילה חייבים להיות מאוד מעניינים.הכוח שבתמצות הוא אפקט שחייב להיות לסופר הכותב סיפורים קצרים. מילה אחת מיותרת הופכת את הסיפור הקצר לבדיחה. ברומאן האחרון מגלה לי הסופר שהמבנה חלוקה לשמונה עשר פרקים, וכל פרק עשוי לעמוד בפני עצמו כסיפור קצר. הספר הנמצא בשלבי כתיבה אחרונים עומד לעבור בקרוב לספרייה החדשה לידיו של העורך מנחם פרי ולאחר עריכה של שבועיים אינטנסיביים יראה אור בקרוב. כמובן, שיש לסופרים העובדים עם מנחם פרי זכות גדולה לעריכה מקצועית ועל כך מודה הסופר בכל מאודו. הספר האחרון בכתובים עוסק במערכת יחסים הנרקמת בין שני גברים. הרומאן "ככה אני מדברת עם הרוח" ספרו השני יצא לאור בספריית הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד , גם ספרו האחרון "יתומים" שהוא קובץ של שלוש נובלות ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. החל מקובץ הסיפורים הראשון עורכת את ספריו ומעניקה לו חסות הסופרת יהודית קציר. סמי ברדוגו זכה בפרס ליצירת הביכורים על ספרו "ילדה שחורה" בשנת 1999 וגם בפרס ראש הממשלה על כלל יצירתו לשנת תשס"ו. ברבים מיצירותיו ניתן להבחין ברגישותו הרבה לדמות הנשים. בספרו "ככה אני מדברת עם הרוח" נכתב הסיפור מנקודת מבטה של אישה.

יתומים / סמי ברדוגו, הוצאת הקיבוץ המאוחד

קצת שוחחנו על ההתרגשות להיכלל בתוכנית הלימודים של בתי הספר התיכוניים במסגרת לימודי הוראת הסיפור הקצר. תהינו יחד במה עשוי הסיפור להועיל. שמעתי מפיו של הסופר על שתי אפשרויות תגובה. האחת קוראים פוטנציאליים שהרקע לסיפור חיזו בטטה רחוק מהם, ילדים משכונות מבוססות עשויים להזדעזע מתיאור המשפחה בשל העוצמות שלו. הסופר בעד תגובות אלה, הסיפור טוב כאשר התגובות מוציאות מהשלווה והאדישות. וישנן תגובות של קוראים שמזדהים עם הדמויות שהסביבה החברתית מוכרת להם. סמי ברדוגו סיפר לי על אישה שהגיעה משכונה ג' בבאר שבע לשמוע אותו בשעות הערב בתל אביב. והיא הסבירה לו שהגיעה לשמוע אותו מדבר על יצירתו כי סוף סוף מישהו כותב על אנשים כמוה. וכאן העליתי לפני הסופר את השאלה הנצחית ששואלים תלמידים הלומדים ספרות. מדוע האמנות צריכה לעסוק ביצירות עצובות שמתארות סבל. וכאן עונה לי הסופר ברדוגו איני מכיר מישהו שאינו עוסק בזה,אחרת לא הייתי כותב. "לטעמי, אמנות ככלל וספרות בפרט חייבת לצאת מתוך פצעים , מתוך כאב. אחרת היא לא אמיתית , והיא לא טובה כל כך."התחלה כל כך מטאורית לכותב צעיר ומוכשר היא בהחלט מעוררת גאווה ויש תקווה לכותבים צעירים ומוכשרים להשתלב בקאנון הספרותי. סמי ברדוגו משתלב בספרות העברית במקום טוב והדבר מלמד על פתיחות ושינוי מגמות בקרב נותני הטון הספרותי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג