אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הו כתב עת לספרות גליון 6


התמונה של דן לחמן

הו כתב עת לספרות גליון 6 / עורך: דורי מנור
הו כתב עת לספרות גליון 6 / עורך: דורי מנור

התחריט של דירר על העטיפה הלבנה משך לי את העין. גיליון מספר 6 של כתב עת לספרות ואיך שהוא התחמקו מעיני חמשת הראשונים. כשהתפרסם הגליון הראשון של הו ליוותה אותו מלחמה בשדה השירה. דורי מנור המשורר והעורך כתב מניפסט פתיחה בו ביקש להחזיר את השירה הנכתבת בארץ לימים בהם המשקל מדויק והחרוז המושלם נוסח אלתרמן, גולדברג ושלונסקי היוו את צורת השירה היחידה. מנור מבקש להשיב את העברית העשירה, הלא-אנורקטית, אל לבה של היצירה הישראלית ומתנגד למשקל הפתוח ולחוסר החריזה. מולו נעמדו פרחי משוררים וכתבו נגדו שהוא מנסה להחזיר את השירה אחורנית. שהוא מתנגד לחידושים ועוד מיני טענות שכאלה. מבקרים כמו הירשפלד כתבו נגד מנור וכתב העת במדור ספרות ואמנות בעיתון הארץ. מולו פרסמה נורית גוברין מאמר התומך בכתב העת הספרותי ומצאה שיש לו מקום בין כתבי העת האחרים. וכך למעשה במקום בענייני שירה והתפתחותה קיבלנו ויכוח על המהות נוסח מלחמת זך נגד אלתרמן. ומלחמת משוררים אף פעם לא הזיקה לשירה. קוראים שלא נחשפים לשירה מתעניינים קוראים ומרחיבים את עולם פרסומי השירה בארץ. המלחמה נמשכה גם לאורך פרסומו של הגיליון הבא ונדמה לי שאז פסקו חצוצרות הקרב לתקוע ועולם השירה נרגע וקיבל לתוכו גם את הו.את כתב העת פותח סיור של מאיה ערד fail better בדרך כלל אינני מתייחס לכל סיפור בנפרד. כי תמיד יש טובים יותר וטובים פחות, אך מכיוון שהפעם זה הסיפור שפותח יש לו משמעות של בחירת העורך. ואכן. סיפור על ספרות. שני דורות. אב שהיה משורר ובנו שהפך להיות מתרגם שירה.. אפשר לחשוב לרגע שהסיפור הוא מאין התחייבות לכיוון הרעיוני של הו ועורכו ."אומרים שאייר, יחד עם אחרים, עשה מהפכה בשירה העברית. הסיט את הזרם משירה של פאתוס ותופים לעבר שירה מינורית, אישית, משוחררת מכבלים של תוכן וצורה.אומרים שהשירה שלו עצמו היא התרסה כנגד בני דורו בעצם היותה שקולה וחרוזה."אפשר לנסות לחפש קישור אל המציאות. יש לנו כבר כמה דורות שניים של כותבים בנים לכותבים. אך אינני בטוח שזה חשוב לפענוח. חשוב מה יש לערד לספר. והסיפור הוא יותר על השירה, עולם השירה. והמעברים מדור לדור. את הקושי בבחירת המלים הנכונות, את הקושי במציאת המצלול המדויק, לא רק מובן המלים אלא משהו המשמר את טעם השפה בה נכתבו היא מביא כדוגמה ציטוט מבקט. כמה שורות בנות שתי מלים. ומולן ניסיונות של המתרגם

ever tried. ever field.no matter.try again.fail again.fail better.

כל כך פשוט לכאורה וכה קשה. כי מה יהיה התרגום המושלםתמיד נסה,אם תיכשל –אל תוותר.נסה שניתשוב תיכשל, אך טוב יותר. או אולי צריך לתרגם כך:לעולם תנסה.לעולם תיכשל.לא חשוב.נסה שוב.תיכשל יותר טוב.בסיפור עוד כמה וכמה אפשרויות רק כדי להבהיר מה זו מלאכת תרגום מלאה. שביט מראה את התרגום לאביו ומנסה להתנצל על התוצאה "רק חמורים מתרגמים מדויק. כמו צייר רחוב שמצייר פורטרט שיהיה דומה. בשביל תרגום מדויק צריך מילון, אבל רק משורר באמת כותב את השיר מחדש" ואין מי שיכולה להתכתש בכתיבה עם חריזה ממאיה ערד שכתבה את הספר "רומן בחרוזים" ספר שהלך בעקבות פושקין נכתב כולו בחרוזים, וזכה כאן להצלחה גדולה. וכאן היא מתמודדת בהצלחה עם כתיבת פרוזה. ואפשר היה לצטט עוד ועוד ממה שמאיה ערד חושבת על שירה ושמה בפי הדמויות שלה.פול ואלרי היה משורר וסופר. דורי מנור תרגם ומפרש כאן שורה שורה את השיר בית הקברות הימי. מאמר מאלף המגלה עוד דרך לתרגום ובעיקר לקריאת שירה.המאמר החשוב הבא הוא ראיון שערך ז'יל רוזייה סופר צרפתי עם ז'אק רובו שגם הוא לא רק סופר. הוא משתייך לקבוצת סופרים שהוקמה על ידי רמון קנו ב-שנות השישים שהתפרסם בארץ בעיקר בזכות סיפרו זאזי במטרו. בקבוצה היו לאורך השנים חברים גם ז'ורז' פרק וגם איטאלו קלווינו. אך הסיבה לראיון הזה היא תרגומו המחודש לצרפתית של רובו לספר קוהלת. כך שממאמר למאמר מתגלה הנושא המרכזי של החוברת הפעם, והנושא הוא תרגום.המאמר המעניין הבא הוא של דרור משעני. משעני חוקר ומבקר ספרות ומתרגם מן הצרפתית. המאמר כאן הוא על הולדת הספרות הבלשית. אני חייב לומר שיש לי חיבה לסוג הכתיבה הזה ובין ספר עיוני אחד לשני או כמה ספרי קריאה " רציניים" אני קורא איזה בלש. לרוב אינני כותב על הבלשים אלא אם כן יש בהם דבר מה מיוחד. בכתיבה, בחידוש בסגנוני, בדמות הבלש. על כאלה כמו גרישם אין לי הרבה מה להגיד גם כשאני נהנה מהקריה. מה שחשוב בהם זו מהירות ונפתלות העלילה. הם אומרים מעט מדי על החיים בהם מתרחשת העלילה.משעני חוזר לקרוא ולפרש את הסיפורים הראשונים של אגדר אלן פו בהם מופיעה התרחשות בלשית ונולדה בהם דמותו של בלש ספרותי. משעני פותח את מאמרו בשאלה האם אפשר לקרוא סיפור בלשי פעמיים ומביא כתשובה ציטטה של אודן שאמר שאי אפשר. שידיעת הסוף מונעת הנאה מקריאה חוזרת. כך שכשהסקרנות באה על סיפוקה אין יותר מה לחפש בספר. המסקנה המתבקשת מדברי אודן היא סימן לשטחיותו של הז'אנר. גם דן מירון כתב שספרות הבלשים איננה ספרות.מכאן עובר משעני לבדוק את פה ומשמעויותיו של הטקסט. קריאותו של הטקסט כמעט ואינו אפשרי כלל כי הוא מכיל מתחילתו סוד שאינו מפוענח. ומהותו של הפשע לעולם אינה מסופרת. וכשמשעני מדבר על קריאות הטקסט הוא מתכוון לקריאות ממין שונה לחלוטין מזה שהתכוון אליו אודן.

אי קריאותו של הטקסט אינו בגלל שאין לו מה לומר. זה טקסט שמכיוון שמה שיש לו לומר הוא טעון כל כך ואפל עד שהוא מתארגן כך שאי אפשר יהיה לקרוא אותו. אי אפשר לקרוא לא בגלל שיש לנו את הפתרון אלא מכיוון שקריאה כזאת עשויה לגלות לנו סודות שלא מאפשרים את גילויים. כמו סודות הלא מודע הפסיכולוגי. ידע המבקש לחמוק מגילוי. הבלש כמביא את הסדר והצדק הציבורי למקומו.הבלש הפך להיות "רואה האמת" שרלוק הולמס ו-פרויד. שניים המחפשים אחרי סימנים שרק הם רואים ובהם חבויה האמת.וכאן עובר משעני לפרק את הסיפורים של פו. ואת זה צריך לקרוא בחוברת. ומעניין רק איך תפס הרוצח הסדרתי מקום כל כך גדול בספרות ובקולנוע בזמן האחרון. אולי מישהו יכתוב על זה.מלבד שירים, כולם מחורזים ובמשקל יש עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים בחוברת.כמו מאמרו של דן מירון הבוחן היבט בשירתו של ביאליק. כמו כל כתבי העת, יש בו עניין רב. וכעת כשהמלחמה מאחורינו אפשר לקרוא ולהתעניין בדבר עצמו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן