אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סילביה פלאת / גוני פניקה ותנך החלומות


התמונה של דן לחמן

סילביה פלאת' / ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות. סיפורים, מסות וקטעי יומן. הוצאת רסלינג
סילביה פלאת' / ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות. סיפורים, מסות וקטעי יומן. הוצאת רסלינג

סילביה פלאת' היא סוג של אגדה. ספר הפרוזה היחיד שלה "פעמון הזכוכית" פורסם לפני שלושים שנה אם לא יותר. אינני בטוח שהוא ניתן להשגה. שני ספרי השירים שלה תורגמו קצת אחרי, אך אינני יודע כמה קוראים יש לשירה בארץ, גם אם המשוררת מפורסמת. מעבר לערך הספרותי המוכח שלו, פעמון הזכוכית היה בזמנו סוג של ספר חובה לכל מי שהחשיב את עצמו לצעיר מתלבט נאורוטי, בעיקר צעירה מזדהה.

סיפור חייה של נערה צעירה בעלת הנטיות האובדניות קסם לצעירים מתלבטים. העובדה הידועה שהספר מבוסס על חייה האמיתיים הוסיף להם נופך שמעבר לספרות. אחר, דומני, שקע הגל אם כי שמה נשאר בעיני הציבור ושימש לצרכים שונים בידי אנשים עם כוונות שונות. בשנת 1953 כשהיא בת 21 ניסתה להתאבד ונשלחה לטיפול במכות חשמל, מהסוג הנורא שהיה קיים אז. פלאת' נישאה למשורר טד יוז וחייתה בצילו. הוא התפרסם והפך להיות "חשוב" והיא נדחקה אחורנית וכמעט שלא פרסמה. בסופו של דבר התאבדה סילביה פלאת. טד יוז נישא בשנית לאשה ישראלית ובאופן מוזר למדי גם היא התאבדה, ואם אני זוכר נכון באותה דרך כמו פלאת', שאיפת גז. בדרך כלל נוטים להציג את טד יוז כנבל בסיפורם של שתי הנשים, אינני בטוח. מכיוון שיוז איננו נושא הכתבה לא נבדוק את המשיכה של האיש הזה לנשים אובדניות. נאמר רק שאולי נפש המשורר הרוטטת שלו הפגישה אותו עם הנשים הללו שאליהן נמשך. לפני כמה שנים נעשה סרט (רע) חייהם של פלאט' ויוז. טד יוז בחר וערך את הסיפורים והקטעים שבספר, ובאחרית דבר הוא מנסה לפרש אותה.הוא מספר על צורת כתיבתה ואומר שכל מה שהדפיסה במכונת הכתיבה שלה טוב יותר ממה שכתבה בעט. הבחנה קטנה ומעניינת. היא כותבת לעצמה תיאורי בתים שביקרה בהם וכועסת אם לא זכרה איזה פרט, והבטיחה לעצמה לחזור לבקר ולבדוק. היא הכינה לעצמה מלאי של תיאורים, של בגדים שאנשים לבשו, ומיני התרשמויות תנועות. היא הכינה את עצמה לחיי כתיבה ארוכים. שאיפתה הגדולה הייתה לפרסם את סיפוריה בירחונים האמריקאים הגדולים, להתפרנס מהם בכבוד ולהיות הן עצמאית כלכלית והן מוכרת בזכות יכולתה. אך ככל שהלכה והתקדמה בלימודיה באוניברסיטה הלכו ונערמו בפניה קשיים רבים. היא לא הבינה כיצד נהפכה השפה לסרבנית, לא אהבה את הרעיונות שעלו בה וסבלה מחרדות כתיבה. שיריה זרמו ממנה ביתר קלות.כעת תורגמו ופורסמו עוד כמה מסיפוריה. כמה מסות וקטעי יומן ואפשר יהיה להתרשם מחדש מיכולת הכתיבה המוקדמת שלה דווקא.כבר בקטע הפתיחה של הסיפור הראשון "אימהות" מתגלה תחושת זרות כבדה של אישה אמריקאית צעירה שהתחתנה עם אנגלי וחיה בדבון.

ואם הכתבים אוטוביוגרפיים או מבוססים על תחושותיה הפרטיות קל להבין את הלחץ בו נמצאה באנגליה. אינני יודע מדוע טד יוז החליט לערוך את הסיפורים בסדר כרונולוגי כזה שהאחרונים שכתבה הם הראשונים בספר. אך ניכר בסיפורים הללו הניסיון לתחום את עצמה למסגרת אורך שיתאים לפרסום בכתבי עת נוסח הניו יורקר ודומיו שהיה משאת נפש של סופרים רבים, הרבה לפני שיכלו לקבץ מספיק סיפורים ולפרסם ספר. כך שהסיפורים האחרונים והמהוקצעים יותר נמצאים בתחילת הספר וככל שמתקדמים הקורא עד לניסיונות המוקדמים של פלאת' ליצור לעצמה את שפתה.בסיפור אר היא מתארת את מסלול ההצלחה של מחזאי אמריקאי מתחיל :"מחזה שהועלה בתיאטרון נידח זינק מבעד לחישוק הביקורת שדרבנו "חכו לראות" אל הווסט אנד. המשיך כמו טיל מונחה מזל נהדר ונחת היישר בלב ברודווי. וכמו בהינף שרביט קסמים, נישאו בני הזוג רייגן {בלי קשר לנשיא, למרות ששם האישה ננסי. הסיפור נכתב ב1960} מדירה נטולת הסקה ומים חמים ומתפריט שהתבסס על ספגטי ומרק תפוחי אדמה אל נאות הדשא הירוקים והמשופעים בכל טוב של קנסינגטון ואל תפאורה של יינות מבציר משובח, מכונית ספורט, פרוות מסוגננות, ובסופו של דבר אל העיצוב הקודר יותר של בתי הדין לגירושין"אפשר לראות הן את טביעת העין שלה, את יכולת התיאור המתומצת ותנופת הכתיבה. אלא שזה אחד מסיפוריה האחרונים. לא אמנה כל סיפור. הספר מכיל עשרים סיפורים קצרים ארבי מסת וקטעי יומן מגלים את עולמה של פלאת'.פלאת' רצתה הצלחה והכרה, אך זכתה בהם רק אחרי מותה. לא לחינם אספה ורשמה לעמה תיאורי מקומות. בין הם מדויקים או לא, הם חוזרים בתוך סיפוריה. מקומות בהם מתרחשים חיים של אנשים אחרים. היא משקיפה עליהם מספרת אותם. היא רואה את האכזריות. את הכאב של האחר. היא לא מגלה איך כל זה מתקשר אליה, אם בכלל. היא רק רואה ומציצה. מבלי דעת כמעט, למרות שהעולם שונה אפשר להגיד שהיא למדה לצלם במלה מאישרווד. למרות שהסגנון שונה לחלוטין. היא כותבת נגד ההתחסדות של ערי השדה האמריקאיות.קשה לכתוב על ספר המכיל כה הרבה סיפורים קצרים, בעיקר כשהכותבת עצמה מעניינת מפורסמת כדמות.

למעשה פרסמה רק ספר שירה אחד בחייה, ולא קיבלה ביקורות אוהדות במיוחד. את ספרה הבא " אריאל" דאג לפרסם בעלה אחרי מותה והספר הפך לא רק לתשבחות אלא להצלחה גדולה מספיק כדי ששמה ייכנס לפנתיאון המשוררים הגדולים שהתפרסמו בסוף שנות החמישים. ולא רק שהספר הפך להיות רב מכר הוא גם זכה בפרס פוליצר. פלאת' כבר לא זכתה ליהנות מההצלחה לה ייחלה בחייה. יוז קיבל לידיו את כל מה שכתבה והשאירה אחריה. הוא זה שקבע מה יתפרסם ומתי. הוא ערך, מחק ואולי גם העלים מה שלא מצא חן בעיניו.יש דבר מה מתעתע בדרך בה התפרסמה ובצורת ההתייחסות אליה. דווקא הפמיניסטיות ניסו להעלות את קרנה ולהפוך אותה לאחת מהן, בשל פירושים שנתנו לשיריה, אך חייה האישיים לא הצדיקו פרוש כזה. פלאת' הייתה נכנעת מדי לבעל אותו העריצה, ואפשר לחשוב שהקריבה את הקרירה שכה רצתה לזכות בה לטובת הקרירה של בעלה. היא העריצה אותו. וייתכן מאוד שבגידותיו בה היו חלק מאיץ בהתאבדותה, אם כי אי אפשר להאשים אותו כי החולי הנפשי האובדני היה נטוע בה הרבה קודם לכן. ופעמון הזכוכית הוא עדותה שלה למצבה הפנימי.ברבים מסיפוריה מתקיימת מערכת יחסים או מפגשים בין שתי נשים או יותר. קשה להבין איך פמיניסטיות אהבו אותה או את סיפוריה כי כשקוראים כמה מהם ברצף מתגלה האיבה בין נשים השנאות הקטנות, סוג של אלימות מופנמת. זה לא שפלאת' היא אנטי נשים אלא נראה כאילו היא מכירה אותן לעומקן ואיננה מנסה ליפות אתן. וכך המשוררת עדינת הנפש מתגלה כמגלה אלימות סמויה של נשים, בין נשים.במסות הקטנות שלה היא מגלה את סילביה הפרטית. היא מספרת על גל החינוך העצום ששטף את אמריקה אחרי המלחמה. אך פתאום כל הילדים נדחפו ללכת למוסדות לימוד גבוהים, איך גויסו מיטב המורים לחנך את בני החנונים והכורים. אך בבית הספר התיכון הייתה כל אחת מהבנות צריכה לעבור שבוע חניכה בה היא מקבלת חונכת מבוגרת ממנה האמורה לשבור את האני שלה.

אסור היה להתאפר או להתרחץ. היא הייתה צריכה לבוא כל בוקר לשאת את ספריה של הבוגרת לבית הספר, ועוד מיני מטלות. "הרי נוכל להיות כל מי שנרצה. אם נתאמץ. אם נשקיע בלימודים. המבטאים שלנו, הכסף שלנו, ההורים שלנו אינם חשובים. האם לא יצאו עורכי דין מחלציהם של מעמיסי פחם.... אחר כך נדבקנו בווירוס האוניברסיטה, וירוס מחוכם, מטיל אימה. כל אחד היה צריך ללכת לאוניברסיטה כלשהי. מכללה למסחר, מכללה קהילתית, אוניברסיטה ציבורית, מכללה לפקידות, אוניברסיטה עילית." שינוי החברה מנקודת ראות של ילדה. אמריקה אמריקה, כך היא קוראת למסה הזו עלה גל ששינה את פני הדור שלה. במסה " השוואה" היא מתחילה בקנאה שיש לה בכותבי רומנים. בעיקר כותבות. אלו שיכולות לקחת פרטים להשתמש בהן לרגע ולהרחיב ולהמשיך הלאה. היא מספרת איך באחד משיריה הזכירה עץ, התכוונה להזכיר אותו פעם אחת במלה, אך הוא הלך והשתלט על השיר וסופו שהשיר הפך להיות שיר על העץ. גם היא אוספת פרטים, אם כי כאן היא מונה לכאורה את הפרטים שאוספת כותבת הרומנים, ואי אפשר שלא להתפעל מהעין הבוחנת, מהיד הכותבת את אוסף הפרטים:" .. היא גוזמת שיח וורדים, מיטיבה את משקפיה, מדשדשת לה בין ספלי תה. מזמזמת. מסדרת מאפרות ותינוקות. קולטת את זווית האור. צינה חדשה במזג האוויר..... צופה בשכניה, ברכבות, בחדר המתנה לרופא שיניים, בקפטריה השכונתית. היא רואה נעלים ישנות. ידיות של דלתות, איגרות אויר, כותנות לילה מפלנל, לק לציפורניים... כל דבר מוזר. יבלתי, מאוס. על אחת כמה וכמה רגשות. עניינה הוא בני אדם בזמן. היא יכולה לקחת לעצמה מאה שלמה אם היא רוצה, שנות דור, קיץ שלם. אני יכולה לקחת בערך דקה."סוף הספר מוקדש לקטעי יומנים. ושוב ניכרת העין הבוחנת שלה. כל מקום שהיא נכנסת אליו, בית ידידים, סניף בנק, הוא סיבה לרשום בעט את פני המקום. איסוף הפרטים עד לקטן שבהם. צבעים בגדים רהיטים. התנהגויות ומשפטים שנראים לה חשובים. אינני יודע אם חשבה שקטעים אלו יתפרסמו אי פעם. לעתים הם נראים כגיבוב פרטים, אך לעתים עולים בהם רגשות פרטיים למדי של כעסים. של דברים מאיימים. יש בה כעס וזעם. ומשאלת המוות שלה עולה אל פני השטח. כעת משפורסמו היומנים הפרטיים הם מוליכים אותנו אל האישיות של פלאת'. אל מעבר לכתיבה, ובכל זאת אל הכתיבה שלעתים היא מהפנטת בשטף ותמיד ממלאת הערצה על היכולת שלה לראות הכל. לרגעים חשבתי שהייתה צריכה להיות ציירת ריאליסטית. אם הייתה חיה היום כשנשים עושות קולנוע אולי הייתה במאית המקפידה על כל פרט קטן. מהנה. מהנה עד מאוד גם במקומות שהכתיבה עדיין לא מהוקצעת עד הסוף. בקטעים שבהם היא מחפשת את קולה ויכולותיה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן