חיזו בטטה / סמי ברדוגו - התבוסה של ישראל השנייה

מוקדש באהבה לזכרה של אמי (אנט, אונרייט, רבקה טהר) פיינגולד ז"ל  ילידת טוניס

הקדמה

הסיפור חיזו בטטה מאת סמי ברדוגו הוכנס לתוכנית הלימודים בספרות במסגרת הוראת הסיפור הקצר. משרד החינוך בעשותו כך נקט במדיניות של העדפה מתקנת לטובת יצירות בעלות אוריינטאציה מזרחית ושילב אותן בתוכנית החובה. מה שהיה בבחינת הזרה מקבל בשנים האחרונות אישור של הממסד. יש כאן הצהרה כמעט פומבית של הממסד כי יש לעשות תיקון לטובת היצירות שלא הקדישו להם מקום בתוכנית הלימודים הממלכתית לאורך שנים. סיפורו של סמי ברדוגו הוא בבחינת עשיית צדק חברתי. המערכת הכניסה לתוך הקאנון המוכר של הקלאסיקה הספרותית את הסיפור הקצר שאינו הסיפור הקצר המיטבי על פי ההגדרה הקלאסית, לא צ'כוב עוד ולא עגנון בלבד אלא גם סופר עם שם כל כך לא מיינסטרימי. סיפורו של סמי ברדוגו עומד בזכות עצמו גם בשל הייחודיות והמקוריות של היצירה. הסופר מוערך בעשור האחרון ונמנה בין הכותבים החדשים שצמחו בשנות התשעים וסללו את הדרך לכותבי שנות האלפיים. גם דודו בוסי הכותב בשנות האלפיים את ספריו אודות הפרברים של החברה הישראלית צומח באותה הנישה שנשארה חצר אחורית של הספרות העברית החדשה.

אלי עמיר שספרו "תרנגול כפרות", סיפורו של בן יוצא ארצות ערב הנקלט בחברה הישראלית בראשית ימיה, הוכנס לתוכנית הלימודים לפני יותר מעשרים שנה. הרומאן הזה היה רומאן מכונן והוא אחד מאבני הדרך שעליהם נסללה פתיחת השערים לכותבים מוכשרים שעד אז הדירו יצירותיהם מפני היצירות הקנוניות.

ניתן לאזכר גם שירו של המשורר בלפור חקק "גלות" שנמצא בתוכנית הלימודים לבתי הספר הממלכתיים הדתיים בלבד ועוסק בתחושתו של בן המהגרים כאשר הוא מתבונן בדמות הסב שמרגיש כגולה בארצו. תחושת הניכור ותחושת הזרות היא אחת מן התמות המרכזיות של בני יוצאי ארצות ערב בהתמודדותם עם הנושא הכאוב ביותר, ניסיון ההזדהות שלהם וניסיון העלאת נושא הזהות שלהם בארץ.

גם בשירי "הכבוד של סבא שלי" שהתפרסם באפיריון 103 התכתבתי עם דמותו של הסב שעלה לארץ והפך למוכר הפלאפל מן העיר העתיקה באשקלון, כאשר בעברו היה סוחר גדול בעיר כייף בטוניס.

אמירה פואטית חדשה

שנים רבות ראו בסיפורים הקצרים שנכתבו על ידי מיטב סופרי הקלאסיקה העולמית את אבני הדרך של התרבות הישראלית. הייתה נטייה לשמרנות ולכן תלמידי בתי הספר התיכוניים למדו שנים את הסיפורים הקצרים שהיו לקלאסיקה העולמית. סיפורי צ'כוב כבשירו של שלמה ארצי "ואת אל תבכי ילדה" היו לאבני השתייה של לימודי הספרות (מילים של נמרוד גאון ז"ל, חייל שנפל במלחמת יום הכיפורים).

וכעת יצאו בהכרזה לקבל את סמי ברדוגו מחבר הסיפור "חיזו בטטה" מתוך הספר ילדה שחורה ברשימת הסיפורים הקצרים לבחינת הבגרות בספרות עברית.

בשנים האחרונות השתנתה המגמה וישנה גמישות ונכונות להכיל יצירות שלא הוכנסו קודם לכן לתוכנית הלימודים. האמירה הפואטית ביצירת ברדוגו שונה מכל אמירה שנאמרה עד כה, והיא נאמרת מאוחר לציבור התלמידים. אולם טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

ניתן ללמד את היצירה ולנייד אותה לטובת האקטואליה של ימינו, ועל כן יש לראות בסיפורו של סמי ברדוגו סיפור בעל חשיבות פדגוגית ראשונה במעלה. למעשה, כאשר הוכנס הסיפור לתוכנית הלימודים הוא היה בבחינת גחל לוהט בידיהם של המורים לספרות. התמות שהסיפור מעלה עוררו סוג של תחושת בושה בעיני המתבונן. ובאמת, הסיפור עוסק בבושה. הסיפור עוסק בבושה שלנו כחברה. החברה שאינה מצליחה לראות את המוחלשים בקרבה. החברה שאינה רגישה לבעיותיהם של העולים הזרים הנקלטים בחברה. החברה הישראלית שמטפחת את התחרותיות והחומרנות ואינה שמה לב לפרטים החיים בתוכה ומאבדת את הרגישות שלה ביחס לבעיות שיש לחלק ניכר מן האוכלוסייה.

הסיפור חיזו בטטה לא עוסק בעיירה היהודית במזרח אירופה. הוא אינו עוסק בחיה פרומה/ דבורה בארון היתומה שחייה היו מייסרים ורק בזכות הפרה הצליחה לזכות למעט שברירים של אור. זהו אינו סיפור על היולדת שפרה/ דבורה בארון שהתאלמנה והפכה להיות מינקת בבית הגביר עד אשר מצאה את מותה בשל סבל וגעגועים ורק המוות הוא שגאל אותה מייסורי העולם הזה.

זו לא הפעם הראשונה שתוכנית הלימודים בספרות פותחת שעריה להתמודד עם בעיות חברתיות. גם ביצירותיו של המשורר ארז ביטון ניתן למצוא התייחסות לבעיות הקליטה של עולים יוצאי ארצות ערב. עולים שניסו למצוא את מקומם בהוויה הישראלית. תחושת הניכור ותחושת הזרות באים לידי ביטוי בשירו של ארז ביטון "שיר קנייה בדיזינגוף". הדובר ניסה להשתלב בשיא החוויה הישראלית והביטוי לכך היא קניית חנות ברחוב שמהווה את טבורה של החברה הישראלית . קביעת הקושאן במרכז ההוויה הישראלית מסתיימת בסופו של דבר בכישלון, הדובר חוזר לעברית האחרת, חוזר למקום בו הוא חש שייכות ולמקום שאין לו צורך לשלוף את השפה ולא צריך להלחם על מקומו. מקומו הטבעי הוא בפרברים של החברה הישראלית, כאשר האמת היא שהיא החברה הישראלית לא מסוגלת לקלוט אותו או את יוצאי ארצות המזרח. כך גם גורלה של זוהרה אלפסיה, גיבורת שירו של ארז ביטון, שהייתה זמרת בחצר המלך, וכאן הפכה לנזקקת סעד. היא רואיינה בעבר בסרט "מה קרה ליהדות מרוקו".

כותרת הקובץ "ילדה שחורה"

סיפורו של סמי ברדוגו גם הוא מתמודד עם ניסיון ההשתלבות של האחר בחברה הישראלית.

אם נעיין בשמו של הקובץ "ילדה שחורה", הוצאת בבל 1998 ניתן לזהות כי המחבר בוחר בסמן מאוד חברתי. יש כאן שם תואר שמיוחס לילדה. הילדה מסומנת כשחורה. המחאה באה לידי ביטוי כבר בכותרת הספר. זהו הזיהוי של הילדה וזוהי הזהות של הילדה. סמי ברדוגו כותב לנו על הקיר את מה שאנו רואים ולא רוצים להאמין. הוא מבקש שנסתכל על הילדה השחורה ונביט בכינוי שאנו מדביקים ליוצאי ארצות המזרח. "השוורצה חיי'ה" (מילולית: חיה שחורה), זהו הכינוי שבעצם תורגם על ידי המחבר לכותרת הספר. ממשמעות מילולית של חיה שחורה הוא קורא לספרו ילדה שחורה. בעת שהמחבר משאיל לכותרת הספר את הכינוי שהודבק לעדות המזרח לאלה שבאו מארצות ערב הוא הופך את הקובץ לקובץ שמתייחס לאג'נדה החברתית שנדמה היה לנו שכבר נעלם. שם הקובץ הוא מטונימי לקבוצת האחרים בחברה הישראלית, לקבוצה שעלתה מארצות ערב ולא הצליחה להשתלב בשנים הראשונות בעמדות מפתח של החברה הישראלית והיוותה את חבית השריפה של החברה אשר התפוצצה למעשה, בשנות השבעים ע"י הפנתרים השחורים שסעדיה מרציאנו ז"ל היה אחד ממקימיה. הספרות העברית החדשה שכותביה גם סופרים צעירים מבני עדות המזרח מעניקה לבנים את זכות הדיבור. והם הבנים מספרים את סיפורם של ההורים בני עדות המזרח.

למה חיזו בטטה?

בסך הכול כאשר אתה קורא את הסיפור הקצר "חיזו בטטה" אתה שואל את עצמך מדוע הסיפור נכתב? אין בו התפתחות דרמטית מובנית. הכתיבה אסוציאטיבית ודיפוזית למראית עין אינה מתפתחת . הסיפור על משפחה ענייה, חד הורית ממוצא מזרחי. סיפורו של ברדוגו מתאר משפחה של אם חד הורית ושני בניה המתבגרים, משפחה חסרה/ שבורה/ סדוקה שנאבקת כדי לשרוד במלחמת הקיום של החברה הישראלית. משפחתו של המספר היא משפחה בה האם מתפקדת גם כאב וגם כאם היא משפחה שאינה המשפחה שיש לומר עליה שהיא מייצגת את הדגם של "מלח הארץ". אינה משפחה של בני הקיבוץ שהיו מהאבות המייסדים של החברה הישראלית, אלא זוהי משפחה שחיה במקום לא מקום תרתי משמע אין ציון למקום בו מתגוררת המשפחה . הם מתגוררים בדירת שיכון קטנה שבה לכל אחת מן הנפשות יש פינה קטנה ומצומצמת ועליה כל דמות שומרת וממנה מביטים החוצה אל העולם. האם בגזרת המטבח והשירותים והבנים בחלק הנותר של הדירה הקטנה. הדירה הקטנה היא כל עולמם של בני המשפחה הזו וממנה הם מתבוננים בחרדה אל העולם בחוץ. העולם של האם עובדת הניקיון הוא גטו סגור והיא מקפידה לשמור על המרחב הזה כמרחב סגור. סגרו אותה במקום הזה והיא מקבלת בהכנעה את גורלה ומנסה ללמד את הילדים להיות ממושמעים וכנועים כמוה.

הגטו של האחר

האם חוששת מפני שינוי ומפני ענישה. היא חוששת שלא יהיה בסדר ומנסה להסתיר מבניה שלא בסדר. המספר "כשנולדתי קרנו עיני, כך מספרת אמא שלי, בברית המילה הן היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף מאז החליטה אמי שכוחי בעיני, ודאגה להאכיל אותי גזר" (ילדה שחורה, הסיפור "חיזו בטטה" עמ' 36) ומניסוח זה ניתן להבין שהמשפחה הייתה משפחה שומרת מסורת במידה מסוימת, ציון ברית המילה גם מטפורי במידה מסוימת, הניסיון ליצור ברית בסופו של דבר לא מוגשם, האם שנשברה מבטאת את השבר ואת הכישלון של יהודים בני ערב להשתלב בחברה הישראלית.

גם מבט העיניים של הילד הנולד הוא מבט שמלמד על רצונה של האם שלא יניד עפעף שיהיה כנוע. זה מה שהיא סיפרה לו כדי שהוא יאמץ את גישתה לחיים, בניסיונה למנוע ממנו סבל מיותר, כאשר למעשה היא מובילה אותו לקורבנו.

את הסיפור הזה של הקרע בין העולמות, בין עולמה של האם עובדת הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות לבין העולם האחר הוא העולם המערבי, מספר הילד הגדול אדוארד המכונה חיזו גם על ידי הירקן וגם על ידי האם. הילד שהוא בן השש עשרה מספר את הסיפור בשפתו ומנקודת מבטו. נקודת התצפית של חיזו- אדוארד היא נקודת מבט מוגבלת. הוא לא מצליח להכיל את כל התמונה שהוא מדווח עליה ולכן התמונה שנמסרת לקורא היא לא תמונה מהוקצעת. יש לאדוארד בעיה בהבנת הדברים. זווית הראייה שלו אינה מגובשת ואינה ברורה דיה. הוא אמנם מספר על עצמו בתחילת הסיפור שהוא ניחן בחוש ראייה מפותח, כבר כאשר נולד עיניו היו פקוחות. אולם למעשה ככל שהוא אוכל יותר ויותר גזר(שזהו חיזו), והוא בטוח שראייתו חדה וברורה, למעשה, הוא מנסה לא לראות את המצוקה ולא לראות עד כמה המצב קשה בתוך דירת השיכון הקטנה. והיא בעצם כמו רותחת לאיטה עד אשר מגיע רגע הבריחה של האם מן הבית. אי אפשר לסבול בלי סוף ולכן גם אם לא רוצים לראות שרגע השבירה יגיע, הוא מגיע. יש כאן מעין אירוניה: מסוימת מוטיב העיניים שמופיע לאורך היצירה מלמד גם על מוגבלותנו, על העובדה שאנו לא באמת מצליחים לראות, לא מצליחים להבין ואולי לא רוצים להבין את בעיותיהם של מי שהחברה הסיטה אותם לשולי החברה.

עובדת הניקיון – גיבורת הסיפור

האם עושה כל שביכולתה כדי לשמור על מקום העבודה שלה כעובדת ניקיון. גם השכנה שלה עובדת ניקיון היא מנקה בבית מועצת הפועלים של ההסתדרות. המנקות הן המשרתות של הממסד, הן בבחינת עובדי הכפיים שעליהם נסמכים הפקידים. עובדות הניקיון עובדות כל היום עבודה קשה ומשעממת בלא לפתוח את הפה. האם סך הכול עובדת ניקיון, מהשוליים של השוליים של החברה. מישהי שאנו לא מסוגלים לחשוב עליה כעל אדם, והיא גיבורת הסיפור. סמי ברדוגו נוטל את דמות האם החד הורית, האם שכל עולמה מלחמת קיום וניסיון להשתלב בחברה ומנכח אותה על הבמה המרכזית של יצירתו. דמות שכל עולמה וכל מה שחשוב לה הוא מקום עבודה "עלוב" וגם גידול הילדים. היא דואגת לפרנסה ולחינוך הילדים. כל עולמה הוא קרצוף ושמירה על הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות. ולשם כך היא מגייסת גם את ילדיה כדי להצליח ולמלא את תפקידה באופן מוצלח. למרות כל מאמציה לשמור על מקום עבודתה ממומש האיום על חייה, והאדמה נשמטת תחת רגליה. העובדת הכי מסורה בקופת חולים של ההסתדרות היא זו שפוטרה ממקום עבודתה. לא עזרו לה כל ההשתדלויות וכל הכוונות הטובות שלה לשרת את קופת חולים של ההסתדרות על הצד הטוב ביותר. למפקחת שלה אין רגישות ואין הערכה לעובדת המסורה. היא העובדת הכי נחותה בהיירככיה החברתית וניתן להיפטר משירותיה.

מעניין שמי שמקפיד להסתיר מחיזו את התמונה זוהי אימו. אימו מתביישת במה שהיא עושה, מתביישת בעבודת הכפיים שלה. אימו של חיזו דואגת לתת לו גזר לחיזוק הראייה ומצד שני היא דואגת שהוא לא יראה את כל התמונה, שלא ידבר הרבה ושלא ישאל. האם לא מדברת הרבה עם ילדיה וגם מבקשת מהם לא לדבר. זאת אומרת שהעיניים הן היחידות לראות והן שמבינות גם בלי מילים.יש כאן מעין פרדוכס העולם שאינו נראה וגם נראה. עם כל הניסיונות של האם להסתיר הוא רואה, אולם נקודת התצפית מוגבלת ואנו הקוראים משלימים את פערים.

היא בסך הכול עובדת הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות. קופת החולים של ההסתדרות מייצגת את הממסד, את השלטון שהכתיב לאנשים כיצד יחיו וכיצד יתנהלו חיי הפועלים. אמו של חיזו היא בבחינת הכושי, היא עוסקת במלאכה ומקפידה לנקות באופן יסודי, ממעטת לדבר ומגייסת את ילדיה כדי לשמור על מקום העבודה. המפקחת שלה שהיא כנראה, סך הכול מפקחת על פועלי הניקיון שולטת בה. היא פוחדת ממנה.

הפחד של האם הוא מפני אלה שמעליה. היא יודעת שאסור לה לפתוח את הפה סתם וגם מבקשת מילדיה שלא ידברו סתם. ועל כן כאשר הכושי עשה את שלו הוא חייב ללכת. כך גם הנוהל לגבי אמו של חיזו. מעובדת דחק ומעובדת ניקיון היא הופכת להיות מובטלת ולנתמכת סעד.

דבר שמוביל לאובדנה. אם הייתה נחלתה בושה כאשר עבדה בניקיון בקופת חולים, כאשר היא מובטלת- הבושה תופחת למימדי הטירוף.

בסך הכול הסיפור הוא על שואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית. אמו של חיזו /בטטה היא חסרת שם ולכן היא מייצגת את הכלל. בסיפור היא אולי סעידה או זוהרה ואולי כל מי שהייתה בשנים ההם הייתה עובדת הניקיון, והיום זוהי העובדת האתיופית שמנקה את השירותים בקניון. פעם זה היה לנקות את השירותים של קופת חולים. להקציף ולהבריק את השירותים הציבוריים במבנה של ההסתדרות והיום כאמור ניתן למצוא שצבע עורם אפילו כהה יותר והם השחורים עדיין הכי דפוקים בחברה הישראלית.

דור הבנים – חיזו ובטטה/ אדוארד ושמעון

הילדים אדוארד ושמעון המכונים חיזו ובטטה הם בני הדור השני , הם שלומדים בבית הספר מעורב עם ילדים הבאים משכבת האוכלוסייה המבוססת. וכפי שכותב המשורר מתי שמואלוף בשירו "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי" בשורות הסיום את תחושות הדיכוי. "אנחנו העבד והשפחה של הומרוס וביאליק/ קוראים מזרחית, נגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשיר.." התחושה של הנערים הללו היא תחושה שיש עולם אחר עולם שצריך לשאוף אליו שצריך להגיע אליו. הם גם זוכים להצקות ולהעלבות מצד בני העלית שהופכות בוודאי לצלקות לכל החיים.

מי שמצליח לראות יותר טוב למרות שאינו מקבל גזר זהו שמעון הצעיר. אדוארד מנסה לגונן ולשמור על העולם שלו לבל ייסדק, והוא מנסה לומר שהכול בסדר, בשעה ששמעון הוא זה שבורח הוא זה שאינו מסוגל להשלים עם הגורל הזה. הגורל הזה שצריך להסתפק בפרוסות לחם עם גבינה לבנה ועם בצל ירוק שצמח בגינה. הוא שפוקח את עיניו של אדוארד פעם אחר פעם, באופן אירוני מי שרואה טוב לא רוצה לראות, והקטן הוא שמצליח להבליט את הכעס את הדיכאון ואת הדיכוי.

אם נחזור לברית המילה כמסמנת את הברית של המספר עם הסביבה וגם את הרצון לברית של שלמות נמצא בסיפור שיש עוד מספר מקומות שבה ל"מילה" יש משמעות ויש שימת לב לשימוש במילה. האם אומרת לילדיה להימנע מדיבור מיותר. בבחינת מוות וחיים ביד הלשון. והיא האם חוששת לדבר עם מי שמעליה, ומנסה לחנך את ילדיה לנהוג כך בבית הספר. הסמכות והמרות של המורים ובעלי הסמכות בחברה מאוד ברורים לאם. היא מנסה להנחיל לבנים את עוצמת הדיכוי שהיא חוותה ומנסה לחנך אותם על פי הדרך שהיא חונכה. והם הבנים התרגלו לא לדבר הרבה.

השימוש בחוש הראייה של אדוארד שמובלט בסיפור כאחד מאמצעי העיצוב של המספר הוא כדי לחדד את עוצמת הזיכרון. המספר זוכר את החוויות, והכתיבה גם היא ניסיון לא לשכוח את הדיכוי הזה ואת תחושת הבושה. כששלושתם חזרו מעבודת הניקיון בקופת החולים הולכים יחד ומתלכדים לישות אחת, לא מסתכלים החוצה אלא שומרים על היחד, כי זה כל מה שיש להם. זוהי תחושת הבדידות המועצמת לאחר כל מפגש עם העולם בחוץ.

התבניות האנלוגיות הניגודיות מחדדות את הפער שקיים בין שני העולמות בו חיים שני בניה של עובדת הניקיון. בעת שהם הולכים לבית הספר הם זוכים להקנטות מצד החברים "הטובים" שלהם בבית הספר, הם לועגים לבנים על כך שאין להם משחקים לשחק בהם, הם אינם יודעים מה זה סקייטבורד. זוהי גם אמירה שהם אינם יודעים כיצד להתחבר לעולם המערבי, שיש להם תכונות שונות שאינן מתאימות לרכיבה על סקייטבורד. העולם המערבי זר להם והם לא מבינים את סמליו. סוג הבילוי שלהם שונה וזר לבנים מן הגיטו, האוכל שלהם שונה, הם אוכלים שם אוכל לא כשר כמו עוף עם גבינה. העולם בחוץ כעולם שאינו שומר על המסורת כעולם שיש בו חוקים שאינם ברורים לבניה של עובדת הניקיון חסרת השם. דירת השיכון הקטנה והעלובה מול בית עם חצר ופרגולה, וגם האמהות של ילדי השמנת הולכות לבריכה עם בגד ים. אמא של אדוארד ושמעון לא זוכה ללכת לבריכה ולא יודעת מה זאת בריכה ומה זה בגד ים. הילדים בבית הספר מושמים ללעג בעיניי ילדי הכיתה. ככל שהם בשולי החברה כך מתעללים בהם. אין רגישות של מי שבא מן החברה המבוססת כלפי מי שבא מחברת השוליים, כמו שני עמים שתי חברות שחיות זו ליד זו בלא נקודות משיקות ובלא רצון למצוא את קווי הדמיון ואת האחדה בין שתי החברות.

למי יש כבוד?

אם נסכם את עיצוב דמותה של דמות האם נמצא כי האם נלחמת בחירוף על כבודה. היא מבצעת את כל מהלכיה כדי לשמור על כבודה בפני החברה ובפני בני משפחתה הקרובים שהם בניה. הכבוד הוא מצרך חשוב לבני עדות המזרח וכבוד זה נשחת בעת עלותם לארץ. האם מצאה עצמה עובדת בעבודה מביישת כעובדת ניקיון בתוך מבנה שמייצג את הממסד. למרבה האירוניה מלחמתה היא מלחמה שתוצאותיה לא מוצלחות. במקום לזכות בכבוד המיוחל לו היא מתפללת היא נוחתת לתוך הבושה. הבושה היא שמובילה לאיבוד שפיות הדעת שהיא לוקה בו . הבריחה לפרדסים היא המלטות של האם מפני עצמה ופני החברה. היא נמלטת לפרדסים כמו ניסיון לחזור אחורה לתקופה אחרת למקום אחר לזמן אחר שבו לא הייתה חוקיות ולא היו הגבלות וסייגים כפי שהיא מוצאת בחברה הנוכחית. היא אינה יכולה לשאת העלבון שהיא חוותה בתוך החברה בה היא מתגוררת. אף שאין לה נקודות השקה עם החברה האחרת גדולה הבושה בעקבות המצב שהיא שרויה בו. היא לא מסוגלת כנראה, לספק לבניה את רמת החיים המינימאלית שהיא הרגילה אותם אליה. וכן, החרפה בפני החברה שלא רואה בה צורך. החברה הממוסדת היא חברה שבה למעמד הפועלים אין זכויות ואין מי שיגן עליו. הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם וכאן הכבוד הוא קיומו העצמי ופרנסת בני ביתו משלקחו לאם את כבודה היא לא מוצאת מנוחה.

מי שמנסה להתנער מן הגורל הזה שאמו כופה עליו ומנסה למרוד בפאסיביות ובהכנעה של האם כתוצאה מן הדיכוי הוא הבן שמעון. הבן הקטן יותר קרוב לדמות הצבר החדש. הוא כבר פחות סופג את האמיתות שהאם ניסתה להעביר להם. הוא צועק בכעס על המצב שאליו נקלעה המשפחה. העלבון והבושה שלו מובילים אותו לחרון עמוק. הבן שמעון הוא בבחינת הבן שלא הוגדר בתחילה כמי שרואה ודווקא הוא הבטטה מנסה להראות לאם כיצד העולם מעוות ולא כפי שהיא מנסה להציג אותו בפניהם. גם מי שמצליח לנפץ לאם את תמונת העולם שהיא בונה או מסתירה הוא שמעון הוא פוגע בה באמצעות ניפוץ של "הסליק" שהיא בנתה מתחת למיטה בחדר השינה. העולם הסמוי שממנו היא מתחבאת כדי לשמור על כבודה בא לידי ביטוי גם בפחדים שהיא מפתחת, ושמעון מנפץ לה את החלום שהכול בסדר מראה לה בדיוק היכן הרגישות שלה. וגם הוא שמעון יוצא החוצה בסיום הסיפור כאשר הבן אדוארד הבכור עדיין בתוך הבית. כלומר השתלבותו של שמעון מובטחת בחברה כיוון שהוא מסוגל לראות ולהבחין בעוד אדוארד לא מסוגל עדיין להיפרד ממחויבותו כבן המזרח.

המתח בין הבנים לבין האם בא לידי ביטוי בעיצוב דמותם של שני האחים מול דמותה של האם. האם שנלחמת על כבודה נידונה בסופו של דבר לאשפוז , כלומר כל מה שהיא רצתה לשמר וניסתה למנוע מזעזוע בעולמה כל זה התנפץ לחלוטין. הניסיון שלה להראות תמונה מסוימת כמו נמחק לחלוטין.

התבגרותו של חיזו

נקודת מבטו של הילד המספר אדוארד בסיום הסיפור מלמדת כי הוא קיבל על עצמו את תפקיד האב. הוא ממלא את תפקיד האם ואת תפקיד האב, הוא מקבל על עצמו את התפקיד בהעדרה של האם. כלומר הסיפור הוא גם סיפור התמוטטותה של האם אך בא במידה הוא גם סיפור התבגרותו של בן המזרח בשל רמיסת כבודה של אמו.

האם שנזרקה על ידי המוסדות והפכה לנתמכת סעד גם זוכה לטיפול שני האחים הלבושים לבן, גם הם נציגי הממסד. כשהם מגיעים לטפל בהם שוב מבחין הבן בהתנהגות האם הנכנעת המקבלת את הצו שהכתיבה לה החברה ומקבלת את הטיפול שלהם כדבר מתבקש ומובן מאליו. יש לו לבן תחושה שהם האחים הרבה יותר קרובים אליה מאשר הם הבנים שלה. זו גם אירוניה אכזרית.דווקא אלה שבועטים באם נתפסים בעיניה כקרובים. היא לא רוצה לראות עד כמה התאכזרו אליה. הנאמנות של העולה למוסדות המדינה ולנציגיה היא עד תום, עד כדי התמסרות טוטאלית ועד כדי מחיקת האני.

סיפורו של סמי ברדוגו הוא סיפור המספר את סיפורם של דמויות משולי החברה. כמו צ'כוב הרוסי אמן הסיפור הקצר נוטל סמי ברדוגו את הדמויות הנזרקות מתוך החברה אל שוליה ומחזיר אותן בקישוטים ספרותיים למרכז הדיון הציבורי.

הבן משמש כפה לאם האילמת, לאם שבוחרת להטמיע את הדיכוי ונבלעת בתוך העולם שהממסד התווה בעבורה, סיפורה הוא זה הפורץ את גדרות פיו והוא מספר על מה שהציק לאנשים אלה בלא שיכלו לדבר. כמו ההתפרצות של האם לא הסתיימה מעולם והוא ממשיך לספר את סיפורה.

נדמה בתחילה שהסיפור חיזו בטטה, הוא סיפור חביב על אם שמגדליה שני ילדים עם כינויים מצחיקים חיזו ובטטה ובסיומו מסתבר שהסיפור מספר את סיפורה העצוב של המשפחה המתפרקת סופית בשל אטימותה של החברה.

תגובתו של סמי ברדוגו

קראתי קריאה ראשונה את המאמר שלך ואני מוצא אותו מאוד מעניין.

אין ספק שהמימד החברתי בולט בו, אך אין כל רע בכך, כלומר אם את מוצאת שהסיפור הוא בין השאר ביטוי לעוול חברתי ואפליה אז אינני יכול שלא להסכים, כי במידה מסוימת זה נכון חשוב לזכור שסיפור זה הוא מתוך ספרי הראשון והדברים שנכתבו בשעתו רובם היו ללא הרבה מודע, כל שניסיתי הוא לתאר הוויות של דמויות וגיבורים בתאים משפחתיים מסוימים עם כל הקשיים הנפשיים שלהם.

לרוב נקודת המבט שלי היא מאוד אישית ופרטית ופחות ציבורית - כך לפחות בהתחלה ואני מניח שעם הזמן הדברים משתנים וניתן לראות זאת, כנראה, בשני ספרי האחרים שהתפרסמו לאחר ילדה שחורה.

אחד הדברים העיקריים שאהבתי בדיון שלך הוא עניין העיניים ונקודת המבט הרואה והלא רואה - זה היה מעניין ויפה ותמיד מפליא להיתקל במילים של מישהו אחר שכותב על שלך והנה אתה מופתע ומתפלא.

כרגע לאחר קריאה אחת אני לא ממש יכול להגיב במילים על הנכתב ורק לומר לך שהדברים בהחלט טובים וכפי שציינת נדרש גם מרפקים למול היתר על מנת לעמוד מאחורי הדברים הללו .
במידה ותרצי שאגיב יותר, אנסה למצוא זמן אך לא בקרוב בגלל עומס מסוים בעבודת הכתיבה הנוכחית שלי.


ולי נותר לומר לקוראיי ..המתינו לריאיון עם סמי ברדוגו..בקרוב!!