אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מזכרת אהבה / יצחק בר יוסף


התמונה של דן לחמן

מזכרת

מזכרת אהבה / יצחק בר יוסף. הוצאת ידיעות אחרונות.

הסופר- מחזאי יצחק בר יוסף הוא בנו של הסופר יהושע בר יוסף. את בר יוסף האב גיליתי פעמיים. פעם כשהורי חזרו מחופשה בצפת והביאו אתם חזרה את הספר "עיר קסומה" ספר סיפורים על העיר צפת.שנים לא שמעתי את שמעו עד שיצא לאור ספרון דק בשם "אהבת נפש" שעסק בהתאהבות של רב, מורה לבר מצווה המתאהב בנער צעיר הבא ללמוד את ההפטרה. מן מוות בוונציה בשכונה חרדית. הספר הפך להיות אחד מספרי החובה בקהילה ההומואית של אותם ימים אם כי עסק הרבה יותר בפדופיליה ובהתאהבות נואשת של איש מבוגר. בספר זה כנראה, כי אינני יודע מה כתב לפני, גילה את התערובת של סיפורי דת ומיניות ובפרו הבא אפיקורוס בעל כורחו שעמד על סף פורנוגרפיה כמעט הפך להיות רב מכר לתקופת מה.יצחק בר יוסף, בנו הפך להיות סופר גם הוא. בתחילה פרסם כמה וכמה ספרים שזכו לשבחי ביקורת אך אינני בטוח שלהצלחה גדולה אצל הקוראים, אחיו,יוסף בר יוסף, הפך להיות מחזאי ורק לאחרונה הוצג בתיאטרון הקאמרי מחזהו "זה הים הגדול" שעסק במעבר של זוג דתי מירושלים לתל אביב. והיה בו יותר מרמז לביוגרפיה של המחזאי.כעת התפרסם מחדש ספרו מזכרת אהבה, שהתפרסם כבר ב1995. שייתכן והצלחת המחזה היא שהחזירה למודעות את הספר הזה, הקרוב ברוח וסיפורו למחזה. ספר שהוא ביוגרפיה ממשית בלתי מוסווה. היא מתחילה בידיעה על מותו של אביו ומעלה ביצחק גל של זיכרונות. מהר מאוד מתגלה הכתיבה המיוחדת והמעניינת של הספר הזה. זיכרונות עבר מתערבים באירועי הרגע. ובתוך אותה פסקה הזמנים, המעשים והזיכרונות של אז ועכשיו מתערבבים להם יחד.יהושע בר יוסף שאכן עזב את הדת כמו במחזה של בנו אכן עזב גם את אשתו והלך אחרי אישה אחרת. הוא הופיע לברית ונעלם שוב. יצחק גדל עם צל של אב. נוכח נפקד. קשה לילד אך בהמשך, כך אנו יודעים מיד בפתיחת הספר הם התחברו מחדש. נוצר קשר טוב בין האב הסופר והבן שגם הוא סופר.על מותו של האב מקבל יצחק הודעה במוצאי כיפור 1992. אב שעזב את הדת ואת אשתו בירושלים. עבר לתל אביב ושם התפקר, רדף נשים עד שמצא אחת אתה קיים חיי זוגיות למרות שנשאר נשוי. אשתו עברה לתל אביב וכשנודע לאב שהיא הרה תמך בה תמיכה כלכלית מעטה.יצחק יודע מי היא האישה האחרת בחייו של אביו. הוא יודע היכן הם גרים, אך מעולם לא הלך לראות אותה. הוא יודע גם שאת אחד מספריו הקדיש האב לאותה אישה. ובתוך כל המערכת המורכבת נוצרים בכל זאת קשרי אב – בן.כל ביוגרפיה מעוררת בקורא מעט מרגש המציצנות. מהרצון לדעת מה היה. כאן יש לנו שני אנשים ידועים שמעניין לדעת עליהם. האב שהוא אישיות צבעונית מאוד והבן העזוב למחצה. המעניין בספר היא יכולת התיאור הרגשי של יצחק והקשר הנבנה מחדש עם אביו.לכל מי שגדל בשכונת עוני, גם אם שמותיהן שונים יש זיכרונות דומים, שונים לחלוטין מאלו שילדותם עברה עליהם בלב העיר. אמנם גם שם הייתה כנראה חלוקה לשכונות, גם שם היו חצרות בין הבתים, אבל אנשים שחיו על שפת הרחוב, בעלי מלאכה, קרובי הילדים אתם שיחקת ומיני סיפורים שהית שומע היו כנראה רק בשכונות הדחוסות, ויצחק מתאר את שכונת מונטפיורי ואני יכול בקלות לזהות בה את הצריף שגדלתי בו שדלף בחורף, את הדליים שהועמדו מתחת לנקבי הגג ולעתים הקערה על המיטה. את יריעות ניר הפחם שהודבקו לקירות הצריף והפכו את כל השכונה לשחורה במרחק מה מהעיר הלבנה. ואת החצר, הסנדלר והמכולת השכונתית.ירושלים, תל אביב, חיפה אליה עבר יהושע לפי הזמנת אבא חושי ראש העיר שרצה להקים מרכז תרבותי והזמין אליו סופרים ונתן להם דירות, צפת, העיר בה בחר לחיות את שארית חייו. חיים צבעוניים היו ליהושע, איש שהיה עסוק בעצמו, בגופו, בנשים. יצחק מצייר לנו חלק מהם, חלק שהוא יודע, חלק שראה, שהוא יכול להתמודד אתו. ילד רואה את אביו, את מעשיו, בקושי את התנהגותו על זה הוא יכול לספר. התובנות באות מאוחר יותר, הצבעוניות והמיוחדות. על עצמו הוא מספר רק זיכרונות ילדות, חלקם כואבים, אך הם אינם מרימים מסך מעל יצחק המבוגר. ההתחשבנות היא עם הזיכרונות, והזיכרונות של רובנו הם אבא ואמא. לעתים אבא לחוד ואמא לחוד. לעתים הם חוזרים ומתחברים.המניע של הספר הוא מותו של האב ולכאורה מתרחש ביום ההלוויה, אך הזיכרונות הם אלו של יוסף הקטן וכך הפער בין יוסף הילד ויהושע האב נשמר. ילד שאינו חייב עדיין לגלות את סיפור התבגרותו שלו מול אב רב נוכחות. והילד צריך לבחור בין אביו ובין אמו. בין אמו החרישית שמתה מסרטן ובין אביו הרעשני המגדל אותו לבדו.אבא וילד. אבא ואמא שזרות וריחוק תלויים מעל חייהם. אמא שעזבה הכל כדי ללכת אחרי בעלה. ושקיבלה, בתמימותה, ואולי בחכמתה את כל פרשיות אהבותיו שמחוץ לבית, בגידותיו. והיא חיכתה לו וסופו של דבר קיבלה אותו חזרה. לא חשוב בן כמה הבן, הוא לעולם לא חדל ליד אביו. גם כשאביו בן השמונים מת, הזיכרונות כולם כמעט, זיכרונות ילד וילד מתבגר.כשמגיעים לסופו של הספר יש הרגשה שהספר כולו מיתות ולוויות. הסבים והסבות הדודים והדודות האימא, ובעיקר האב. אב שרק מותו שלו הפך להיות משהו מוחשי המקרב גם מותו של הבן.והספר הזה הכתוב בעדינות כזאת מספר בדרכו החרישית על חיי אנשים בעולם נעלם. בין אם אלו בתי אונגרין בירושלים או הבית בצפת. כולם אינם. נשארה רק המורכבות המיוחדת במינה בין אב, סופר, לבן שהפך סופר בעצמו ובעדינות רבה לא נדחף לו אל מעבר לאביו. ידע לשמור על מקומו המרכזי של האב ולהשאיר את הבן, ילד. רק בסופו של הספר נוסף דף אחד שנכתב לקראת ההוצאה המחודשת בשנת 2007. לונדון הוא קורא לפרק. לדף. תקראו.בר יוסף " הצעיר" כתב ספר רגיש באמת על בר יוסף "הזקן" אין לנו הרבה כאלה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן