אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גרארד דונובן / גוליוס וינסום


התמונה של דן לחמן

ג'רארד דונובן / ג'וליוס וינסום. הוצאת אחוזת בית
ג'רארד דונובן / ג'וליוס וינסום. הוצאת אחוזת בית

הוא שמע ירית רובה. ירייה בודדת. הוא ממשיך במלאכת יומו בבקתה הרחוקה המבודדת מכל מגורי אנשים אחרים. הירייה לא הייתה רחוקה. עונת הציד התחילה. ציידי צבאים ודובים כבר החלו בציד. הוותיקים ידעו שיש באזור כמה בקתות ונזהרו לא לירות לכיוון. כדור עף לו עד שהוא נעצר במשהו. "גברים רבים שחיים ביער הזה לא יכולים לחיות בשום מקום אחר. הם חיים לבדם ורגישים מאוד לכל פגיעה שאתה יכול לפגוע בהם, רצוי לשמור על נימוסים, ומוטב בכלל לא לאמור כלום. הם באים צפונה ומחכים שהחיים יחלפו, או שהיו כאן מלכתחילה ונשארו מאותה סיבה. גברים כאלה חיים בקצה כל השבילים הארוכים בעולם, וכשהם מגיעים למקום כזה כבר נגמרו להם כל האזורים שהם לא יכולים לחיות בהם.

"ג'רארד דונובן הוא סופר ומשורר אירי שזה ספרו הראשון המתורגם לעברית. בארצו היה מועד כבר לכמה וכמה פרסים וגם לבוקר האנגלי. כיום הוא חי ומלמד באוניברסיטה באמריקה. בעבר הייתה לו גם קריירה של נגן גיטרה קלאסית. ג'וליוס וינסום הוא איש שקל לחבב מן ההתחלה. למרות שהתבודדותו המוחלטת אמורה לרמז אולי על משהו אחר. הוא חי בבקתה שהוריש לו אביו. מסביבו 3282 ספרים בהוצאה ראשונה שהוריש לו אביו שגם למד אותו לקרוא ולאהוב את שפתו של שייקספיר כבר מילדותו. הוא היה אוסף מלים מהכתבים שכבר אינן בשימוש ונהנה מהן. את בדידותו מפיג ידידו הטוב והיחיד, הכלב הובס. והירייה ששמע באותו אחר צהרים הרגה את הכלב. מישהו רצח אותו. הספר מחולק לפרקים המסומנים בתאריכים וביניהם הוא כתוב בפרקים קצרצרים. עמוד או שניים. בפרק הבא הוא קובר את הכלב. וכאן מתחילה ההבחנה בין הכותב לנכתב. דונובן מתאר פעולות שעושה וינסום. אנחנו יודעים מה וינסום עושה, ורק התיאור של דונובן נותן לנו משמעות וקבורת הכלב מתוארת בצורה שוברת לב כאילו קבר את בנו. הוא איננו מתאר את תחושותיו של וינסלום ורק התיאור שובר לב. מפרק לפרק אנו הולכים ומכירים את וינסלום יותר טוב, אך האומנם? מה נחשב להכיר אדם, דמות ספרותית. כל מה שדונובן נותן לנו הוא שורה של מעשים קטנים בבית. אך על מה חושב וינסלום. מה מעסיק אותו בתוכו, מה עוזר לנו לבנות קווים לאופיו? זה שהוא קורא שייקספיר? שהוא יושב בין אלפי ספריו?יש לו רובה בבית. הוא לא השתמש בו מעולם, הוא רק מנקה אותו מדי פעם. ודרך אגב אנו לומדים על סבו של וינסלום שהיו לו כל כך הרבה מדליות ע החזה שבקושי עמד זקוף. סבא שחזר ממלחמת הבורים ואחר מלחמת העולם הראשונה. אנשים שנהרגו ונמחקו כפרטים מההיסטוריה. לאביו ירש את המדליות ואמר לו שמצידו כבר אפשר לזרוק אותן. הוא נלחם בקרב על הסום. מיליון אנשים נפלו בקרב הזה. חצי מליון בריטים, מאתיים אלף צרפתים ויותר מחמש מאות אלף גרמנים. חמישים ושמונה אלף נהרגו רק ביום הקרב הראשון. הוא הביא משם את הרובה שלו. הוא לא זרק את המדליות. לא זורקים כך סתם מליון אנשים.אביב כבר נלחם במלחמת העולם השנייה בהולנד. וכשחזר, גם הוא לא ירה יותר אף ירייה אחת. הוא יודע לירות ברובה המשפחתי, אך הוא לא השתמש בו. הוא איננו צייד. חמישים ואחת שנים חי וינסלום בבקתה המבודדת אך נדמה לו שפעם כמעט והתחתן.הוא מביט בפרחים האחרונים של הקיץ הפורחים מסביב לבקתה עוטף אותם בניילון שיחיו עוד כמה ימים עד שהכפור יהרוג אותם. הוא מודה להם על קרבתם וריחם הטוב ממנו נהנה. אחרי יומיים הוא יוצא עם רובהו והורג את הצייד הראשון שהוא רואה. אתה מבסה-דם סחוי. הוא אומר לגופה. מתים, השפה האליזבתנית יפה להם. הפעולה הבאה היא ניקוי הרובה, כי את הרובה טוב לנקות מיד אחרי השימוש כדי שגרגרים לא ידבקו לקנה. מסורת נלמדת מאביו. באוסף המלים השקספיריות הוא מוצא את יורד עפר, נאלח, מרע. בלילה הוא מפזר חופן גרגרים לציפורים החוזרות עם לילה לקונן על גגו. בבוקר הוא יוצא לצוד צייד ולהרוג אותו. ולמחרת הוא צד זוג ציידים נוסף. הוא יודע שזה יותר מדי, שרק אחד הרג את הובס, כלבו, אחד משלושתם. שניים יותר מדי יגידו אחרים.כמה שנים קודם לכן הופיעה מתוך היער קליר, אישה שאיבדה את דרכה. היא נשארה אצלו ישנה אתו, ואמרה לו שהוא צריך כלב כדי שלא יהיה לבד לגמרי, כך הגיע הובס לבית. קליר במשך כמה שבועות כמה פעמים. הובס היה קופץ ללקק אותה. הוא רוצה להשאיר עליך את הריח שלו אומר לה וינסום. חשבתי שמתוך חיבה, היא אומרת. גם, אך הריח חשוב. אחרי כמה ביקורים נעלמה ולא חזרה.מדף לדף הערכה לכתיבתו של דונובן עולה. יכולת התיאור שלו, בין אם זה הטבע, או האדם היא נפלאה. אפשר לא רק להתענג על הספר אלא להתמכר לו. ואז הוא מתיישב לחשוב על קליר. איך הגיעה אליו. האם פרשה לו רשת. תחבולה. הוא נזכר בפרטים קטנים שאז לא שם לב אליהם ועכשיו אין לדעת עדיין אם עולות בו חשבות פרנואידיות או שהזיכרון מעלה דברים משל עצמו. האם היא באמת רימתה אותו מהרגע הראשון. שהיא לא אבדה בדרך ולא הגיעה בתמימות ובמקרה."לא הייתי רגיל לאופן שבו לומר מלה פירושו לתת שם לרגש כלשהו....הייתי צריך לדעת שלפעמים אנשים מתקרבים כל כך עד שהם מגלים שהם זרים"

הזרות והבדידות שליוו את וינסום עד אותו רגע מסוים והיו נסבלים, או טוב יותר, נבחרו להיות דרך חיים מתערערים. הוא נצרך לעשות פתאום את מה שלא עשה קודם. לדבר. להתקרב. להיות אנוש בתוך קשר. עד כה היו לו שלושת אלפים חברים בכריכות עור בהוצאות ראשונות שאמרו לו ודיברו אתו ולימדו אותו שפה, והיה הובס, הכלב שאותו הביאה לו אישה בשר ודם ששינתה את שיווי המשקל של דממת חייו. הובס נרצח והאישה עזבה. את העלמות האישה הוא שרד לכאורה. רצח הכלב שינה את מבנהו הפנימי.מכיוון שהספר מוגדר כספר מתח, והוא הולך ונעשה כזה אשאיר את העלילה לקוראים. אך מה שקורא בכתיבה הולך ומתפתח. אם בתחילה וינסום היה רק איש של מעשים, כעת לאט לאט אנו נכנסים לתוך המחשבות שלו ולומדים להכיר אותו גם מבפנים. עוקבים אחרי השינוי שחל באיש השקט החי בבדידותו שהכרנו אותו כקורא שקספיר.וכעת עולמו משתנה לחלוטין. רמזים ראשונים הם דברים שהוא נזכר בהם, כמו הסיפור על סבו שחזר מן המלחמה וחי חיים שקטים עד שאחרי עשרים שנה התחילו לבקר אותו בחלומות האנשים שירה בהם. ולא רק הם, אלא גם הילדים שהיו יכולים להיוולד להם. "המדליות והרובה לא היו הדברים היחידים שהביא מן המלחמה. הגברים שהרג הזדחלו לאורך ימים ונהרות, דרכים וגבעות, מטר ביום,בלי לטעות בדרך, כאילו הנחה אותם מצפן מכוון אל סבי, וכשמצאו אותו ודאי הריחו את החלומות שלוף וגם טעמו אותם, ואכלו אותם עד שהם עצמם היו לחלום היחיד שנשאר לו בראש, היחיד ששנתו יכלה ליצור, ולכן תוך זמן קצר הוא הפסיק לישון"כשצלף יורה באדם אחר, במלחמה, הוא מחכה לעתים שעות לירייה אחת בודדת שאם יחטיא אותה יבוא עליו כל הצבא שמולו. צייד חיות הוא דבר אחר, אם לא הרגת את החיה היא תמשיך פצועה לחפש את הגורים שלה. ציד אדם וצייד חיה, זה העולם שבו מתנהלים חייו של וינסום. הוא גר באזור מותר לציד. ובאשר לאדם, אביו אמר לו "יש אנשים החייבים לגרום כאב לאחרים כדי להרגיש פחות כאס בעצמם" לג'ררד דונובן יש יותר מניצוץ של משורר בתוכו. בתוך הפרקים הקצרים מתחבאים תיאורי נוף, עונות שנה, טבע ומשטח אין סוף המתוארים כמו בתוך שירה אמיתית. שירה אמיתית, כזאת הנסמכת על שייקספיר ובני זמנו. שפה שצריך להבין אותה כשם שצריך להבין את שפת הכלב הנובח אליך.את הסרט התפוז המכאני ראיתי בפעם הראשונה בניו יורק לפני שהגיע לארץ. ראיתי וכעסתי. לא שלא הערכתי את עבודתו הנפלאה של קובליק הבמאי, אך זו גם הייתה הטענה שלי נגד הסרט. הידיעה שבניו יורק של אותם ימים יכול בחור כזה לחכות בפינת רחוב סמוכה ולהרוג צופה שיצא מהסרט מלא רחמים על פסיכופטים אלימים. המניפולציה הלא אמיתית שבה הוא הכריח אותי כצופה לחבב את האיש האלים שמכה אונס ורוצח בשביל חדוות האלימות שלו, ומולו עומדת קבוצה האמורה לייצג את החברה שאני נמנה עליה ומציגה אותי כפסיכופאת לא פחות מאותו גיבור, וסופו של הסרט שאני שמח בשמחתו של אותו חדל אישים שהוא מצליח "לסדר" את החברה. אני לא חושב שהמנגנונים הם כלילי שלמות. וייתכן שהייתי תומך במהפכה. אך לאלימות של איש אחד כמו שאותו גיבור הוצג בסרט היא מחלה. אין בה דבר מהפכני ואין סיבה שאשמח בשבילו. וגם לא בצורה שונה קצת לא אשמח בשמחתו של גיבור קן הקוקייה. גם בוני וקלייד עוברים את תהליך ההזדהות אתם. נכון שהם מתים בסוף הסרט, אך לב הצופים נשבר מול בלט המוות של הזוג היפה העליז ו"הגיבור" וזו איננה מוסריות צבועה. חוסר המוסריות הוא בסרטים מהסוג הזה.יש הבדל גדול בין יצירה הנכנסת לראשם של רוצחים, אפילו סדרתיים פסיכוטיים ומביאה אותי כקורא להבין אותם ובין לגרום לתהליך של הזדהות ורחמים מוגזמים עליהם. דונובן הוא מוסרי. אנו מבינים את וינסום. הולכים אתו בשביל הנקם. אך בסוף הדרך ישנו האדם האמיתי, המחובר לתרבות ולשקספיר. ובטרגדיה כמו בטרגדיה, המסך האחרון נופל על המחיר שמשלם הגיבור.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן