 |
|
מתי שמואלוף. צילום תמונה: מוטי
קיקיון |
בימים
אלה בין מאבק חברתי אחד למאבק חברתי אחר, בין תביעות הקיפוח של הנכים לבין זעקתם של
העולים מאתיופיה, ניתן לזהות בין כותבי השירה קול המבטא מחאה חברתית באשר לקיפוח
המתמשך של חלק מאזרחי הארץ.
מתי שמואלוף הוא משורר צעיר שכותב כאן ועכשיו על עוולות שנגרמות לחלקים שונים
של האוכלוסייה. רבים הם המשוררים החוששים לבטא קול מחאה ולרוב הם עוטפים את המחאה
בקודים שלא תמיד נהירים לציבור הרחב. שירתו של שמואלוף בהירה וחדה. הוא משתמש
בשירתו כמו קן ציור ושולח אל האטמוספרה הציבורית את קולותיו.הוא משמש כפה לרבים
שנמנעים לזעוק, ורבים שואבים משירתו כוח וגם נשענים עליה. המשורר אינו המשורר
הראשון שכותב על קיפוח חברתי באופן בהיר ונקי. ניתן לראות בשירתו של מתי שמואלוף
המשכיות לשירת המחאה שצמחה כאן בארץ בדורו של ארז ביטון. שירת המחאה של שנות השבעים
בה התמקד ארז ביטון בביטויי מחאה שאינו לוחמני ובוטה אלא ביטוי למצב קיומי של עולי
המזרח, המנסים להשתלב בארץ והם נדחים על ידי החברה המבוססת. מתי שמואלוף כמו ארז
ביטון כותב על השונות של האוכלוסייה יוצאת המזרח, כמו עולי עיראק בספרו בין שמואלוף
לבי חזז (הוצאת ירון גולן, 2006 ). זהו ספרו השני לאחר הספר מגמד צלקות (הוצאת
חלונות ,2001). בספריו מקיף המשורר את מעגל המקופחים, לא כמשוררים אחרים ועל כך
בהמשך. המשורר שהינו פעיל חברתי מאוד בולט בקשת הדמוקרטית המזרחית. החל משנת 2006,
הוא עורך יחד עם בת שחר גורפינקל את כתב-העת הספרותי "הכיוון מזרח" (גיליונות
12-15).
בספרו השני "בין שמואלוף לבין חזז" מבטא המשורר את עוצמת הדיכוי שחווה כבן שנולד
ליהודים יוצאי ארצות ערב – "המזרחים". בשירו " וזה לא ציטוט, זה אות צורב על
צווארי" כותב המשורר שמואלוף בשורות הסיום את תחושות הדיכוי. "אנחנו העבד והשפחה של
הומרוס וביאליק/ קוראים מזרחית, כנגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשירה. "התחושה
של המזרחים כמדוכאים ונחותים לעומת התרבות השלטת.
הומרוס ו-ביאליק
כמטונימיה לתרבות שהפכה לתרבות העל ותרבותו של המשורר היא התרבות המסמנת את החלשים
והמוחלשים בחברה.
את דמותו של האב ניתן לבחון דרך עיניו של המשורר. בשיר "אבי כמו שטיח פרסי נפרש
מתוך שעון סודי בעיניי" (שם, עמ' 8) המשורר משחזר את אביו כיוצא לשוק "רמלה לוד" שם
היה רוכל . האב כיהודי הנודד החדש , בהגדרה חדשה מגדיר הבן את אביו כתלוש החדש של
ההוויה הישראלית החדשה. אין זה היהודי הנודד הגלותי ממזרח אירופה אלא יהודי ממוצא
מזרחי שנמצא כאן בארץ כנטע זר, ההוויה של האב כמי שאינו שייך למקום, ומקום עבודתו
הוא סך הכל שוק. כלומר הוא נבעט אל שולי החברה כחסר כל. ואת זאת רואה בן וסופג את
געגועיו של האב אל עבר אחר. הדימוי של האב לשטיח פרסי, גם מבטא את עוצמת בדיכוי.
כפי ששטיח פרסי הוא שטיח שמשתבח ככל שדורכים עליו כך אביו. הכותרות של חלק משירי
הקובץ השני הן כותרות ארוכות שיש בהן מטען סיפורי והן יוצרות בתחילה תחושה של
תימהון בעיניי המתבונן. הכותרות מלמדות גם על רצונו של הדובר לספר את הסיפור של
המדוכאים של הקרובים אליו ושל הרחוקים.
הייחודיות של מתי שמואלוף היא במידת הישירות. שיריו הם כמו הצעקה של הצייר מונק
בתחילת המאה העשרים. מתי שמואלוף כיוצר גם מאזין לדיכוי של עמים אחרים, בשירתו הוא
מעניק במה גם לדיכוי של העם הפלשתינאי.
 |
|
מגמד הצלקות
מאת מתי שמואלוף. ספר שירים. הוצאת גוונים תל אביב. 2001. הספר זכה במענק
ביכורים מטעם הועדה האמנותית של מפעל הפיס. בנוסף, הספר זכה לתמיכה מקרן יהושע
רבינוביץ לקידום האמנויות בתל אביב. עיצוב: ג'ינו שמואלוף. |
בשירו
"עבדות בראס אל שטן- באדמת סיני 2003" (שם, עמ' 10), מתעד המשורר את עבדותו של
איסמעיל בן ה-13. הוא פונה אל הקוראים הפוטנציאליים ואומר להם: אתם שזוכרים את
העבדות שהייתה במצרים לפני אלפי שנים צריכים לזכור שהעבדות עדיין קיימת בעידן
המודרני. ככל שהתקדמנו אנו רומסים ודבר לא משתנה. הדיכוי היה לפני אלפי שנים והוא
עדיין קיים בעוצמה רבה. עד כמה מעיקה בעיית הזהות בחיי היום יום של המזרחים בישראל
ניתן למצוא בשירו של מתי שמואלוף "בין אום כולתום לבין אמי":
אמא שלי מדברת עם סבתי בשפה/ העיראקית,
הטבולה בשפה / העברית – מ- ערבית, אבל כשהיא באה הביתה/ היא מבקשת שאסגור את שירת
אום –כולתום/ ושאשים מוזיקה אחרת / כדי שלא ידעו מי/ אנחנו.
קולו של המשורר כמשורר מחאה נשמע על רקע הזדהותו של המשורר עם מצוקותיהם של החלשים
בחברה, ולא רק מזרחים. בריאיון הבא ניסיתי לתהות כיצד צומח משורר מחאה. הנה הריאיון
לפניכם:
ש. מתי, בעקבות התבוננות בשירתך אפשר לחוש שהיא מייצגת אג'נדה חברתית. ולכן,
היום יותר מאי פעם יש לשירתך משקל חשוב בהוויה הקיומית שלנו, אתה מוכן לספר לקוראים
כיצד משורר מגייס את עצמו לאג'נדה חברתית, במה הדבר כרוך?
ת. אני לא מגייס את עצמי לאג'נדה חברתית. היא פורצת מתוך קרביי. אני כותב על
מה שאני מרגיש. וקשה להתעלם בלב, ברגש, במחשבה היהודית והחברתית מהיסודות הגזעניים
המונחים בתשתית המדינה שבה הפערים כל כך גדולים בין העני לעשיר, בין היהודי והערבי,
בין האשכנזי והמזרחי, בין הגבר לאישה, בין מרכז לבין שוליים, בין האזרח הישראלי,
לבין האזרח הפלסטיני הכבוש ועוד. אני קם בבוקר קורא את כותרות העיתונים, כותרות
הדוחות של הארגונים החברתיים, יוצא לשטח להפגנות, וקורא ספרות ביקורתית בנושא וכל
החוויות במהלך חיי חודרות לתוך הפואטיקה ומבעבעות בשיריי. אני לא מגייס את שיריי,
אלא רק במקרים שבו מבקשים שאכתוב במיוחד על נושאים מסוימים וגם אז זה לא מתרחש. אלא
אני מביא שירים שכבר כתבתי בעקבות חוויות שחדרו לתוך השכונה המזרחית שלי השוכנת
בתוך הלב השחור שלי.
אני עצוב וגם שמח ששיריי מקבלים משקל כל כך חשוב בחברה בישראל, מצד אחד אני עצוב על
כל מה שכתבתי, כאמור, על הפערים, הדיכוי החברתי, הכיבוש והגזענות ומצד שני שמח כי
שיריי כמו שירים חברתיים אחרים מחייבים את התודעה הציבורית והתרבותית להתייחס לבעיה
ולהקשיב לה ואולי גם לחפש לה דרכים שאפשר לנהל אותה בתחום הפוליטי.
ש. היום אנו שומעים קולות של קיפוח של אפליה שנשמעים מפיהם של העולים
האתיופים, אני מוצאת שיש קווים אנלוגיים בין הקיפוח מנת חלקה של העדה האתיופית לבין
הקיפוח אותו חווה עולי צפון אפריקה או ארצות המזרח. אתה יכול לעמוד על כמה מקווי
הדימיון?
ת. קודם כל אנו בפעילות החברתית והתרבותית של השיח המזרחי החדש לא מדברים על
קיפוח. כי קיפוח הוא סוג של בקשה של חלוקת משאבים בתוך המערכת הקיימת. אנו מדברים
על דיכוי, כי אנו מזהים מבני דיכוי אשר נמצאים בצורה יסודית בתוך ההסדרים החברתיים,
הציבוריים, התרבותיים, הכלכליים המבנים את המדינה שלנו. דיכוי מבקש לשנות את השיטה
שיוצרת פערים וגזענות ולא לקבל חלק בתוכה. כמו שאמרו הפנתרים השחורים, או שתחלקו את
העוגה בצורה שווה, או שלא תהיה עוגה.
היהודים האתיופים הם דומים ליהודים הערבים וצאצאיהם בדיכוי שהם עוברים בחברה
בישראל. הם זוכים לגזענות גלויה כזו שקשורה למוצאם, צבעם והעבר האפריקאי שלהם. גם
היהודים הערבים וצאצאיהם בישראל זכו וזוכים לגזענות בשל מוצאם, צבעם והעבר
האסייתי-אפריקאי שלהם. נכון, אנו לא דומים ליהודים האתיופים וצבעם הופך אותם למטרה
גלויה לגזענות הטבועה במערכות החברתיות הישראליות. אך הם רק קצה הקרחון של הדיכוי
החברתי והם רק מוכיחים מה שהשיח המזרחי מנסה להוביל לקדמת הבמה הציבורית והתרבותית
בישראל. מערכת ה"קליטה" שלהם בישראל, מההעברה לפריפריות, הבית ספר המקצועי, תהליך
ההדתה שהם עברו (התהליך שבו הם צריכים להוכיח את יהדותם ומסירתם לידי הרשויות
הדתיות), השיח הגזעני שליווה את קבלתם דומה למערכת הפריפריאליזציה, הדה ערביזציה
והפרולטריזציה שעברו המזרחים בישראל. כיום מדינת ישראל לא מוכנה להעלות את הקהילות
היהודיות האתיופית ומאמירות גזעניות אנו מבינים ש:
א. טיעון "תרבותי" – כי הם באים מאפריקה ואין טעם להשקיע בעם חסר "תרבות" מתאימה
להסתגלות בישראל.
ב. טיעון "ביולוגי" - הממסד לא מוכן לקחת את הסיכון משום הפחד מאיידס.
ג. טיעון "מעמדי" ניאו-ליברלי – הממסד לא רוצה להשקיע בהם כסף בזמן שישראל מצמצמת
את תקציביה החברתיים.
כל אלו מזכירים לא במעט את ההתעלמות מהפערים ההולכים וגדלים בין אוכלוסיות שונות.
אף המזרחים זכו ועדיין זוכים ל:
א. טיעון "תרבותי" – ההורים של המזרחים והתרבות שלהם אשמה במקום המעמדי שבו הם
ממוקמים ולכן אין טעם להשקיע בהם.
ב. טיעון ביולוגי – קשה לשכוח את פרשת חטופי תימן או פרשיית הגזזת או הגבלת הילודה
המזרחית בשנות החמישים והשישים ואחרות שהראו שהממסד חושב בצורה סטריאוטיפית הקושרת
בין הגוף המזרחי לבין שאלות חברתיות.
ג. טיעונים ניאו-ליברליים - אין למדינה כסף להשקיע במדינת רווחה כי היא רוצה
להתחרות בעידן גלובלי בהצלחה רבה עם מדינות אחרות
 |
|
בין שמואלוף
לבין חזז מאת מתי שמואלוף. עיצוב: ג'ינו שמואלוף. |
ש.
האם אנו כחברה קולטת עלייה הפקנו לקחים בעקבות העליות הראשונות למדינה או לדעתך,
אנו מדינה שמרנית ולמעשה אין כמעט שינויים בתפיסה המהותית שלנו כחברה ?
ת. לא, לא הפקנו לקחים. אנו אכן שמרנית ואין כמעט שינויים מהותיים בחברה
הנוכחית. רק הרטוריקה הפכה אחרת והגזענות לכאורה מוסתרת ומוסווית יותר.
הניאו-ליברליזם לא מאפשר שום דעה חברתית על שינוי יסודי במערכת הדיכוי החברתי
בישראל. יתרה מזה,
הניאו-ליברליזם אשר מקצץ בתקציבים החברתיים מצד אחד ומהצד האחר מעניק את הכסף
בצורת הטבות כמו רפורמות במס לעשירים – מחזיק מאחוריו הנחות תרבותיות אשר דרושות
שינוי. אך ישנה דחייה בפרוגראמה הרב-תרבותית או המחשבה היהודית החברתית שתשנה את
מערך הכוחות והקצאת המשאבים לאוכלוסיות שונות בחברה.
ש. בשירתך יש קוים בולטים של האג'נדה שאתה אוחז בה. אשמח לדוגמאות שתביא
בעצמך.
אני אביא את השירים ואקווה שהקוראות והקוראים יעשו בעצמם את החיבורים (-:
שירים מתוך הספר השירה הראשון "מגמד הצלקות" (הוצאת גוונים, 2001)
ג'אז, לויסקי/לוינסקי
כאן לא רחוק מהתבלין האמיתי
כאן בירה שותה אנשים ומתבקעת בכרסה
עשן רומני ממיס באוויר בריזת בשר צוענית
והלכלוך ברחובות מתרפק על המתים.
כאן פעמוני הרוח
כותבים שירה מסתורית
כאן לא רחוק מהמים, אמא אפריקה
לועגת לגברת אירופה שברחה
אחרי שבנתה בה כמה בנינים
יפים, עמוסי שדים יצוקים כהלכה.
פרטים על הספר "מגמד הצלקות"
(2001)
שירים מתוך "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (הוצאת ירון גולן, 2006)
מה תרבותי בתרבות?
בערב השירה ביקשו ממני להיות תרבותי
לספר מדוע הגעתי לשירה
מבלי לספר על מלחמת המילים
מבלי לשזור את חרוזי הגזענות
כמו לארגן ערב אגרוף ולשבת בזירה
קשור עיוור.
ש.
אתה כמשורר ואיש רוח בוחר להתמקד בתפיסת עולם מסוימת, האם התפיסה הזאת אינה מסרסת
ומגבילה אותך? האם מסירותך לעניין החברתי מונעת ממך להתפתח כמשורר בעוצמות חדשות?
אתה מוזמן להביא לי דוגמאות כאן לשירים חדשים.
ת. לא, אני לא כותב מתוך תפיסת עולם מסוימת ולכן היא לא מסרסת ומגבילה אותי.
ההפך אני משנה כל הזמן מקורות השראה, השפעה, ומנסה בכל דרך פואטית להעשיר את הכתיבה
שלי. אם לא הייתי מתעניין בצורות שונות של כתיבה ומתכתב עם יצירה בארץ ובחו"ל אז
הייתי משתעמם. ברגע שאני רואה שקיים צל של ספק שאני משכתב את עצמי, או כלוא בתוך
גבולות השפה שלי, אני ממתין לבואה של צורה פואטית חדשה.
דוגמא אחת היא משירים חדשים שאני כותב בימים אלה לספר שנמצא בכתובים "אוצרות של
זעם". בשירים אלה מקורות ההשראה שלי הם אביב גדג', גבריאל בלחסן ו-להקת אלג'יר
ומוזיקת הרוק הקורעת לב שהם מייצרים. הפואטיקה שלהם כוללת ייאוש גדול, כאב חד התופס
את הגוף, שילוב של המחשבה היהודית בתוכיי מוזיקת הרוק הרותחת ועוד.
הנה טיוטות של שני שירים מהספר החדש:
אחרי הופעה מעולה של אביב גדג' ולהקתו בבארבי
בשבירה, במצולות, בלב המתפרק
בבלוז, בצניחה, ללא עזרה, קהילה
בתפילה אל
לעמוד בעיניים פקוחות מול הגולם
בשקר של המילה ולהתכוון
מה שידוע כאהבה של משורר מת
לפרק את הגופות ולהחזיר להם את הזיכרון
בעיר ללא
בחופה שחורה,
תחנות רוח נעמדות
ובאין ריצפה
מבקשת דבר אלי עכשיו
לפני שיהיה
סוד
***
העוני בשר מבשרך
"לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי. פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי
עם הזולת. להיות זר לעצמך ולזולת"
עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, יהדות ומהפכה, עמוד 131
בתי את התקווה של בני
למדי מאימך את חוכמת הרחם הריק
המתמלא בירח ולא מבקש תמורה
למדי את המלנכוליות הזועמת בהיותך שרת הבריאה
פרקי את הגבריות מהכדור התועה
הלבישי אותו במדי "אישה"
הכיני את קיברו
הכיני את קברך
בגן הציבורי, בכפר, במקלט, במחסום
של השירה או פתחי את ארון בית הכנסת
וקרעי את האדמה.
ש. מתי, אחרון , כיצד אתה רואה את העתיד במדינה שלנו גם כיוצר וגם כאיש שבחר
לסמן עצמו כסמן חברתי. איזו פעילות יכולה לסייע לנו כחברה, והאם היו שגיאות שלא
ניתנות לתיקון?
ת. אין שגיאות שלא ניתנות לתיקון. אבל הדרך ארוכה. עלינו להחזיר את מדינת
הרווחה ולהשקיע בתקציבים חברתיים שרוקנו. עלינו לסיים את הכיבוש ולוותר על זכויות
היתר אשר רכשנו בשל המציאות הקולוניאלית. עלינו לשלב את האוכלוסייה
הפלסטינית-ישראלית (ערבים-ישראלים) בתוך השיח הציבורי, החברתי, הכלכלי, הפוליטי
והגיאו-פוליטי. עלינו להביט למזרח התיכון בתהליך של דה-הומניזציה לסובייקט הערבי,
ללמוד וללמד את השפה הערבית, את ההיסטוריה והתרבות הערבית.
עלינו לייצר מערכת אזרחית ולשתף את החברה האזרחית בדיונים של מדיניות חברתית,
כלכלית ופוליטית. לא ייתכן שגנרלים ובעלי הון ישלטו באמצעות מנגנוני המדינה וישליטו
עלינו מציאות של כוח ושחיתות.
החינוך בארץ פגום, פחות מחמישים אחוז מהתלמידים מסיימים עם תעודת בגרות, עלינו
להשקיע בחינוך בכל מחיר ולהפוך אותו לחברתי ולפוליטי. ביום שילמדו את ההיסטוריה
החברתית יקום לנו עם שלא יסכים לעבור תהליכי דיכוי. כיום אנו חיים ללא אופוזיציה
פוליטית. אך ביום שההיסטוריה החברתית תהיה כחלק מדפי הלימוד אני כולי מאמין שהיכולת
לעבור תהליכי דמוקרטיזציה בחברה בישראלית תהיה קלה יותר.
עם קצת צניעות, אומר שלא נדע אם כל תהליכי השינוי יולידו את החברה שאליה אנו
מייחלים, אך אפשר ללמוד תוך כדי תנועה. העתיד כבר נמצא בקריסה. עלינו להציל את
החברה בישראל כבר לא בשבילנו אלא בשביל ילדינו.
---------
בעקבות הכנת הכתבה והריאיון עם מתי שמואלוף הרהרתי ביוצרים רבים שעלו מעיראק וגם
בני עולי שהפכו בארץ ליוצרים בולטים בעברית. אפשר להעלות כאן את שמותיהם של
רוני
סומק, הרצל ובלפור חקק
כמשוררי כור ההיתוך, בגלוי ובסמוי. גם סופרים בעלי שם יצאו מעולי עיראק ביניהם
אלי עמיר ו-סמי
מיכאל. יהדות עיראק יש בה כוח רוחני, כנראה, עוד מימי ישיבות בבל סורא ופומבדיתא.
גם המשורר מתי שמואלוף שייך לזן הזה והוא כותב בעוצמה מאוד גדולה ומאוד בולטת, והוא
מחזק את השורות הקיימות.
שירת המחאה היא שירה עוצמתית, היא עשויה לעורר התנגדות ולשתק את הקורא, קשה להתעלם
ממנה. אני חייבת להתוודות לפעמים קשה לי לגשת ולקרוא שירת מחאה, זה מעורר בי דחייה
ממבט ראשון. כנראה, שחיינו כאן בזמן האחרון הובילו אותי לעיין בשירתו של המשורר
הצעיר והמחונן מתי שמואלוף וכאן באתי לומר, באמצעות הריאיון והבמה שאני מעניקה לו
שיש לשירתו מקום מכובד בעולמנו. הוא מעניק לנו תקווה שגם נשמע את קול הזעקה ואולי
נתקן מעט מן העוולות שאנו כחברה גורמים. צריך לדבר על כך ולפעול כנגד התופעות של
הדיכוי. איך כתב המשורר. "הגיע הזמן לומר הדיכוי לא הסתיים".
|
|
|
אייל ( 2007-12-25 21:43:18 ) בתגובה לemago |
|
|
הערבים, הנכים, המרוקאים, האתיופים, הרוסים, התימנים, הבוכרים,
ועוד ועוד....
וכולם מאשימים את האשכנזים, מה כולם רוצים מן החיים שלנו, האשכנזים???
כאילו כולנו עשירים ונצלנים,
כאילו דפקנו אותם לפי איזו תוכנית סודית???
מן הראוי, שכל ה "מקופחים" האלה, יעזבו אותנו בשקט,
כל אחד מהם, שלא הולך לו בחיים, מייד מאשים את "הקיפוח" שהאשכנזים
הפילו עליו, די כבר !!!
ההורים שלי, האשכנזים, גדלו בעוני משווע, ורק לאחר 45 שנות עבודה קשה,
הגיעו למצב כלכלי טוב מאוד.
ללא ירושות, ללא מתנות, וללא שחיתויות...
שיפסיקו לבלבל את המוח על קיפוח.
והאשכנזים? הם באמת הכי מסכנים, כי, כל אשכנזי, שלא הולך לו בחיים,
אין לו את מי להאשים, אלא רק את עצמו...
לנו, האשכנזים, אין את הפריבילגיה, לתלות באחרים את כשלוננו,
וליילל על כך, ללא הרף.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל,אני חולק עליך.לחלוטין.כולל הסגנון
|
4 |
|
עלאם עאקל ( 2007-12-26 04:45:26 ) בתגובה לאייל, ( 1 ) |
|
|
שאינו במקומו.אינו במקומו,מכיוון שמתי שמואלוף הוא אחד היחידים שבאמת
עושה משהו לטובת המסכנים שבחברה.
http://www.notes.co.il/mati/39580.asp
http://www.notes.co.il/mati/39610.asp
מבחינתי,למתי שמואלוף יש זכויות רבות.נוסף לכך,הרבה מהטענות שמתי
מעלה,נכונות.רק צריך להיות מהצד השני,כדי לראות על מה הוא מדבר.המקרה
האישי שלך ושל משפחתך אינו הכלל.הוא היוצא מהכלל.תמיד,לאורך כל
ההסטוריה,כאשר באו אנשים וטענו נגד הקבוצות בעלות זכויות הייתר,הקבוצות
החזקות יצאו נגדם בשלל כינויים וחרפות.
חבל שגם אתה נסרך לשם.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שושנה ויג ( 2007-12-26 14:20:59 ) בתגובה לעלאם עאקל, ( 4 ) |
|
|
הייחודיות של מתי שמואלוף היא בחיבור שהוא
יוצר במודע בין יוצאי ארצות ערב לבין הערבים כאן.
מקווה שדייקתי בהגדרות.
שושנה
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-12-26 15:43:00 ) בתגובה לעלאם עאקל, ( 4 ) |
|
|
כל ההאשמות האלה, מצידם של המקופחים, מופנות אל האשכנזים,
ובאופן כוללני.
הגיע הזמן, ש "המקופחים" יבינו,
שישנם גם הרבה אשכנזים מקופחים, ובאותה סירה, איתם.
הדיכוי בישראל, אינו על רקע גזעי, אלא על רקע שונה.
אין פלא, שבסופו של דבר, המקופחים, רואים, בכל אשכנזייה זקנה,
איזו מכשפה, שחיה על חשבונם.
כולם מבלבלים את המוח על "צפון ת"א" העשירה,
ואני, מכיר כאן, המונים של מבוגרים, שחיים מן היד לפה...
וכשאני רואה את הכסף הרב, שנשפך, במועדוני הזמר של "המקופחים",
ובבתי הקאזינו המחתרתיים שלהם, ואת המכוניות שהם מגיעים איתם לשם,
אז, אני מבין, שמשהו כאן, אינו פשוט כפי שזה נראה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
לא קיפוח אלא גזענות וחוסר שוויוניות
|
5 |
|
ד. בציר ( 2007-12-26 07:22:35 ) בתגובה לאייל, ( 1 ) |
|
|
לזכותו של מתי שמואלוף יאמר, שאינו מדבר על קיפוח אלא יש לו משנה סדורה
בכסות פואטית. הוא תוקף את תופעת הגזענות וההתנשאות ומביא ציטטה
מיליטנטית מהפנתרים השחורים ´או שתחלקו את העוגה בצורה שווה, או שלא
תהיה עוגה´.
שמואלוף הצליח לעלות בשירתו ובתגובתו הציבורית בעייה כאובה המלווה את
המדינה מזה למעלה ממאה שנים. תופעות של העדפה היו כבר קיימות בימי
המדינה שבדרך. ליד קבוצת כינרת, זכרון ורחובות הוקמו מושבות עבדים
שחורים. לעתים נדמה, שאלמלא נסיבות מלחמת העולם השנייה ספק אם הוא
ומשפחתו היו זוכים לעלות לארץ ושעריה היו נפתחים בפניהם. כבר עם הקמת
המדינה הייתה סלקציה בהעלאת יהודים וסדרי עדיפות.
מאבק הלובש לבוש ספרותי כשל שמואלוף הוא בעל עוצמה אדירה.אין זאת
בכיינות אלא ליריקה חדה כתער.
אין זה מאבק בין ספרדים לאשכנזים, שכן ילדינו ונכדינו הם כבר מזמן פרי
של מיזוג בין עדתי. הם נולדו לדור שיודע להוקיר את שתי החטיבות
התרבותיות בעם ישראל. הבעיה אינה השכן האשכנזי מן הקומה השנייה, שברמת
הפרט חייו אינם טובים יותר משל השכן הספרדי מהקומה הראשונה, אלא הבעייה
היא במימסד ובגורמי השליטה בארץ העושים כבשלהם במשאבים ובסדרי העדיפות,
הנפוטיזם של קירוב משפחה וידידים, שיטת ´פרוס לי ואפרוס לך´ ו´עשירי
עירי קודמים´ הם היוצרים את הפערים ואת החינוך האפור ואת הרפואה
האפורה. מי שמסוגל להכניס ילדים אתיופיים לגיטאות בתחומי המוסד החינוכי
ומי שיצר סלמס על בסיס עדתי, בבחינת דרך ללא מוצא - דומה שעל אלה מקונן
המשורר.
עלינו לרדת מהביטויים: ´אנו האשכנזים´ ו/או ´אנו הספרדים´ ולנסות לחשוב
ולהגיב בשם חצי עם ישראל. העניין בייסודו פוליטי-מימסדי המושתת על
תפיסות של ´נחמדים´ ו´לא נחמדים´ - כאמירותיה של גולדה ובני דורה.
נדמה לי, שחוד הקולמוס של שמואלוף הוא כלי מלחמה אפקטיבי יותר מן
ההפגנות התמימות והלא מתוחכמות של הפנתרים השחורים. הסכנה שאורבת לו
שייבלע בסופו של תהליך בתוך המימסד שנגדו הוא נאבק או שיודבקו לו
תוויות.
שוש ויג, למרות מוצאה, היא בבחינת צדיקה בעיר, שהצליחה לצייר תמונה
אובייקטיבית והעלאתה דיוקן של משורר אינטלקטואל ולוחמני.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
צ. רביד ( 2007-12-26 08:18:18 ) בתגובה לד. בציר, ( 5 ) |
|
|
כתבת: "שוש ויג, למרות מוצאה, היא בבחינת צדיקה בעיר, שהצליחה לצייר
תמונה אובייקטיבית..."
כשם שקביעתך זו מוטעית, ואינה מבוססת על עובדות כי אם על הנחות משוללות
כל יסוד (גב´ ויג בת לאם שאינה אשכנזיה) - כך גם "קביעותיך" האחרות.
כשאדם טוען טענה, מוטב לו שיסתמך על עובדות.
צ. רביד
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
עלאם עאקל ( 2007-12-26 13:18:37 ) בתגובה לד. בציר, ( 5 ) |
|
|
תגובה ברוח הדברים שלך,כתבתי לפני שנתיים,באתר הארץ.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?
contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=634687
תגובה מס´ 17 .עלאם עאקל
כבר לפני מאה שנה סבל סבי מאפליה ,קיפוח,וחוסר שיוויון.אנחנו יושבים
באחד המקומות שהזכרת בתגובתך,והמופיע גם באתר הזה:
http://www.ymarkel.com/keramt.htm
ובגלל האפליה שהיתה כבר אז,היינו צריכים לעבוד קשה יותר מהאחרים, כדי
להגיע למה שהגענו.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-12-26 16:48:34 ) בתגובה לד. בציר, ( 5 ) |
|
|
אתה יודע, פגשתי בחיי הרבה מזרחיים, שבטוחים,
שהאשכנזים קיבלו דירות, בת"א, בחינם....
ולקח לי זמן להבין מדוע הם חושבים כך,
והסיבה היא, שהם עצמם, באמת קיבלו דירות בחינם, במקומות אחרים,
והיו בטוחים, שכל האשכנזים בת"א, קיבלו גם כן...
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
הירו נקאמורה ( 2007-12-26 17:33:25 ) בתגובה לאייל, ( 16 ) |
|
|
למה אני לא קיבלתי ? איפה נרשמים ? למה מספרים לי על זה רק עכשיו ? את
מי לתבוע ?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שמא תיקח על עצמך תענית דיבור?
|
17 |
|
רמי נוידרפר ( 2007-12-26 17:05:06 ) בתגובה לאייל, ( 1 ) |
|
|
אתה מגיב יותר מדי, יורה לכל הכיוונים, ומתוך הצורך האובססיבי שלך
לכתוב כאן כל כך הרבה, אומר הרבה שטויות
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-12-26 22:40:02 ) בתגובה לרמי נוידרפר, ( 17 ) |
|
|
האם אתה באמת חושב, שדעותיך יתקבלו כאן,
אם גם אתה תקח חלק בהתנפלות העדרית והפרמיטיבית עליי?
זה לא מתאים לך, בן אדם...
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
א. ר. ( 2007-12-25 22:40:12 ) בתגובה לemago |
|
|
מן הראוי שהמשוררים בארצנו יכתבו יותר ש י ר ה ופחות פובליציסטיקה.
הערך האמיתי של אמנותם לא נמדד במידת "רגישותם החברתית", אלא במידת
הצלחתם לבטא את היופי שבקיום. דבר שקשה לראותו בצד יומרותיהם הפוליטיות
הנדושות והשחוקות של "האמנים" בישראל.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אתה יודע איך זה היום...
|
3 |
|
אייל ( 2007-12-25 22:48:26 ) בתגובה לא. ר., ( 2 ) |
|
|
כל משורר, חייב להיות "קורבן" של משהו,
כפי שמשוררות וסופרות, או, זמרות,
חייבות להציג איזה סיפור על התעללות מינית, בילדותן,
בכדי לזכות בכמה דקות של פירסום.
פתאום, כולם, במדינה הזו, הם "קורבנות",
אז אם כולם הם קורבנות, אז מי הם אלה ש "קירבנו" אותם/ן???
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
צריך לדעת להודות במשגים
|
7 |
|
אורן ספיר ( 2007-12-26 12:10:28 ) בתגובה לאייל, ( 3 ) |
|
|
זו מדיניות בת יענה לא להודות שהיו שגיאות במדיניות כור ההיתוך. המדינה
הוקמה בחיפזון, ורצו להשיג במהירות את היעד של ישראל אחת. היום במבט
לאחור ברור שההנהגה האשכנזית ניסתה לבולל את העולים בתרבות הקיימת, ויש
לכך תיעוד בספרות ובמסמכים של התקופה. מי שמחפש, הכול מתועד בספרו של
סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, בהוצאת עם עובד. כך שאייל צריך
ללמוד לקבל שהטענות הללו לא מופנות כלפיו כאשכנזי, הוא לא צריך להתגונן.
היו שגיאות וצריך לחשוב איך לתקן. הבעיה שגם כיום כשמגיעות עליות ,יש
נסיון לבולל אותן בכוח ומתברר שלא למדנו דבר. שמואלוף מעלה קול צעקה
אמיתי ושושנה ויג היא השופר של השמעת הצעקה. בעקביות היא מתעדת את
הסופרים המזרחיים, ויש בכך ברכה וגם חשיפה של קול אחר.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-12-26 15:45:40 ) בתגובה לאורן ספיר, ( 7 ) |
|
|
כשמפזרים את העולים, ברחבי הארץ, אז טוענים שמבוללים אותם,
וכשמיישבים אותם ביחד, אז טוענים ש"מבדלים" אותם.
תמיד זה לא יהיה בסדר...
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שאסע נתיב ( 2007-12-26 12:55:03 ) בתגובה לא. ר., ( 2 ) |
|
|
השירה יכולה להשפיע ויש לה כוח וחשיבות בקונטקסט החברתי.
שירה שהיא אימפוטנטית היא שירה מגוייסת ,אני רואה באופן עקבי ניסיון של
החברה להתעלם מן הכותבים שיש להם זיהוי למזרחיים, ויש מעין תיקון בשנים
האחרונות הוא תיקון קוסמטי כי הוא עדיין לא מתקיים באופן הוגן ושווה.
כשיהיה לנו יוצר חשוב יוצא המזרח לא רק כקישוט וכיסוי תחת תסלחו לי אני
ארגיש שנסתיים הדיכוי.
שאסע
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
א. ר. ( 2007-12-26 22:12:53 ) בתגובה לשאסע נתיב, ( 8 ) |
|
|
מה בדיוק את ממליצה? שנקרא ונאדיר משוררים וסופרים מ"סקטור" כזה או אחר
רק לשם העדפה מתקנת שנחיצותה בכלל לא מוכחת? שנתעלם מן האיכויות
השיריות, מן האסתטיקה של השירה? שנעשה אותה עניין לשקול פוליטי גרידא?
הרי זהו דין מוות עבור שירת אמת ממש כמו כל אמנות נשגבת אחרת. יש לקרוא
ולשבח ולהאדיר רק ספרות הראויה שישבחוה ויאדירוה ויקרואה, ספרות הראויה
לשמה. ואף אם אין ולו משורר "מזרחי" אחד ששירתו ראויה ללימוד בבתי
הספר, אין לאיש זכות לפגוע בקנון הספרותי לשם פוליטיקה בזויה.
הלאה עם העדות, הלאה עם הפוליטיקה - הבו לנו אפוס הראוי לשמו, ליריקה
החוצה את גבולות שפה, דרמה אנושית על הטוב שבמושג האנושיות.
אם וכאשר ירצה אמן גדול להביע את דעתו הפילוסופית מדינית - יעשה כן. אך
ישמרו להם ה"משוררים" וה"סופרים" מהפיכת השירה לעוד כלי פוליטי מתחסד,
ומלהיות משוררים מתחסדים-בעצמם המסתירים את אפסות כשרונם האפיגוני
מאחורי "מעורבות חברתית".
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
תביעתך תמוהה.גם המשורר הוא אזרח.ובתור
|
9 |
|
עלאם עאקל ( 2007-12-26 13:06:25 ) בתגובה לא. ר., ( 2 ) |
|
|
אזרח,הוא מביע את דעותיו.אם בצורה שהוא יודע טוב מאוד,קרי,שירה,או בכל
צורה אחרת.בזמן שביתת המורים,הופיע אחד מבעלי חברת טבע,אלי הורוביץ,
(שהוא להזכירך,איש עסקים,)תחת כל מצלמה,ומול כל מקרופון,והביע את דעתו
בנושאי החינוך בארץ.לא זכור לי שמישהו אמר לו:אתה שב בשקט.אתה איש
עסקים.אל תביע את דעתך בנושאי החינוך.ואסור שיאמרו לו זאת.זו זכותו
כאזרח,שבמקרה הוא איש עסקים,להביע את דעתו בנושא החינוך,ובכל נושא
אזרחי אחר.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2007-12-26 16:27:09 ) בתגובה לעלאם עאקל, ( 9 ) |
|
|
אני מסכים באופן מלא עם דבריו של מר א.ר.
משורר אמיתי מתעלה מעל כתיבה פוליטית. שירה היא לא פמפלט מפלגתי או כלי תעמולה. משורר הוא
לא איש עסקים ולא פוליטיקאי.
שירה צריכה לגעת בנשגב. היא צריכה להתמודד עם שאלות הסובבות סביב ´מהו האדם´.
את סוגיות היום יום, את המאבקים על משאבים (שהרי זאת למעשה הפוליטיקה) נשאיר לפעלתנים
מפלגתיים ואנשי ממון.
משוררים ,כמו פילוסופים, מתווים דרך,מטרות ולפיכך שורות של שיר צריכות לדבר לאדם בהיותו אדם, לא
למזרחי, לא לאשכנזי ולא לבן לאום כזה או אחר.
הניסיון להפוך את כותב השירה לפובלציסט מחלל את הקדוש והופך את הטרנסנדנטי לבנאלי ובסופו של
תהליך לריק.
הייתי מוסיף שהעובדה שאין היום משורר מזרחי בעל שיעור קומה לא קשורה למוצא אלא לעובדה שאין
משורר ישראלי בעל שיעור קומה
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
איך אתה מסביר, מר קג´טי נגהי
|
15 |
|
שאסע נתיב ( 2007-12-26 16:40:55 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 14 ) |
|
|
מעניין כיצד אתה מסביר אתההתנשאות של חלק ממשוררי ההווה ה"אשכנזיים"
כלפי משוררי "המזרח" יש תמיד הד של התנשאות של הבטה מנקודת מבט גבוהה
ומזלזלת כלפיהם. אני לא רוצה לנקוב בשמות יש בקשת האשכנזית דמויות לא
מעטות שתמיד רואות במזרחי נחות לעומתם מישהו שצריך ללמדו.
אולי נאמר שלא השכלנו לקרוא ספרות על כל היבטיה ולכן לא מצאנו משורר
ממוצא מזרחי בעל שיעור קומה. אולי יש ואנו לא רוצים לראות. נוח עם המצב.
שאסע
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: איך אתה מסביר, מר קג´טי נגהי
|
19 |
|
רמי נוידרפר ( 2007-12-26 17:07:51 ) בתגובה לשאסע נתיב, ( 15 ) |
|
|
קג´טי נגהי מתהדר בגזענותו האנטי מזרחית ואנטי ערבית, את לעומת זאת, חוטא חטא הפוך ביוצרך
איזו ´קשת אשכנזית´ שלא היתה ולא נבראה.
בכלל , למשוררי ימינו אין כל השפעה פוליטית או חברתית, ללא קשר למוצאם.
הרי לא תוכל לנקוב בשמו של משורר אחד, בין אם אבותיו חיו על גדול הוויסלה או על שפת החידקל, שי
שלו השפעה כלשהיא על ציבור ישראלי כל שהו.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ויקיפד מצוי ( 2007-12-26 18:39:27 ) בתגובה לשאסע נתיב, ( 15 ) |
|
|
שירה מזרחית הינה סוגה ספרותית הקשורה לשירה הישראלית.
השירה המזרחית קשורה עבותות לספרות התורנית של יהודי ארצות האיסלאם.
השירה המזרחית החלה לפרוץ עם הדהוד התהליכים הפוליטיים של ההכרה
במזרחיות מחד גיסא ובניית מדינת הרווחה לאחר המרד של הפנתרים השחורים
בשנות ה-70 מאידך גיסא.
חוקרת הספרות חביבה פדיה מגדירה את השירה המזרחית ככזו הנשענת על שני
יסודות. יסוד אחד מייצר שיח של זהות והגירה. היסוד השני מייצר מודוסים
פואטיים חדשים. שני יסודות אלו מכוננים מחדש רצפי זיכרון, שפה
והיסטוריה. חוקר הספרות חנן חבר רואה את השירה המזרחית ככזו אשר חושפת
את הנרטיב הלאומי והבנייתו האלימה.
מבכירי המשוררים המזרחים נחשב ארז ביטון ולאחריו רוני סומק, סמי שלום
שיטרית, מואיז בן הראש, שמעון אדף ומתי שמואלוף. המשוררות המזרחיות
הבכירות הן פרופ´ חביבה פדיה, ויקי שירן, אמירה הס, ברכה סרי, מירי בן
שמחון, שלי אלקיים, יאלי השש, יונית נעמן ועוד.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
עלאם עאקל ( 2007-12-26 17:06:05 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 14 ) |
|
|
שירה פוליטית קיימת מאז שקיימת שירה.
האיליאדה ,
http://benyehuda.org/frischmann/ilias.html
מסתיימת בקינה הנוראית של פריאמוס מלך טרויה, על מות בנו, הקטור. זאת
שירה נוקבת על מוראות המלחמה. שירה פוליטית לכל דבר, במאה השמינית לפני
הספירה.
הטרגדיה, "הפרסים" ,של אייסכילוס,
הדרמה העתיקה ביותר, שהשתמרה מהמאה החמישית לפני הספירה, מספרת על
שכול וחרדה מתבוסה במלחמה ,ומתריעה מפני גאוות הניצחון המעוורת .
(אייסכילוס נקנס על המחזה הזה, כי הוא הביא את הקהל לידי בכי).
מהי שירה פוליטית, אם לא היחסים שהיא מקיימת עם המציאות, עם המוסר, עם
הקיום האנושי עלי אדמות? ומה ערכה של השירה ,ומה חשיבותה לנו, בלי
היחסים האלה?
היום, ובכל הזמנים, במקום הזה, ובכל מקום, שירה פוליטית היא השירה
האינטימית ביותר. בה המשורר מתעמת עם פצעי המציאות, בוחן את עמדתו
ביחס לעולם ,ושואל את השאלות המוסריות והאנושיות הנוקבות ביותר.
השירה, כתופעה תרבותית-אנושית.
לא שירתו של משורר אינדיבידואלי זה, או אחר.אם השירה קשובה רק לעולמו
הפנימי של הכותב, אם השירה אינה נוגעת לזמנה ולעולם שבתוכו היא קיימת,
אם השירה אינה מחוברת לבני האדם ומגיבה לעוולות ולזוועות, זו שירה
עקרה, סגורה ,ומוגבלת. איך היתה נראית שירת העולם, בלי שירת המחאה של
מילוש, של ברכט, של אודן, של נרודה, של ואייחו? בלי ברודסקי,
מיאקובסקי, שימבורסקה, ייטס?
האירועים ההיסטוריים שהמשוררים האלה כתבו עליהם ,חלפו. חלקם נשכחו. אבל
שיריהם נשארו ,ויישארו. כעדות היסטורית. כביטוי לרוח האדם ,וכהישג
אמנותי רב-ערך. שיר פוליטי ,יוצר קריסטליזציה של המאורע הספציפי,
ומעביר אותו אל המישור העקרוני הנצחי, שמעבר לנסיבות ההיסטוריות של רגע
כתיבתו. לפיכך, יצירה פוליטית בעלת ערך, גם אם שוב אינה אקטואלית,
לעולם לא תאבד רלבנטיות. בדיוק כפי שאי אפשר לומר על יצירותיהם של אידה
פינק, או פרימו לוי ,כי "התיישנו".
זכות הדיבור היא זכות יקרה. האם אנחנו אמורים להשאיר אותה רק
לפוליטיקאים ולגנרלים? אמנים ומשוררים הם חלק מהקהילה. הם מדברים
מתוכה .איך אפשר לשלול באופן גורף את הדיבור הזה, החיוני לנו כל כך?
השלטון והתקשורת מדברים בסימני קריאה!. אנחנו זקוקים לסימני השאלה, של
השירה.
שירת מחאה ,מצדיקה את עצמה מעצם קיומה. וחשוב להדגיש, גם בזכות איכותה
האמנותית. הטענה כאילו תכנים אקטואליים והומניסטיים מחייבים שירה שטחית
ופלקטית, היא הכללה ,שלא אני צריך להפריך אותה. די בשיר מטלטל של דליה
רביקוביץ ,או בשורות חדות כתער של מאיר ויזלטיר (שלא לדבר על
ביאליק,ה"משורר הלאומי",) כדי לשלול את הקלישאה הזו מכל וכל. מגוון
הנימות והטכניקות לטיפול בנושאים הפוליטיים, הוא רב ועשיר. מהברוטלי,
למכמיר הלב. מניתוח אינטלקטואלי, עד זעקה ולחישה.
והיום, אי אפשר לכפות על השירה הזו, הכללות שחוקות שעבר זמנן.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2007-12-27 02:33:19 ) בתגובה לעלאם עאקל, ( 18 ) |
|
|
ניו אנסים פוליטים יש בהרבה יצירות אך ביצירות אמיתיות שהן ראויות לשם "יצירה" יש הרבה מעבר.
בהומרוס יש פוליטיקה ויש גם המון רבדים אחרים. וזה היופי בספרות אמיתית שהיא רבת ממדים. הכוונה
שלנו פה הייתה למשוררי מחאה חד גוניים ומשעממים שכל כתיבתם היא פמפלט פוליטי עטוף בעטיפת
סטירה או סתם איזו מטפורה פה ושם אבל מעבר לזה יש ריק רעיוני.
מצטער, לא כל מי שיוצא נגד הממסד או מי שמפרסם איזה כתב מחאה ראוי לכינוי משורר.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אי אפשר ללמד מישהו ,שיודע ה-כ-ל.
|
27 |
|
עלאם עאקל ( 2007-12-27 04:30:25 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 26 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שירה לא צריכה לגעת בנשגב
|
32 |
|
דולצינאה ( 2008-01-05 21:18:12 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 14 ) |
|
|
היא לא צריכה שום דבר.
משורר כותב על נושא שהוא בוחר לכתוב. זה יכול להיות כתוב טוב ומעניין
או לא.
יש משוררים גדולים שכתבו שירה פוליטית. משלנו וגם בעולם.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
א. ר. ( 2007-12-26 22:21:38 ) בתגובה לעלאם עאקל, ( 9 ) |
|
|
עד כמה שהדבר נוגע לי, רשאי המשורר לשפוך את נפשו ככל אוות-נפשו
בדמגוגיה צבורית. שיבושם לו.
אך אל נא יתימר לכתוב את הפרק הבא בתולדות השירה העברית. תולדות
מפוארים שראו פסגות בהבעה ופואזיה למן שיר השירים ועד ל-"מתי המדבר",
(ושבניגוד לעמדתו של מר נגהי, עוד יראו פסגות כאלו אף בעתיד).
מכתם הוא מכתם והשמוש בו כמניפסט פוליטי של אדם פרטי הוא לגיטימי ורצוי
במדינה דמוקרטית. אך שירה היא שירה. חשוב לרגע מהי משמעות הדבר.
הוויכוח שלנו אינו עקרוני פה כלל וכלל.
פוליטיקה - כן! - עבור מי שחפץ בה (ולא נשאל לסיבת הדבר) - אך לא בשירה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ומה דעתך על המונח:"המשורר הלאומי"?
|
28 |
|
עלאם עאקל ( 2007-12-27 04:33:54 ) בתגובה לא. ר., ( 24 ) |
|
|
לפי השקפתך,המונח הזה הוא אוקסימורן.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: ומה דעתך על המונח:"המשורר הלאומי"?
|
29 |
|
מר קג´טי נגהי ( 2007-12-27 04:58:18 ) בתגובה לעלאם עאקל, ( 28 ) |
|
|
בהרבה טקסטים מתייחסים לשייקספיר בכל מיני כינויים שהופכים אותו למשורר הלאומי של אנגליה.
שיקספיר לא כתב שירה פוליטית אם כי בוודאי ניתן למצוא בעבודות שלו המון התייחסות פוליטית ברמה
האלגורית.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מתי שמואלוף והחרא בעינקום של סמי שיטרית
|
22 |
|
אהרון תמוז ( 2007-12-26 22:01:01 ) בתגובה לemago |
|
|
האנטי/פוסט ציונים כמתי שמואלוף עושים כל מאמץ למחוק מההיסטוריה את
פשעי הערבים כנגד היהודים הילידים במדינות ערב. מתי שמואלוף ניסה כבר
בעבר לגלגל את אשמת הטבח שנעשה ביהודי בגדאד על הבריטים ועל הציונים.
דברי מתי שמואלוף
בןדרור ימיני, אני לא מומחה גדול לצפון אפריקה, אבל אני אזמין את סמי
שלוםשיטרית שיצטרף ויכתוב את דעתו. לגבי הפרהוד, תשמע אני לא בא לשכנע
אותךבדעות אנטי ציוניות ואני יודע שהאמת איפה שהוא באמצע בינינו. אבל
חבל שאתהמתעלם לגמרי התפקיד של הבריטים ביצירת הפרהוד, כחלק מיצירת
סיבה להיכנסלעיר. חבל שאתה מתעלם מהמשפט שעשו השלטונות העיראקים
לאשמים, חבל שאתהמתעלם לגמרי מהקשר בין היהודים העשירים, שוב האליטות,
(כלומר האלמנטהמעמדי) לקולוניאליזם הבריטי, שיצר דיסנוסס בעיראק שנוצל
על ידי הלאומנים.חוץ מזה אסור לקרוא לפרהוד כאירוע יחיד, באותה הצורה
שמתייחסים ליחס שלאירופה ומיזרח אירופה ליהודיה.
פשוט לפי שמואלוף
היהודים אשמים
חבל שאתה מתעלם לגמרי מהקשר בין היהודים העשירים, שוב האליטות, (כלומר
האלמנט המעמדי) לקולוניאליזם הבריטי,
ומי שיזם את הפרהוד לפי שמואלוף היו הבריטים
אבל חבל שאתה מתעלם לגמרי התפקיד של הבריטים ביצירת הפרהוד, כחלק
מיצירת סיבה להיכנס לעיר.
על הפרהוד ומה שקדם לו
http://www.tsofar.com/zofar/see_article.asp?id=5491
צילום הודעתו של מתי שמואלוף
http://www.flickr.com/photo_zoom.gne?id=521450815&size=o
סמי שיטרית על פגיעת ערבים ביהודים
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1156469
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
כשיסתיים הכיבוש הערבי על א"י נוכל לנשום
|
30 |
|
אייל ( 2007-12-28 17:38:46 ) בתגובה לemago |
|
|
רק לאחר סיום הכיבוש הערבי על כל ארץ ישראל נוכל לנשום לרווחה ולעסוק
בבעיות נוספות שיש כאן.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
גיורא לשם ( 2008-01-03 19:34:16 ) בתגובה לemago |
|
|
אני יליד הארץ, 1940. הורי הגיעו לכאן לפני השואה, האחד מפולין והאחד
מהונגריה.
איש לא נתן להם או לי מתנה כלשהי, שילומים, פיצויים וכו´. כל מה שהיה
להם ולי (דירה בדמי מפתח) נרכש בעבודה נאמנה.
ועתה לדור אחרון -- אני, כביכול, אשכנזי, רעייתי, ולא כביכול, ילידת
טהרן. ובכן, מהם ילדי ונכדי? מזרחים, ספרדים, אשכנזים?
מעניין שמכל התוויות שבוויכוחי הסרק האלה, הגדרת הזיהוי "ישראלי" אינה
מוצאת לה שימוש.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אם נרצה או לא חזונו של בן גוריון מתממש.!
|
33 |
|
שי ( 2008-04-29 14:10:52 ) בתגובה לemago |
|
|
מטרתו של דויד בן גוריון הייתה להשכיח את מנהגי ומטליות הגולה,ולעשות
כור היתוך,ולעשות את כולם צברים.המטרה שלנו ,של הדור הצעיר להסתכל
אחורה,לעבר השורשים של אבות אבותינו ולהנציח את אותה מסורת יפה,השפה
הגלותית והמנהגים.לצערי כיום אם נרצה או לא נרצה זה כבר
קורה............בני הדור החדש,הצעירים ממש לא אוהבים את המנהגים
והשירים של אבות אבותם שברו מעיראק ושאר מדינות ערב ובקושי ממלמלים
מילים בערבית עילגת..............אני עיראקי שלם בן 20 וקורא לכולם
להנציח את תרבות הגולה ולא להיטמע בין האשכנזים.המנטליות שלהם נורא
שונה משלנו,אין בינינו שום טיפת דמיון,הם רעים,קרים,אנחנו חמים
ואנושיים.
|
הגב להודעה זו
|
|
|

|
| | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | | |