אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלבר ממי: נציב המלח נשאר לנצח


התמונה של הרצל חקק

זרקור על אלבר ממי – 55 שנה לצאת הספר "נציב המלח" לאור: זהות יהודית במשבר - ללכת קדימה, להביט לאחור או לחפש מוצא אחר

אלבר

אלבר ממי / נציב המלח. הוצאת עם עובד.

אלבר ממי כתב כמה ספרים, חלקם ספרי הגות, אך עד היום זוכרים לו חסד נעורים בעיקר בשל ספרו רב העוצמה "נציב המלח". במשך השנים התבטא ממי הן ביחס למשבר הזהות היהודית, הן ביחס לנפתולי קשרינו עם הערבים – וביטא דעות גם ביחס לקולוניאליזם ולגזענות. בימים אלה אפשר לציין מלאת 55 שנים לפרסומו הראשון של "נציב המלח", הרומן הנצחי שלאלבר ממי. היום כבר אפשר להביט לאחור, לאותו נציב מלח, להביט ולראות עד כמה הדברים מעוררי מחשבה, מעוררים לדיון בנושא זהותנו, בנושאים כמו גלות וגאולה, יהודים כאן ויהודים בגולה ועוד.ככל שהזמן חולף, מתברר שחייו של אלכסנדר בנילוש, גיבורו של ממי בספר "נציב המלח", עדיין מספרים לנו סיפור, עדיין רלבנטיים גם לימינו, גם לחיינו. הלבטים של בנילוש, ייסורי ההתבגרות, קשיי הזהות – כל אלה נראים כל כך רחוקים ועם זאת כל כך קרובים.

בשיר של איתמר יעוז קסט, בספרו האחרון "הבית מאזין לקולות", הוא שר: "מי אתה, שאלתי, אך בעצם / לשאול רציתי: מי אני כעת?".ממי נולד בדצמבר 1920 וכיום הוא חוגג מלאת לו 88 שנים. בשנת 1953 יצא לאור ספרו הראשון, הרומן la satue de sel - נציב המלח. את ההקדמה לרומן כתבאלבר קאמי.

הספר "נציב המלח" תורגם לעברית בשנת 1960 בידי יוסף לוז ויצא לאור בהוצאת "עם עובד" ב'ספריית ילקוט'. רישומי הזמן עדיין לא נמחקו, וההדים ממרחק נראים כאילו מדובר בעידן אחר לחלוטין, עידן התמימות. אבל משהו מנסר שוב באוויר, אותם הרהורים ולבטים שבים ושובים אותנו: אותו וידוי של גיבור הרומן, ועצמת הוידוי לא פחתה עם השנים:"אולי מאריך הזיכרון אותה תקופת אושר שבה הייתי תמים בעולם, שדימיתיו תמים". אלה שורות הפתיחה לפרק השלישי של הזיכרונות. כיום אתה קורא את השורות, וחש שאתה קורא שירה. גן העדן האבוד הולך להיעלם. הסיפור נפרש טיפין טיפין, ואנו נחשפים לעלילת חיים עשירה של הגיבור, של הקהילה שבה הוא חי. מעבר לשלשלת האירועים, אנו מגלים ביומן הכתיבה של הנער לא רק ספיגה של תרבות המערב והערצה לערכיה, אלא גם אותות לאסון שיבוא: התפכחות הדרגתית ומייסרת, התנפצות התמימות, התנפצות האושר. סיפור העלילה משתרך בנתיב מפותל של לבטים בין מרד להמשכיות, בין "אושר של חיים קצובים" לבין הפרת "הסדר הקיים". אין המדובר רק בספר חניכה ובתהליך התבגרות, אלא בסיפור חיים שיש בו צוהר לחיי הקהילה, שיש בו משל על השבר שעבר על הזהות היהודית לאחר תהליכי החילון וההשכלה.

אם סברנו כי מדובר בתהליכים שקרו רק באירופה, נחשפים בספר "נציב המלח" תהליכים עמוקים של משבר זהות בקרב צעיר יהודי בקהילה היהודית בטוניסיה, בגטו היהודי.ממרחק של זמן ברור לנו היום יותר ויותר פשרו של הסבל, מתבהרת משמעותו של השבר : הלבטים של בנילוש הם ראי לתקופה, לזמן הסערה, לנפש צעירים רבים בדור. כיום ממרחק של יובל ניתן לומר, שהלבטים שלו רלבנטיים גם לימינו: הקרע בין ארון הספרים היהודי לבין הקדמה המערבית, בין האמונה לבין החילון. לעתים יש תחושה שאותה "תלישות" לבשה צורות וחלחלה עד לזמננו. אנו מגלים שרידים שלה גם בקרבנו, גם בחברה הישראלית. כל שורה כמו מכה בנו ושואלת, היכן אנחנו.דילמה – יהדות ישנה מול עולם חדש ומפתהמיהו גיבור הספר? בנילוש הוא ילד יהודי הגדל בגטו היהודי בטוניסיה. מאבקו של בנילוש במשפחה, בקהילה, בקרב חבריו משקף חיפוש בלתי נפסק, ניסיון לברר את 'המצב היהודי'. שאלותיו, דרך הייסורים שהוא עובר – כל זה מזכיר לנו דרך חתחתים די דומה, שעוברים היום צעירים ישראליים רבים, והנהירה להודו היא רק אחד הסימפטומים. חשבנו, שלאחר הקמת מדינה יהודית ריבונית, ניפטר מכל בעיה של זהות, שנצליח לעצב די מהר זהות ישראלית יהודית חדשה. מתברר שגם בארץ המובטחת, אין הבטחה שכל התהיות תיעלמנה.סיפורו של בנילוש וסיפורו של הגטו הם תיאור ציורי של קהילה במשבר: אלבר ממי מיטיב לשרטט זהות יהודית מזרחית הקלועה בתווך בין התרבות האירופית- נוצרית לבין החברה הערבית- מוסלמית. הנער בנילוש הוא בגדר משל. בנילוש הילד הוא דוברו של המשבר: הוא חי בצלן של שתי תרבויות. תרבות הבית כל כולה מסורת ומנהגים דתיים ואמונות. בחוץ הוא סופג תרבות, שהחברה משדרת לו כתרבות חדשנית יותר, מותג נוצץ יותר. מוכרים לו תרבות של קידמה, ומשדרים לו כי זה המסלול הנכון.

הילד ניצב בעין הסערה, והרוחות מכות בו מכל הכיוונים: חינוך מסורתי, מורשת קדומים – ומול כל זה: העולם החדש מציע פיתויים, רוחק אופקים. העולם הישן נראה צר אופקים , דומה כל כך לגטו הסגור. לפני הצעיר היהודי הסקרן נפתחת אופציה של דרך מזמינה, מבטיחה גדולות ונצורות. בתוך שלל הסוגיות והלבטים, נפרשת עלילה, והמספר טווה סיפור אנושי: התמודדות יומיומית עם השינויים, סיפור התבגרות על קשייו, המרד של גיל ההתבגרות , וכמובן גם הצד הסבוך של ההתבגרות המינית.חופש ומרחב מול הסתגרות

אלבר ממי

סיפור חייו של בנילוש כמו סיפור חייה של הקהילה, הוא סיפור של מעברים. המשפחה שלו גרה בגטו תקופה ארוכה, בסמטת טרפון, ואחר כך עוברת המשפחה לגור יחד בבניין אחד כ"משפחה מורחבת".הפער מרחיק את הילד מביתו ומקרב אותו לעולם שבחוץ, לעולם בית הספר. בנילוש מעדיף את שמו הלועזי אלכסנדר ונזהר מלהזכיר את שמו העברי מרדכי. בנילוש בוחר בדרך ההשכלה, בדרך המערב, והוא מאמין שכאן ההזדמנויות רבות יותר. הוא זוכה בפרסים הסוללים לו דרך להצלחה.הנער פותח במסע להגשמה עצמית - ובהדרגה הוא ניתק מן החוטים הקושרים אותו לסביבה היהודית, לבית הספר היהודי ולפטרון הרוקח. ההכוונה של הפטרון וההורים אינה לרוחו, והוא מתחיל להיאבק על חלומו. בנילוש מנסה לעצב לעצמו דרך ייחודית, והמחיר ברור לו: ויתור על ארון הספרים היהודי, על חיק המשפחה האוהב, על הפטרונות הכלכלית.אותה תחושה שהכרנו בספרי ההיסטוריה, של משכילים יהודים באירופה, המאמינים כי האמנציפציה תפתור את בעיית השתלבותם בחברה האירופית, עולה בפירוש מיומנו של אותו צעיר יהודי בקהילה מן המזרח, מן הגטו של טוניס. ההתפכחות לא מאחרת לבוא: "לאט לאט, בדי כאב הבינותי, כי נתקפחתי מעצם היוולדי בעיר הזאת" , (עמוד 68).התלוש היהודי נותר בין העולמות. תחושתו קשה :"תלוי ועומד בין שתי תרבויות...והמבקש לשבת על שני כסאות אינו ישוב בשום מקום" (עמוד 75).מצב ללא מוצאזרותו ליהדות טרגית, שכן הוא זר גם לעולם מנגד. הניסיון של מוסלמים משכילים לקרב אותו אליהם נכשל, והוא מבין כי המצב אינו הדדי ואינו סימטרי. האמת היא מרה – הוא זר גם לאירופים וגם למוסלמים. בן סמעאן המוסלמי מטיח בפניו: "הציונות...עלולה לקומם את כל העולם הערבי". בנילוש נדרש לוותר לא רק על דתו אלא גם על לאומיותו.מגדל האשליות שנבנה במהלך הבריחה מזהותו הקודמת מתפרק די מהר.

סערת מלחמת העולם השנייה היא רוח פרצים המטלטלת זהויות . המאורעות הופכים לנייר לקמוס החושף הכל . התרבות האירופית נגלית כפושטת רגל: "תרבות, אשר תליתי בה את כל תקוותי"...."אירופה כולה נמצאה בת עוולה" (עמוד 186).לפתע מתברר לו, שהקוד הישן של התפילה משמש דבק מלכד. כשהם מתכנסים מציע בנילוש לשיר את 'התקווה' (עמוד 200). עמוק בלב הוא מבין, כי הוא בכל זאת זר לכולם: "מעולם לא נחשבתי בעיניהם כאחד משלהם ממש".בנילוש מבין בפיכחון, כי חייו בקרב החברה החדשה והזרה הם "חיי בינתיים" ( עמוד 230) והוא קובע בכאב : "עברי נעל את הדלת בפניי...לעולם לא אמצא פתרון לבעייתי, כי אני הוא הבעיה". סיפור של בנילוש הוא סיפורו של העם היהודי בגולה. כל זמן שהוא חי בארצות ניכר, לא יוכל לשנות את גורלו. כיהודי שנקלע בין התרבויות מצבו של הגיבור טרגי. הוא רואה עצמו כיהודי 'נידח מבחינה מדינית וחברתית'. אין הוא יכול לשוב אל אביו ואמו מפני שחש הוא בושה לנוכח ערכיהם ומהותם, אבל המסלול הנגדי של המערב אינו אפשרי באותה המידה . שני חלקי ההוויה שבו קרועים: "בכל פעם התמוטט איזה חלק מעצמי". ( עמוד 234).בנילוש מנסה לפתור לעצמו את החידה: "היכול אוכל כאשת לוט, שהפכה לנציב מלח, להוסיף ולחיות מעבר למה שעיניי רואות?".הספר מסתיים ביציאה למסע באנייה: בנילוש רוצה להתנתק מהסתירה הטראגית שנקלע אליה, כדי לעצב לעצמו זהות חדשה – מחוץ לקהילה, מחוץ לסביבה המשכילית. דומה שהוא מנסה לבנות לו עולם דמיוני, עולם אגדי הרחוק מן המציאות חסרת המוצא. תיעוד חייו, כתיבת היומן, כל זה משמש אותו לגלות את דרכו החדשה. בעמוד הראשון של הספר מסכם הכותב את הווייתו במבט של מי שרואה את הדברים ממרחק : "אולי בעורכי סיפור זה, סופי לראות דבר במחשכיי, וייגלה לפניי איזה מוצא" ( עמוד 8).

אלבר ממי מניח את אבני היסוד לפתרון הציוני החדש שלו: הספר חושף משבר זהות - ושוזר הכרח לשוב ללאומיות היהודית.ממי משרטט זהות במבוכה – וכל זאת בתוך עולם חסר ודאות.כאשר ברל כצנלסון נדרש לשאלת כובד המשא של ההיסטוריה והזיכרון – כתב אל האיזון בין שני הכוחות – הזיכרון והשיכחה: "אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, , מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לנו ולזיכרוננו, לאבות אבותינו....אילו הייתה השיכחה משתלטת בנו כליל- כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?".הספר "נציב המלח" מתאר מצב בלתי אפשרי שיש בו להאיר לא רק לבטי יהודים בגולה אלא גם לבטים של צעירים במדינת ישראל. היחיד היהודי נמצא בין הפטיש לסדן – מצד אחד לשמור על ייחודו ועל זיקה לרוחות המערב ומצד שני להיות קשור ליחד היהודי. איך נוגסים מן העוגה ובכל זאת תישאר שלמה? איך שומרים על עצמאות וזהות אישית-פרטית – ומצד שני שומרים על שותפות עם בני עמך.ממי כתב בספריו על הצורך לשחרר אותנו מן המיתוס, מן הברית, ממערכת האמונות והסמלים – והוא מאמין שזו הדרך להיות עם ככל העמים. לעצב זהות חדשה. מתברר, שאותו חלום נושן של מעצבי תכנית אוגנדה עדיין בוער כנר תמיד במסתרים. ממי וממשיכי דרכו בחברה הישראלית כמו מאמינים שבריחה מזהותנו המקורית תעצב לנו עתיד אחר. אלבר ממי כפילוסוף וכהוגה דעות טווה פתרון אפשרי בספרו "שחרורו של היהודי" : ממי מתייחס לבעיית היהודים וגולה ורוקם תסריט של זיקה וקשר: קיום יהודי בגולה אפשרי מתוך זיקה לתפוצה היהודית ומתוך קשר למדינת ישראל. הקשר לעם ולמדינת ישראל מהווה עבורו תחליף.השאלה נותרה בעינה – כיצד זה למרות נסיונותינו להיות עם ככל העמים, למרות הנהירה אחר התרבות המערבית וזריקת הטלית והתפילין מן הספינה, עדיין המפרשים רועדים ברוח?

כיצד זה עדיין איננו עם ככל העמים, עדיין הברית והגורל מלווים אותנו, ועדיין אנו חשים את הבדידות של עם שונה ומיוחד? ספריו מותירים את השאלה טורדת מתמיד: האומנם ניתן לוותר על דיאלוג עם המורשת היהודית? ייתכן מאד, שזו הדרך לעצב את זהותנו בדרך השלמה יותר: אילו הענקנו לילדינו את הקשר למסורת, את הקשר לתרבות ולסמלים המיושנים כביכול, היו חשים באמת את שורש זהותם, היו מקבלים את ההסבר האמיתי למצב היהודי, למצב הישראלי.

ההתכחשות לעצמנו מעולם לא סללה לנו דרך לריפוי ולהצלה. השאלה בעקבות הספר "נציב המלח" ובעקבות פתרונות הקסם של ממי חוזרת ונשנית: האומנם אנו מקדישים את חיינו כדי לשאול את עצמנו, לאן אנו הולכים? האם קיומו המופלא של העם היהודי והשיבה המופלאה לארץ האבות אינם אומרים משהו? האם אנו אכן חשים מחויבות וקשר לזהותנו המקורית, לתרבות שיצרנו בדי עמל לאורך היסטוריה כואבת אך מפוארת? האם לא הגיעה עת לליבון דברים, עת לחשיבה נוספת, לתמורה אמיתית בטרם פורענות?55 שנים חלפו מאז "נציב המלח". צריך להביט עתה לאחור- ולהביט קדימה: לאן?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל חקק