אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דברים שרואים מכאן / סמדר שיפמן


התמונה של דן לחמן

דברים

דברים שרואים מכאן, דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם? / סמדר שיפמן. הוצאת כרמל.

סמדר שיפמן בודקת ומפרשנת בספרה החדש כמה מסופרינו לאור התיאוריה והביקורת הפוסט מודרנית. אני יכול להגיד שאני לא אוהב חלוקות מהסוג הזה. לא ממש אכפת לי אם אורלי קסטל בלום היא רומנטית, ריאליסטית, היפר ריאליסטית, מודרניסטית או פוסט מודרנית, כל עוד ספריה תופסים אותי וגורמים לי טלטלה. והיא אכן מצליחה לעשות זאת.כשמגיעים להגדרות מסוג זה אני נזכר תמיד במורתי הדגולה השחקנית מרים ברנשטיין כהן. פעם בעת שיחה פרטית איתה הזכרתי את המונח תיאטרון האבסורד. היא הסתכלה עלי ואמרה: "לחמן, אין דבר כזה תיאטרון אבסורד. התיאטרון משקף את החיים, עוסק בבני אדם ובמערכות היחסים שלהם" כשהחיים אבסורדים התיאטרון משקף זאת. אך אלו החיים שהם אבסורדים. התיאטרון נשאר תיאטרון" אפשר להגיד זאת על הספרות. החיים משתנים והספרות מבטאת את השינוי. לא הספרות משתנה. אני יודע כמובן שזה לא נכון. דרך הכתיבה משתנה. השפה נקודת הראות דרך הצגת הסיפור. ובכל זאת, ספרות היא ספרות והחיים הם שהשתנו. במבוא לספר מכניסה אותנו שיפמן לנבכי ההגדרות של הפוסטמודרניזם ולאלו שעיצבו את ההגדרה. ההגדרה השטחית (הטיפשית במידה) שבביקורת פוסט מודרניזם מותר להגיד הכל. אין נכון או לא נכון בפוסט כך שאם אגיד שאין כתיבה פוסטמודרניסטית בארץ, היא תהייה נכונה לכאורה כמו הטענה שיש כזו. אך שיפמן לוקחת אותנו אל הרציני.אחת ההבחנות בין המודרניזם לפוסטמודרניזם היא שהמודרניזם יצא מנקודת הנחה שקיומו של העולם ניתן להבנה. השאלות שנשאלו היו מסוג: איך אני יכול לפרש את העולם שאני חלק ממנו ומה אני בתוכו. מה ניתן לדעת ומי יודע זאת. איך משתנה הידע כשהוא עובר מאדם לאדם. הטקסט הפוסטמודרני שואל מהו העולם. אילו סוגי עולם קיימים. מה קורה כסוגי עולם מעומתים זה עם זה. ותוספת החשובה, הטקסט הכתוב עצמו. השפה שוב אינה משקפת את העולם. אלא השפה משקפת את עצמה כמשקפת עולם אפשרי אחד מני רבים. הכל הופך לקרנבל של אפשרויות בו בזמן.כך שהשאלות העולות בפוסטמודרניות הן מסוג: איזה עולם הוא זה. מה ניתן לעשות בו. איזה סוגי אני-ים קיימים במרחב הזה. אחת ההנחות החשובות היא חוסר היכולת של השפה לשקף עולם אלא רק את עצמה."הפוסט מודרניות עושה סימולציה של המוות. היא מייצרת עותקים של המוות באמצעות עימות בין העולמות. היא נבחנת בעיקר על ידי מה שאין. בהעדר. לכן כמעט כל ההגדרות ש הפוסטמודרניזם הוא על דרך השלילה. היעדר הסובייקט. היעדר העומק, היעדר הסגנון האישי. אך בהגדרה אחרת, כל מודרניזם היה בתחילת דרכו פוסטמודרניזם כשניסה למרוד וללכת אל מעבר להישגים האסתטיים של המודרניזם שקדם לו."הניתוח הראשון שעושה שיפמן היא של דוד גרוסמן. ואכן אין כמו הספר "עיין ערך אהבה" כמקום טוב ממנו לבדוק פוסטמודרניות ישראלית. בספר שמחולק לארבע חלקים, הגיבור הולך ומשתנה ואינו שומר על אחדות "האני". החלק העוסק בברונו שולץ הוא דמיוני שבו הופך שולץ לדג סלמון גדול. והשפה השבורה בחלקים מסוימים "המשיח לא יבוא באמצעות אותיותיה של השפה אשר לקתה באלפנטזיס. יש למצוא דקדוק אחר ועט אחר" הסיפור מרוסק. כל התנאים לכתיבה פוסטמודרנית מתקיימים. "ספר הדקדוק הפנימי" שנכתב אחריו עוסק גם הוא בלשון. ביכולת להבין את העולם. להבין את החוויה האנושית. העלילה קוהרנטית ויש לה גיבור אחד המתפתח לעיני הקורא. כך שהדקדוק הפנימי הוא ספר מודרניסטי. גרוסמן עזב את הפוסטמודרניות וחזר אל הכתיבה המודרנית.'עיין ערך אהבה' עשוי להראות כרומן מפורר. כל אחד מהחלקים כתוב כיחידה עומדת בפני עצמה. אך מה שמחבר בעיני הקורא את כל העלילות והגיבורים בצורתם השונה היא מלחמתו של מומיק בחיה הנאצית. מומיק כדמות איננו אחיד. המציאות שלו מחולקת. בחלקה היא ריאליסטית ובפרק אחר פנטסטית. כך מומיק הילד שבהתחלה הוא אפשרי וכתיבתו מוכרת, ברונו שולץ הוא לא רק דמיוני אלא שכל הפרק נכתב בהשפעת הסופר האמיתי ברונו שולץ. האפשרי והבלתי מתקבל על הדעת מתערבבים יחד ומהווים בכל זאת יחידת ספרות אחת. מומיק בכל הדמויות שלו בספר מחפש משמעות לשואה. דרך להתמודד אתה, בעבר ואם תקרה בעתיד. כך שהכתיבה גם אם היא נראית כפוסט מודרנית המשמעות והשאלה בדבר הקיום האנושי מקרב את הספר אל המודרני. ולא רק. כל גיבוריו של גרוסמן בעתיד, גם אם תהייה להם שאלה על השפה יחפשו בכל זאת דרך להגדיר את " האני" הפרטי שלהם. להבין אותו ולנסח את המשמעות של עצמם וחייהם. כך שהבחירה של גרוסמן מתוך הפואטיקה היא בחירה בסגנון המודרניסטי ולא הפוסט מודרני.עולמו של גרוסמן מורכב לא רק "מהספרות" אלא גם מהזמן הצהוב גם מנוכחים נפקדים וגם ממאמרים שהוא מפרסם לעיתים. מעורבותו בדגמים פוליטיים מחברים אותו אל הכאן והעכשוו אל היחס בין האני ובין הזולת. וכמו שאומרת שיפמן שלדעתה "הבחירה של גרוסמן במודרניזם היא בחירה פוליטית לא פחות מפואטית, גם אם להערכתי הפוליטיקה נובעת מהפואטיקה ולא להיפך".הבחירה שלו במודרניזם היא צורך ברצון להבין צורך למצוא משמעות ולהחזיק באינדיבידואלית. בהמשך מנתחת שיפמן עוד מהספרים של גרוסמן, עוסקת בשאלות החניכה וההתבגרות של כמה מגיבוריו (מישהו לרוץ איתו) ההורים ויכולתם ההורית בספרים שונים. ושוב ובדרך אחרת, סיפורי החניכה של גרוסמן, התבגרותם של גיבוריו הצעירים עסוקים בהשתלבות בחברה קיימת. בניסוח העצמי שלהם. מה שמאפיין כתיבה מודרניסטית.ההיטמעות והאינדיבידואציה הם שני הכתבים ביניהם נקרעים הצעירים. מצד אחד כל ייחודך תלוי בזה שתצליח לשמור על פרטיותך, ומצד שני, אם איש לא יראה את הייחוד ולא ישמע אותו הוא כאילו איננו קיים. לכן צריך שהזולת יכיר בך כאינדיבידואל ובשביל זה צריך לפתוח לזולת פתח, מילולי ודרך השפה הזולת ( הזולת הוא הגיהינום – אמר סארטר) והשפה המאחדת ומפרידה. הפרק הבא בספר מוקדש לספריה של אורלי קסטל בלום. שיפמן מתחילה בספרים דולי סיטי ומינה ליזה. ואני חייב לומר שהקריאה הראשונה של הספר נראה לי כמו נסיעה ברכבת שדים מפחידה של האמהות. הייתי צריך לקרוא אותו אחרי איזה זמן עוד פעמיים כדי לראות את " הספרות" להתחיל להתמצא בדברים הפנימיים ולא בסיפור והתיאור המזעזע של אותה דולי.דולי היא הגרוטסקה האימהית המרה ביותר שהוצגה בפני הקורא- המציאות הישראלית-יהודית. כל הקלישאות הסטריאוטיפיות של האימא היהודייה החרדה מתפרקות בספר לגורמים והופכים למגוחכים עד אימה.מצד אחד קסטל בלום מפרקת את התפיסות החברתיות המקובלות של האמהות, לכאורה פוסט מודרניזם מובהק אך מצד שני הגיבורות נאחזות בנרטיבים המקובלים והמקובלים הם המעניקים משמעות לחייהן. הן מתנהגות כמודרניסטיות.דולי ו-מינה ליזה הן לכאורה ניגודים. אך כשקוראים את הטקסטים מפרקים את משמעויותיו מתגלה ההשלמה של זו את זו. דולי היא האימא מינה היא הרעיה. שני מיסודות ארץ.אמא דולי לוקחת על עצמה שליטה מוחלטת על כל מה שקשור בבנה התינוק. היא אינה מסתפקת בחיסונים ואנטיביוטיקה, היא נותנת לו טיפול כימותרפי נגד סרטן שאין לו, שיהיה על כל מקרה. היא מנתחת ופותחת את גופו לראות שכל איבריו ישנם ושהם במקום. ובמקום לסגור את החתך היא מעדיפה לבנות לו שם סוג של תריסול כדי שתוכל לפתוח ולהסתכל כל פעם שתרצה. היא איננה מלמדת אותו דבר. שרידותו הפיזית היא מה שחשוב בעיניה. דולי שאין לה קשר ישיר לשואה סובלת מרגשי נחיתות כי לאחרים יש. כשהיא רוצה לתת לבנה כליה נוספת על השתיים שיש לו היא נוסעת לגרמניה לחפש כליות של יתומים והורגת כמה מהם. הפוליטיקה המקומית נכנסת לסיפור כשדולי משרטטת את מפת ארץ ישראל על גבו. אותה ארץ שזכורה לה מהתנ"ך. מאוחר יותר הילד יגדל והמפה של על גבו תצטמצם למפת גבולות 1967. לאורך חייו היא נושאת את בנה על גבה. בצורה ממשית וסמלית. היא נותנת לו את השם בן כדי שאם יקראו לו " בן זונה" יוכל להרביץ. כשהוא יוצא למלחמה היא יודעת שסכין בגב זה סבר שהוא יכול להתמודד אתו. וכך הלאה והלאה והכל בשם הריבונות על הילד. סופה, כשבן מתבגר, הוא מאשפז אותה בבית אבות. לא בבית משוגעים. בית אבות כשהיא בת 45. תפקידה כאם הסתיים.ריבונות, סכין בגב, מפת ארץ ישראל השלמה מימי התנ"ך. כולם מושגים המוכרים לנו שלא מעולם גידול ילדים. דולי היא מראה כפולה של אמהות. היא האם הרעה מן האגדות, אך בניגוד לאמהות המרושעות היא עושה הכל לטובת הילד. והכל בצורה מוקצנת ומפלצתית.לעומת דולי, מינה היא הרעיה האולטימטיבית. היא מסורה לבעלה. קשובה לצרכיו. מטפלת בו "וילדיו" היא מכבסת מנקב מבשלת ודואגת לכל מה "ששלו" היא מאבדת כל רצון עצמי. כל ניסיון להגשמה עצמית אחרת. שום דבר מה"מרד" הפמיניסטי" לא מגיע לאוזניה. היא רעיה. למרות הביטול העצמי המוחלט שלה היא תופסת את עצמה כ" אני הנני הדמות הנשית במשפחתי. אני האישה בבית הזה. ובתור אישה ניחנתי בכישרון לסדר הכל, לנקות, וגם להעניק מדי פעם"קסטל בלום משחקת בסטריאוטיפים הנשיים. מממשת ומפרקת אותם. ומתוך המבט גרוטסקי אי אפשר שלא לחוש בכל זאת שהן חלק מאתנו. וכך אם לכאורה ה"סיפור" עשוי להראות פוסטמודרני הרי שהמשמעות הפנימית והחיפוש אחר האני של שתי הנשים הללו הוא מודרניסטי.אחרי ששיפמן מנתחת את ספריה האחרים של קסטל בלום היא מגיעה לספר האחרון "טקסטיל" ספר העוסק במשפחה. האם מנדי בעלת מפעל פיז'מות למגזר החרדי. האב ממציא מדרגות נעות ספיראליות ועסוק המצאה חדשה, בגד נגד טרור. הבת גרה במושב ברוש ( על יד תאשור) והבן דעאל צלף בצבא שפיתח דרך לקרוא ספרים לרוחב.את חרדת המוות של כולם מסתירה כבר בפתיחת הספר קסטל בלום בשם המקום בו הם גרים. תל ברוך צפון ולא קריית שאול דרום. מי רוצה לגור על יד המתים. ובכלל למה לקרוא דרום לשכונה הנמצאת בצפון. בני המשפחה כולם הם דמויות מודרניות המנסות למצוא משמעות בחיים הנראים פוסטמודרניים. מנדי רוצה להעביר את בית החרושת לביתה אך גם לחייב אותה להיות" דור שלישי לבדידות האישה" מורשת שקיבלה מסבתא. הבעל רוצה לקבל פרס נובל. דעאל הקורא את ספרות המופת לרוחב חולם להיות צלם פפראצי.כל אחד במשפחה מנסה בדרכו למצוא משמעות והגשמה עצמית, כל אחד בדרכו. לא כולם יצליחו. הבת תמשיך את המסורת אך תכניס בה שינויים. דעאל ימצא את המשמעות בלהיות גם צלף מחסל וגם איש ספרות יפה.ההיסטוריה, החרדה מהעתיד (מנדי מרדימה את עצמה עד שבנה ישתחרר מהצבא) חוסר הפשר של ההווה אלו הדברים המעיקים על גיבוי ספרה של בלום. ההומור של קסטל בלום הצליח ליצור ספר שהוא קליל לכאורה וקריא מאוד. אך החרדות מתחבאות בתוכו. כמו החרדה היומיומית מהטרור, הרי אנו יודעים שאין בד נגד טרור, וגם הבד שמנסה הבעל להמציא הוא בעצם הטקסטיל שבו מתעסקת אשתו. בלום כתב קודם ספר על טרנדים. היא סופרת כמה מהם בספר החדש. ניתוחים פלסטיים למשל. חדרי כושר. שיזוף בהתזה. קסטל בלום מהלכת על קו התפר שבין טכניקות כתבה פוסט מודרניות מנטרלת קשרים ומשמעויות ובים הכמיהה למציאת משמעות שתגן עלינו, גם אם היא עשויה קורי עכביש.הפרק הבא עוסק ב-מאיר שלו. מכל הסופרים הוא זה שאפשר לכאורה להגיד עליו בלב שלם ש" תענוג לקרוא אותו" אצלו השפה, הפואטיקה הדמיון והדימויים שובי לב. לעתים עולה בי התחושה כשאני קורא אותו שלא חשוב לי מה קורה בספר, אני לא בודק משמעות וסמלים. אני קורא מלים מתאהב במלים ולא צריך שום דבר יותר. השפה כשלעצמה היא הכובשת את הלב.בניגוד לשפה הרזה הרווחת שלו הוא סופר של שפע. הפואטיקה שלו נעה בין רמיזות אינטר טקסטואליות מכיוונים שונים. כשהוא רומז לתנ"ך הוא מודרניסט. כשהוא רומז לספרות עולם הוא כבר פוסט מודרני. הוא משלה אינטר טקסטואליות ברורה ומוסווה. הטקסטים עשירים ועמוסים.השפע של שלו הוא קרנבלי. מוסווה. לכאורה גיבוריו יכולים לממש את כל חלומותיהם אך המימוש הוא מילולי בלבד. אך כל המימושים הם גרוטסקיים. ובעלי מחיר כבד. כל הגשמת כמיהה מביאה את חורבנה. כל הגשמה היא חסרת משמעות כי היא מבטלת את הצורך הראשוני. זה שנשא את האישה הכי יפה בעמק, יתאהב באישה אחרת. מי שמתחתן עם אהבת נעוריו יאמץ את השקפת אמו ויראה באישה איום על כבוד המשפחה. מי שבורח לארץ ישראל יגשים את חלומו הציוני אך לא יימלט מאהבתו ממנה ברח. בעולמו של שלו האפשרויות לא רק ניתנות למימוש. הן מתממשות לעתים קרובות.כמעט בכל ספריו נגזר על הגיבורים לאהוב את האנשים הלא נכונים, להינשא לאדם הלא נכון, ולהיכשל במימוש האמיתי. גיבוריו מאוהבים באהבה. רומנטיקנים. יש לכל אחד מהם אידיאה מופשטת לא ניתנת להגשמה של האהבה.הרומן השליש של שלו בשל ועצוב יותר מהשניים המוקדמים. הוא עצוב כי הוא מוותר על מה שהיה ברומנים הקודמים. מה יואילו מלים לאהבה" ב-רומן רוסי הפגין שלו את כוחו כמספר סיפורים. להטוטן של מלים. ב-עשיו הוכיח שהוא יכול לטוות עלילה למיתוס. בימים אחדים הוא מספר את הסיפור הפוסטמודרני של כישלונו של הסיפור, כל סיפור. "תכליתו של כל סיפור היא לתת סדר במציאות. לא רק סדר זמנים אלא גם של מעלות של חשיבות. יש אומרים שכל סיפור בא לעולם כדי לענות על שאלות" בספר כימים אחדים מתברר שהסיפור איננו מסודר מהמציאות. הוא איננו מהימן ואיננו מדרג חשיבויות. ובעיקר אין לו תשובות.שלו מפליא לספר סיפור גם כשאינו יודע את משמעותו. האם יש לו משמעות בכלל. האם יש סיבה לספר את הסיפור. ראייתו מביאה להכרה שאין לקיום האנושי משמעות ברורה שזהו ספק פוסטמודרני אך מעבר לחיפוש המשמעות נמצאת הכמיהה המודרניסטית לנסות להאמין, לנסות למצוא את משמעות הסיפור. מה שנשאר בסופו של סיפור פתלתל הוא זיכרון. קצת זיכרון לספר את סיפור הזיכרון ולאחרים, לקרוא אותו.כמה נפלא שיש מי שטורח לנתח ולפרש יצירות שכאלה למען הקורא. שום ביקורת במוסף ספרות לא יכול להקיף ונתח סופר לכל אורך כתיבתו ולהביא פרשנות הולכת ומתמשכת. מה גם שכל שאלת הפוסטמודרניות רחוקה מהקורא הרגיל. הבלבול סביב הדבר הזה" פוסט מודרני" הוא כל כך גדול. אינני יודע כמה כל זה עוזר לקרוא ולהבין. בדיעבד, אחרי הכל זה מוסיף עומק כשחווית הקריאה הישנה צפה מהזיכרון ומתחברת מחדש לניתוח עמוק שכזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן