אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אבות ובנים – ממיכל עד יונה וולך


התמונה של דליה וירצברג-רופא

עוד עלייך כעב ירד זכר האב,להזכיר ביום דין ופקודה,כי לבו שאהב ובשרו שכאבאחרונים בעולם לבגידה("קץ אב"/נתן אלתרמן)מיכ"ל מיכה יוסף הכהן לבנזון (1852-1828)הֲרִיסוֹת טְרוֹיָה (מפרויקט בן יהודה) מתוך תרגום (חלקי) של האפוס הרומי "איניאיס " מאת ורגיליוס(פירוס הורג את פאליט לעיני אביו – פריאם)הָהּ, חֶרְפַּת אָדָם! לָאֵיד אַךְ שָׂמַחְתָּ!וּלְעֵינַי אֲנִי אָבִיהוּ, הַבֵּן לִי רָצַחְתָּ! וֹנְקַם שִׁלּוּמֵי אֵל לִשְׁאוֹל יִשְׁפְּתוּךָ.אד"ם הכהן (1794 – 1878)הֲרִיסוֹת טְרוֹיָה - הֶגְיוֹן אָב (מפרויקט בן יהודה)יוֹאֵל אֵל קָדוֹשׁ דּוֹבֵר בִּשְׂפַת קֹדֶשׁלַאֲרִיךְ יָמֶיךָ גַּם עַל אֹדוֹתַיהָוִיחַדֵּשׁ כֹּחֲךָ כַּלְּבָנָה בַּחֹדֶשׁוִיבוֹנֶנְךָ, בֵּן! לִבְנוֹת חָרְבוֹתֶיהָמאביך אוהבךאד"ם כהן לעבנזאהןבחרתי ציטוטים אלה גם משום שהם משקפים היטב את נורמת השגב המקראי האופיינית לשירת ההשכלה. אצל מיכ"ל: חרפת אדם; ולעיני אני; הבן לי; ונקם שילומי אל; שאול; אביהו; ישפתוך (לשפות – להניח על אש, וכאן הכוונה: האל ינקום בך וישלם לך על מעשיך בכך שתיצלה באש הגהינום). אד"ם הכהן: יואל; לאריך ימיך; אודותיה; ויחדש כוחך; ויבוננך (ייתן לך תבונה, בינה, יכולת להבין ואולי גם כושר התבוננות); חורבותיה. הסיפור שמאחורי הציטוטים עצוב מאוד. אד"ם הכהן הנחיל לבנו מיכ"ל את אהבת העברית ואת כשרון הכתיבה. בשיר הנ"ל הוא משתומם על כך שהצעיר הצליח להתגבר על מחלתו וליצור את התרגום, והוא מלא גאווה והתפעלות. בסיום השיר מייחל אד"ם הכהן להחלמת בנו המוכשר, ממשיך דרכו, ומאחל לו רפואה שלמה. מיכ"ל מת כעבור שלוש שנים - בגיל 24 - ממחלת השחפת, ולאחר מותו המשיך האב להוציא לאור את כתביו.

חיים נחמן ביאליק (1934-1873)אָבִי (מפרויקט בן יהודה)הָהּ, לוּלֵא קָטֹנְתִּי כָּכָה, לוּלֵא רָפִיתִי כֹחַ,וָאֶתְּנָה כְּתֵפִי עִם כְּתֵפוֹ וְצַוָּארִי עִם צַוָּארוֹ אָשִׂים,נָשֹא עִמּוֹ בָעֹל וְעָמֹס אִתּוֹ בַסֵּבֶל,חֵלֶק כְּחֵלֶק נִמְשֹׁכָה, אוּלַי יֵקַל-לוֹ בִּגְלָלִי –אֶפֶס כִּי קָצְרָה יָדִי מְאֹד וּתְפִלָּתִי בְחֵיקִי כָלָתָהשירת ביאליק חוללה מהפכה בלשון השירה לאחר תקופת ההשכלה באמצעות צירוף והתכה שיטתיים של ביטויים ומילים מכל רובדי הלשון. הצירופים שנדמים בעיניי אופייניים במיוחד: לולא קטונתי; רפיתי כוח; ותפילתי בחיקי כלתה. שימוש בצורות פועל במקור מוחלט (נשוא; עמוס) והשימוש בוי"ו ההיפוך ובעתיד מוארך (ואתנה) מחזקים את היסוד המקראי בשיר בדומה לנהוג בשירת ההשכלה, אך כל אלה מתועלים אצל ביאליק לביטוי לירי של חוויה פרטית מרטיטה. ביאליק המבוגר מפליג בדמיונו אל העבר, ובו הוא רותם את עצמו לעגלת חייו של אביו בניסיון להציל אותו מגורלו המר. כילד רך בשנים וחלש בגופו אין ביכולתו לבצע את המשימה הקשה.דוד פוגל (1944-1891)ראיתי את אבי אשר טבע ("כל השירים", עמ' 122)ראיתי את אבי אשר טבעבמשברי הימים;ידו הרפה הלבינה עוד פעםאל המרחק – ואינולמקרא השורות המקוטעות על ידו המלבינה של האב, עולה ציטוט שבו הופיע איבר מלבין אחר: "רק רגל כרותה תטייל לבדד/ ותלבין למלוא כל התבל". הדהוד נוסף לציטוט זה מופיע בהמשך השיר: "לבדד נהלכתי על גדותם" - גדותיהם של גלי הימים שבלעו את האב (תחילה סברתי כי מדובר בגלי הים, אך לפי הניקוד - הַיָּמִים – זהו ריבוי של יום). הציטוט והשיר כולו מדגימים את אחת התימות המרכזיות בשירתו של פוגל - סיוטי חידלון. שיריו, וכל מה שקראתי עליהם, מלמדים על טון כללי מאופק של אדישות שחצתה כבר את גבול הייאוש. פוגל מציב בפנינו תמונות-תמונות שאין ביניהן רצף הגותי, אבל יש בהן מוזרות.דן פגיס מצטט בהקדמה לספר הנ"ל שבחים שקיבל פוגל כבר בראשית דרכו על כך שהתרחק מן הטון המקובל של דור ביאליק: "בן מלכה כתב ב-1923: 'בשירתנו העברית, אשר שלטון 'הנוסח' עדיין מעיק עליה ושטרם מחתה מפניה את כחל המליצה העקרה, ופה ושם בעקב 'האביב' עוד נסרח 'החביב', ובעקב 'האהבה' – 'התאווה' – ספרו של פוגל הוא לנו כבשורת השתחררות משלטון הנוסח. השתחררות שקטה, אבל היא מעידה דיה על שמירת ביטוי עצמי וצורה עצמית". פגיס מוסיף ומספר כי ב-1931 אמר פוגל בעצמו דברים דומים בהרצאתו כנגד בעלי הסגנון מבני דורו שזכו לדעתו לפרסום מפני שהם "בעלי לשון, שלשונם אומנותם ... הרוגמים אותנו בפצצות לשוניות שאינן מתפוצצות כלל". לפי פגיס כיוון פוגל את דבריו למשורר הבא בתור...אברהם שלונסקי (1973-1900)עָמָלוּבַבּוֹרְאִיםבְּנך אַבְרָהָם,פַּיְטָן סוֹלֵל בְּיִשְׂרָאֵל.וּבָעֶרֶב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יָשׁוּב אַבָּא מִסִּבְלוֹתָיווְכִתְפִלָּה יִלְחַש נַחַת:הֲבֵן יַקִּיר לִי אַבְרָהָם,עוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת,הַלְלוּיָהּ.שלונסקי עבד בצעירותו בסלילת כבישים והוא מתאר עבודה זו כפעילות הראויה לתפילה ולהודיה. המילה "הללויה" – בתפילת האב האוהב והחם – מעלה אותה לדרגה של עבודת קודש. שלונסקי מונה את עצמו עם הבוראים, נוקב בשם עצמו ומקדים לפעולת הסלילה את המילה "פייטן". ניתן לראות בכך גם מעין השוואה סמויה בין יוצר שירה לבין בורא עולם. המשורר מועלה לדרגת אל. יש בכך אולי רמז לכפירה אך גם ביטוי לכוחה של האמונה. המילים עבור שלונסקי היו אכן כחומר ביד היוצר. כדברי פוגל לעיל, שלונסקי היה בעל לשון, ולשונו הייתה לא רק אמנותו אלא גם אומנותו.הסופר יצחק לאור כותב עליו ("שלונסקי כגיבור טרגי", "הארץ", נובמבר, 2002): "מעשה השירה שלו הגביה עוף. הוא חיפש את המקומות שבהם מעשה הבריאה יהיה 'יש מאין' ... התשוקה הגדולה לכתוב עברית חדשה ... המאמץ הגדול להבריק (כמה דומה הופעה כזאת אצל אבידן), משהו הקשור בכוח 'הגדול מדי' של המשורר... שאינה יכולה להכיר בכוחה המוגבל של המלה, משהו בגבריות הזאת היה בלתי-נפרד מן ההעזה לברוא 'עולם חדש'... התשוקה שלו לברוא יש-מאין היא המקום שבו חבט את ראשו בקיר שוב ושוב, ובחרוזים. יכולתו של שלונסקי להמציא עברית שירית חדשה הייתה אפוא טרגית. בתוך המעשה הזה הלך לאיבוד".מעולם לא עלה בידי לצלוח את העמוד הראשון של סיפורי יצחק בבל בתרגומו. למשל: "זברוץ' שהשחיר הומה ומְעַבֵּת את חרצובות הקצף של שוניותיו.אסתר ראב (1894 - 1981)מתוך "חדשות בן עזר - מכתב עתי חינם מאת סופר נידח - גיליון מס´ 173"לאב ("קמשונים")ברוכות הידיים אשר זרעובבוקרי חורף -לאוושת זרזירים עטים -שדמות חמרה אדומות;אשר הבריכו הגפן בענווהושתלו אקליפטים כדגלי ניחוחעל מי ירקוןאהוד בן עזר, אחיינה של המשוררת, מספר כי האב לו הקדישה את השיר הנ"ל, יהודה ראב, היה איכר חרוץ, שאותו העריצה כל ימיה. בשיר "לאב" החליפה אימא-אדמה את האם הביולוגית הבלתי אהובה. האב מקיים עם האדמה קשר חושני בעל רמיזות ארוטיות גם בהמשך (למשל: חורש התלם על אף המידבר/ בוקע ראשון באדמת-בתולה/ ברוכות הידיים!).המשוררת ש. שפרה מספרת ב"מכתב עתי" הנ"ל כי "לאב" בנוי במתכונת שירי המולדת, אך לטענתה הוא חורג ממנה: "לא 'שיר מולדת' אלא 'שיר בתוך מולדת'". כ"צברית" היה יחסה של ראב לארץ אחר מזה של חבריה שבאו מהגולה כחלוצים. לא ניתן למצוא אצלה, כמו אצל שלונסקי, קשר בין החיים בארץ לבין התפילה ועבודת הקודש מבית אבא. הקשר שלה לגיאוגרפיה האישית היה משפחתי, גופני ואינטימי ונטמע בה מראשית חייה לצד סיפורי התנ"ך. על רקע שתי המסורות הספרותיות –של דור ביאליק ושל דור שלונסקי – בלטה כנטע זר. אישיותה הבלתי שגרתית תרמה לדימוי החריג שלה. סטייתה מדרך המלך של השירה באה לידי ביטוי גם בממד הצורני - שיריה נכתבו בריתמוס חופשי: בשורות קצרות, ללא חריזה וללא משקל. אורי צבי גרינברג (1981-1896)קודש הקודשים ("רחובות הנהר")‬תמיד יומם ולילה עם הרובה על שכמך, בני,אף בבוא הגואל וכתתו עמים חרבותם לאתיםוהשליכו רוביהם אל האש,אתה לא, בני, אתה לא! בשיר מספר אצ"ג על בן הבא למקום שבו נרצחה אמו בשואה ומנהל עמה שיחה בדמיונו. האם משננת באוזניו את לקח השואה – על העם היהודי לא להרפות לעולם מכוח הנשק ומכוח הזרוע. ב-1918 נערך פוגרום ביהודי לבוב, ואצ"ג וכל בני משפחתו ניצלו ממנו בנס. זו הייתה חוויה מכוננת עבור המשורר. קצרה כאן היריעה מלפרט את חזונו המקיף של אצ"ג, או אפילו מלהזכיר כיצד מתחבר הציטוט הזה להשקפת עולמו. במקום זאת אצטט הקדשה בפתחו של ספר שקיבלתי בילדותי ("מגיא ההריגה לשער הגיא" מאת בני וירצברג). הלקח הנ"ל מפעם בה בצער: "לכשתגדלי – תקראי בספר זה על תולדותיו העצובים של אביך – אשר דאג וידאג יחד עם כלל חיילי ישראל שלילדים כמוך לא יקרה לעולם את אשר קרה אותי. שלך באהבה, אבא (כ"א בשבט תשכ"ח). נתן אלתרמן (1970-1910)קץ האב ("שמחת עניים")ממאה ייעקר ונפל כרותובאחרון לא יוכל להיכנעקשים, קשים האבות למותכאלון הקשה היקרערֶוִיאֵל נץ כותב על סגנון שירתו של אלתרמן (ושל המשורר הרוסי בוריס פסטרנק ב"על קריאה באלתרמן [כלומר, על פסטרנק]"): "סגנון מטפורי שאינו ניתן לפענוח אוטומטי ... כאילו המשורר מעקם צורה בעלת משמעות לוגית מוכרת ומעלה את הלוגי והמסודר למדרגה גבוהה יותר, פיוטית". במקום אחר הוא כותב: "... הקורא את אלתרמן מבלי להכיר את שירת רוסיה אינו יכול אלא להסתייג מאלתרמן".כאן המקום להודות שכך הרגשתי תמיד. לא הצלחתי לראות את ה"קו סמוי של משמעות שכביכול חבויה מתחת לדברים הנאמרים". המטפורות של אלתרמן נדמו בעיניי חסרות מובן, מין הצטעצעות טכנית שמאפילה על התכנים. הקריאה באלתרמן הפכה מבחינתי לתהליך מחשבתי לולייני ומסמא עיניים, המותיר תחושת תסכול מול רצף אסוציאטיבי שרירותי ותמוה. הדברים לא התחברו בתודעתי לכדי אמירה לכידה. להלן דוגמה מקרית: בית אבן רודם/ בגנך השעיר/ תישי עננים התחככו לשבעם/ רועי השמים כחולי הפרוה/ בעברם את העיר/ לך מצהילים/ מקהלות חלילים/ כאל הר וגבעה/ היודע אתה, הזקן/ מדוע/ היום היונים ממלאות בעבוע/ את כל קמרוניך נושאי הקן? (סוף השיר. סימן השאלה מופיע במקור... מתוך "בית ישן ויונים", מתוך "כוכבים בחוץ"). נץ מוסיף בעניין זה: "... בניית רצפים רטוריים בעלי נימה כעין לוגית, כאשר תוכן הדברים חותר תחת כל קריאה לוגית אפשרית, ומחייב קריאה פואטית". ב"בלשנות ופואטיקה, חוקיות ויצירתיות", כותבת תמר סוברן בין היתר כי הלוגיקן-בלשן מונטגיו הציע כלים לוגיים להבנת משפטי השפה האנגלית. לפי השקפה סמנטית-פורמלית זו, המשפטים הפיגורטיביים של השירה נתפסים כשקריים בעליל. בסופו של דבר המסקנה היא כי לצורך הבנה טובה יותר של לשון השירה הפיגורטיבית, שהיא למעשה תת לשון בעלת חוקיות משלה, דרושה ראייה בלשנית וכלים בלשניים מורכבים ובלתי שגרתיים (אך מה יעשה קורא תם מן השורה, זה שאף אינו יודע מה לשאול?). הנטייה הפוטוריסטית של אלתרמן לתעוזה רבה במישור המטאפורה (אבל גם במצלול ובחרוז) היא רוסית במהותה, לפי נץ. השירה האירופית המודרנית לעומת זאת (שנציגהּ בעבודתי הוא בעיקר דוד פוגל, ובהמשך אולי גם לאה גולדברג במידה מסוימת למרות ההשפעה הרוסית) התרחקה מהקוטב הצורני-חושני לעבר שירה הגותית יותר ("הרהורית" בלשונו של נץ), שבה גובר התוכן על הצורה. אסכם את הדיון באלתרמן בדבריו הנלהבים של רויאל "הרכיב המכונן בשירת אלתרמן, הרכיב הדומיננטי בשירת אלתרמן הוא ההקשר האינטרטקסטואלי! כן, ממש כך!" לאה גולדברג (1970-1911)אחרי עשרים שנה ("מוקדם ומאוחר")שני אנשים, אכן, שני אנשים זריםמשני עברי התהום של הרס ואימה.אפילו על קברי מתינו היקריםלא עוד נאמר היום אותה תפילה עצמה.

אין לי כל סימוכין או תימוכין להנחה זו: השיר מתאר דיאלוג בין הדוברת לבין אביה. ביססתי הנחה זו על כמה עניינים: חלפו ביניהם 20 שנה. האם היה גבר אחר בחייה מלבד אביה, שהקשר עמו נמשך זמן כה רב? וגם: "לא, האמן, לא שיבתך היא זאת/ אולי רק מבטך אדיש ולא נכלם"; ועניין המתים היקרים המשותפים לשניהם. ו"אל תתחיל, למען השם!/ אין לדעת מי האשם/ כתמיד: אתה אשם/ ואני אשמה"; "כך מוטל בינינו הזמן, השנים אשר זב דמן"; ושתי המילים החותמות: "ואין כפרה". מבחינתי היה זה גילוי מפתיע: "כשהייתה בת שמונה התפרצה אצל אביה מחלת נפש, שהביאה לפרידת ההורים ולירידת המשפחה מנכסיה" (ויקיפדיה). פרופ' מיכאל גלוזמן כתב ב"הארץ" על הרומן "והוא האור" שכתבה גולדברג בצעירותה (ב-1946): "הרומן נפתח ברצח-אב סימבולי. בעודה ברכבת בדרכה לעיר, פוגשת נורה יהודי מזוקן דובר יידיש החוקר את ייחוסה המשפחתי. נורה, שאביה מאושפז בבית חולים לחולי-רוח, הודפת את שאלותיו של היהודי החטטן ולבסוף אומרת לו ב"חמה שפוכה" - 'אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!'...."הגיבורה נורה מנסה להשתחרר מהקשר הכובל אותה אל עברהּ, וכותבת על כך המשוררת והמבקרת דפנה שחורי: "אך הצפנת האב מאחורי החומה מתבררת בהמשך כבלתי אפשרית. החולי ממשיך ומבצבץ, באופנים שונים, גם מבעד לחומה המבוצרת, עד שהגיבורה מגיעה לבסוף למסקנה כי: 'כל העולם כולו חולה רוח'. (עמ' 211) נורה מתאהבת בחברו משכבר הימים של אביה, כאשר בד בבד עם התאהבותה בו ההולכת ומתעצמת ילך ויגדל הדמיון בינו לבין אביה חולה הרוח, אשר ממנו כה סלדה: 'האיש היה רזה, קומתו כפופה מעט, שיער ראשו מכסיף זעיר פה זעיר פה'." אגב, ב"משירי הבן האובד" של גולדברג: "לעולם לא יסלח אביך/ לא סליחות הוא אגר בלב". גם כאן אין כפרה.כל אהבותיה של גולדברג היו נכזבות. בנעוריה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה. המשורר אברהם בן-יצחק היה אהבת חייה – ועליו כתבה: "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה".ואם נחבר אב לאהבה, הרי הציטוט הנ"ל מהשיר "אחרי עשרים שנה" (שני אנשים, אכן, שני אנשים זרים/ משני עברי התהום של הרס ואימה/ אפילו על קברי מתינו היקרים/ לא עוד נאמר היום אותה תפילה עצמה) יהדהד בדמיון רב את השורות: "הלילה לא כרה בינינו תהום/ (...) השפלתי המבט/ ובידי עודה מוטלת יד/ שבדברים שבירים השכילה געת/ והיא כבדה ונוכריה לעד ("שירי אהבה מספר עתיק", ה'). וגם השורות: יום בו יקום בינינו כחומה/ כל עלבון קטן אשר שתקנו/ כל רגש מר, אשר בלב חנקנו/ פגיעות, אשר נשאנו בדממה. וכל מבט מושפל יהיה אשמה/ וחלומות רעים, בהם נצרבנו/ ואהבות זרות אשר אהבנו/ דרדר וקוץ, כל שעל אדמה. ביום בו נעמוד, זרה מול זר/ גזולי עתיד ונבגדי עבר/ איך תצמד עיננו הנואשת/ אל כל אשר ידענו משכבר/ ואל היום, בשלל צבעי הקשת/ נושיט היד ולא נמצא דבר ("סונטות אהב'ה", ח').נתן זך (1930)רגע אחד ("שירים שונים")לא יכולתי לדעת. איני מאשיםאותו. לפעמים אני מרגיש אותו קםבשנתו, סהרורי כמו ים, חולף לידי, אומר לי בני.בני. לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, אתי.זך מתאר כאן חוויה אישית בשפה יומיומית פשוטה למדיי. בשיר השלם יש עירוב של לשון דיבור עם לשון גבוהה יותר ("לגעת בשולי אדרתו"; בזקנו הסתבכו זרדים"). יש בו פסיחות שמשרתות אפקטים רטוריים. האיפוק ואווירת הקדרות והמלנכוליה של זך מזכירים את שירת פוגל, אך בכך לדעתי מסתכם הדמיון. בשיר זה מתוארים רגעים של קרבה מאוחרת מדיי אל אב שמת. זך אמנם הוריד את אלתרמן מגדולתו במסתו המנומקת שזכתה להדים רבים ("הרהורים על שירת אלתרמן", כתב העת "עכשיו", 4-3, עמ' 122-109, 1959), אך הוא נמנה בכל זאת עם מעריציו של המשורר. עובדה זו עולה מהסרט התיעודי "אלתרמניה" (בבימויו של אלי כהן, 2001, הערוץ הראשון). "בלש התרבות" (להגדרתו), אלי אשד, מספר כי במקביל לסרט תיעודי זה פרסם זך שיר של שבעה עמודים, ''עם אלתרמן בחולות'', שבו שני המשוררים "משוחחים" על מצב האומה. השיר גדוש ציטוטים מיצירתו של אלתרמן ומונולוגים ארוכים המופנים לזך.אוהביו של זך יאמרו כי באמצעות הדה-סנטימנטליזציה של הטקסט, כלומר על ידי הרחקת אופני ביטוי רגשניים ופתטיים מצליח המשורר דווקא לגרות את המעטה הנוקשה ושבע הגירויים של הקורא המשכיל ולעורר בו רגש כן ועמוק, חמלה ועצב. ואכן, לעתים זה קורה.יונה וולך (1985-1944)בכל שנה בקיץ ("אור פרא")בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץהַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָףוְצִלָּהּ עַל הָאָרֶץ.תָּמִיד אָבִי לֹא מִתְבַּגֵרנִרְאֶה אוֹתוֹ דָּבָרשָלֵם וְנָאָהכְּאוֹת הַחַיִּים.ושני הבתים הראשונים: בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ/ אָבִי בֶּן שְלֹשִים וְשֵש שָנִים/ שוּב מֵת בְּאוֹתָה צוּרָה/ נוֹפֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ/ עַל הָאָרֶץ/ הַצְּחִיחָה/ אֲבָנִים וֲעֲשָבִים יְבֵשִים/ וְקִלּוּחֵי הַדָּם/ זוֹרְמִים/ עִם הַחַיִּים. בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ/ אָבִי שוּב צָעִיר/ בֶּן שְלֹשִים וְשֵש/ פּוֹרֵחַ בְּשִיא חַיָּיו/ מֵת שוּב/ עַל הָאָרֶץוולך הייתה בת ארבע כשנהרג אביה מפגיעת כדור תועה בתום מלחמת השחרור ב-1948. היעדר דמות האב הטביע חותם עמוק על התפתחותה הנפשית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא