אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עגל הזהב / איליה אילף ויבגני פטרוב


התמונה של דן לחמן

עגל

עגל הזהב / איליה אילף ויבגני פטרוב. הוצאת ספרות יפה

הוצאת "ספרות יפה" עשתה מעשה והוציאה לאור את הספר "עגל הזהב" בעברית. לקורא הרוסי אין שום צורך לעשות הכרה עם צמד הכותבים איליה אילף ויבגני פטרוב. ספריהם היו פופולאריים בברית המועצות והוסרטו יותר מפעם אחת. לקורא העברית הם חדשים, כמעט. ספרם הקודם, "12 הכיסאות", כבר תורגם בשנת 2003 אך אינני בטוח שזכה להכרה שהיה ראוי לה. ובכלל, בשנים האחרונות הוציא מתוכו גל העלייה מרוסיה מתרגמים חדשים המביאים לנו ספרות שלא היתה מוכרת לנו. אם קודם הייתה לנו מתרגמת עיקרית אחת, נילי מירסקי, הרי שאחריה הצטרף לרשימה מתרגם מצוין, פיטר קריקסונוב, וכעת הולכים ומופיעים שמות חדשים המביאים את טעמיהם שלהם.כבר בהקדמה לספר עונים שני הסופרים על השאלה המתבקשת מאליה: איך כותבים ספר יחד? בהתחלה היו עונים ומספרים על המריבות, אחר כך ענו בבדיחות לפיהן כל ההחלטות נופלות בהטלת מטבע. בסוף נמאס להם ומאז ענו שהם כותבים יחד, כמו שהאחים גונקור כתבו יחד. אחד כותב והשני שומר שלא יגנבו את כתב היד.אזרח קפדן, מאלה שהכירו בשלטון הסובייטי מעט אחרי אנגליה וקצת לפני יוון, שאל למה אתם כותבים בצורה מצחיקה? והרי לנו התחלה הנותנת מעט מטעמי הספר המיוחד הזה. אך זו רק ההקדמה. הספר עצמו, סאטירה חריפה מאוד על שנות העשרים בברית המועצות המתחדשת, מתחיל כך:"הולכי רגל מהווים את חלקה הגדול של האנושות. יתר על כן, את החלק הנעלה שלה. הולכי רגל יצרו את העולם. הם אלו שבנו ערים התקינו בנינים, מערכות ביוב. סללו רחובות...הם אלו שהפיצו את התרבות ברחבי תבל. המציאו את הדפוס... כשהכול היה מוכן הופיעו הנהגים. יש לציין שגם את המכונית המציאו הולכי רגל, אבל הנהגים משום מה שכחו את זה. הם התחילו לדרוס את הולכי הרגל... מרשים לחצות את הרחובות רק בצמתים, זאת אומרת דווקא במקומות שבהם התנועה ערה ביותר... אם הולך רגל מצליח לפעמים לזנק מחוץ לחרטומה הכסוף של המכונית קונסת אותו המשטרה על הפרת כללי המדריך לשימוש בדרכים... אלוהים, אלוהים שאיננו קיים כלל, עד היכן הבאת את הולכי הרגל".והספר אכן הוא על הולכי דרך המקפצים להם החוצה מהצמתים ומן המדריך לחציית דרכים נכונה. הולכי הרגל שבספר הזה הם חבורת נוכלים בראשותו של אוסטפ בנדר.זאת לא ריו דה ז'נרו, אומר לעצמו גיבורנו המטייל בעיר הזרה אליה התגלגל. ממש לא. מהכנסייה עולים ריחות חמוצים של תפוחי אדמה שאוכסנו במרתף. כנסיית המושיע של תפוחי האדמה.גיבור הספר, אוסטפ בנדר, נוכל קטן אך חכם מגיע לעיר קטנטונת. שם הוא מציג את עצמו בפני ראש העיר כבנו של ליטננט שמידט, גיבור המהפכה. הוא מצליח להוציא מראש העיר כמה רובלים, אך כמה דקות אחר כך יופיע נוכל חדש המציג את עצמו כבנו של אותו שמידט, ואחריו עוד אחד. עסק טוב לנוכלים המסתובבים חסרי כל ברחבי רוסיה של אחרי המהפכה ומתחזים לבנים אבודים של גיבורים: נכדיו האבודים של מרקס; אלו הלא ידועים של אנגלס; וצאצאיו של קרופוטקין. כולם נודדים ומנסים לשטות בראשי ערים קטנות וסוחרים סתם. לא יעבור זמן רב ויצטרכו להקים את ארגון בניו של שמידט. שלושים בנים בגילאים שונים וארבע בנות מכוערות וטיפשות. כל אחד מהם יקבל חבל ארץ אחר להסתובב ולרמות בו.ריו דה ז'נרו היא משאת נפש של בנדר; הוא רוצה להגיע אליה. בשנה האחרונה יש לו חילוקי דעות עם השלטון הסובייטי. הם רוצים להשליט סוציאליזם והוא מתנגד. משעממת אותו הגשמת הסוציאליזם. בגלל הסוציאליזם אין יותר אנשים עשירים, ובלי עשירים אין לו ממי לחלוב כספים. כמה נעים יכול להיות לרמות מיליונר לגאלי במדינה בורגנית מאורגנת היטב ובעלת מסורת קפיטליסטית.המרתק בספר הוא שדרך סיפור הדברים מקבלים תמונת חיים ממשית של החיים במדינה הסובייטית החדשה. אלא שבכל כמה משפטים מתחבאת איזו ביקורת בניסוח. ייתכן שלנו, הקוראים המערביים, רק המשפטים המובנים מאליהם נראים שכאלה. אך יש להניח שלקורא הרוסי, בזמן אמת, היו הרבה יותר רמזים נטועים בטקסט שהיום חומקים מעינינו ולא יעזרו כל ההערות בשולי הספר. הלא קשה לצחוק מבדיחה שמסבירים אותה. אך מעבר לתחושת הסאטירה מצליחים לקבל גם את דרך החיים האמיתית: חלקי שיחות, חלקן אמיתיות, לפני שהן פונות אל המגוחך והמעורר ביקורת. המנגנון הביורוקראטי המורכב ברובו מפקידים שהיו כאן הרגע, או שיצאו בדיוק עכשיו, ולעולם אינם ליד שולחנם.כך: "באותם ימים לא שקטים כל דבר עשוי יד אדם תיפקד פחות טוב מאשר בעבר. הבתים לא הצילו מן הקור. המזון לא השביע. החשמל סופק רק לרגל מבצע לכידה גדול של עריקים ופושעים, בצנרת זרמו מים רק לקומות הראשונות והחשמליות לא פעלו כלל".קשה להבין איך עברו קטעים שכאלה את מסרק הצנזורה הפוליטית. שהרי בולגקוב, למשל, לא הורשה לפרסם את ספריו בשל ביקורת הרבה יותר סמויה, אך הוא היה סופר רציני ואולי מישהו הבין שלהצחיק את הקוראים זה מסוכן פחות מאשר לעורר ביקורת של ממש.סיפורי נוכלים שהספר עוקב אחריהם מזכירים במידה מסוימת בדיחה ששמעתי באמריקה בשנות השישים על אותו מהנדס רוסי שנשלח ללמוד שיטות בניה מודרנית באמריקה. הרוסי מתארח בביתו של מהנדס אמריקאי ולקראת סוף ביקורו הוא שואל: תגיד, מהנדס אמריקאי מרוויח כל כך הרבה שהוא יכול להרשות לעצמו כזאת ווילה ענקית? האמריקאי מסביר לו: מנפחים קצת את חשבונות הבנייה ומורידים עשרה אחוז מהמלט, שבעה אחוז מהברזל. כך בניתי את הוילה, הוא אומר. שנה אחר כך נוסע האמריקאי לרוסיה לראות מה למד הרוסי ומגלה שהרוסי גר בווילה ענקית, גדולה יותר מזו שלו. הוא נדהם ושואל: כמה מרוויח מהנדס רוסי?! והרוסי עונה לו כאן לא מרוויחים בכלל אבל אני אראה לך את הגשר שבניתי ותבין. הם יורדים לנהר ואין גשר. האמריקאי תמה והרוסי מסביר: הווילה היא הגשר. באמריקה זו הייתה בדיחה אנטי סובייטית ולא מצחיקה, אך כשסיפור דומה מאוד מופיע בספר רוסי מאותם ימים אי אפשר שלא לתמוה איך לא הוציאו להורג את הסופרים הללו. כך: "קורייקו הבין כי כעת אפשרי רק המסחר שמתחת לפני השטח. מסחר המתבסס על סודיות מוחלטת. כל המשברים שזעזעו את הכלכלה החדשה היו לו לתועלת. מכל דבר שהמדינה הפסידה עליו עשה הוא רווחים.... קורייקו לא פקפק שהמצב הקודם יחזור. הוא שמר את עצמו בשביל הקפיטליזם".גם אם זו פרודיה על נוכל, מסתתרת מאחריה תקווה של אנשים רבים ברוסיה של שנות העשרים.אין להבין מהציטוטים שהספר עוסק בתחלואי החברה הרוסית הנבנית ברצינות מוחלטת; ההיפך: הספר מצחיק ומבדר. הדמויות אנושיות וגם אם אינן הולכות בתלם המוסרי, הרי שקל מאוד לחבבן.בנדר וחבורתו חוצים את רוסיה, מחפשים את האנשים אותם יוכלו להפיל בפח ובכל עיר מסתבר שישנם מספיק כאלה שמאמינים לסיפוריו ושמחים להיחלב. ובדרך מתארים שני הסופרים את צורת החיים ברוסיה בשנים ההן: המצוקות הקטנות והגדולות; החיים המשותפים של משפחות שונות בדירה אחת; תוכניות החומש החדשה שצריך להספיק אותה בארבע שנים וכדאי בשלוש; העצלנות והגרגרנות. זאת, עד שבנדר פוגש נוכל לא קטן שאינו מוכן להתפתות ולהיחלב גם הוא. וכאן מתחילה מלחמת מוחות.גם אם על פניו, ובקריאה מהירה, הספר עשוי להראות כספר הרפתקאות או כסיפורו של נוכל מבריק, הרי שניכרים בו המשפטים החבויים ותיאור החיים ברוסיה הסובייטית הצעירה. זהו מקום בו אנשים חכמים מעדיפים להעמיד פני מטורפים ולבלות בבתי משוגעים עם מעמידי פנים אחרים.כך, "ברוסיה הסובייטית, בית משוגעים הוא המקום היחיד שבו יכול לחיות אדם נורמאלי. כל השאר זה תוהו ובוהו מוחלט. לא, אני לא יכול לחיות עם הבולשביקים. עדיף כבר שאחיה כאן. על יד משוגעים רגילים. אלה לפחות לא עוסקים בהגשמה של הסוציאליזם... פה יש לי חופש הפרט, חופש המצפון וחופש הביטוי..."חוש ההומור בו מוצגים הגיבורים והחיים נותנים לו ערך גדול יותר ולכן גם אורך החיי הקריאה שלו ארוך, ועדיין הספר מתפרסם ומתורגם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן