אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המכתב השני לעמוס עוז


התמונה של דליה וירצברג-רופא

לעמוס עוז שלום רב, ב-28 ביולי [2002] כתבת לי מכתב שנפתח במלים: "קראתי את מכתבך בהתרגשות". התרגשותי שלי למקרא מכתבך דמתה אולי לזו שגרמה לך לרחף שלושה ימים בקיבוץ חולדה בעקבות מכתבו של עגנון על אודות ספרך "ארצות התן". אתמול נכחנו באירוע שנערך לכבודך במועדון צוותא. ולא הרהבתי עוז להגיע עד עוז... ישבנו בשורה הראשונה, ואישי הפציר בי: "גשי אליו, דברי אתו", ולא העזתי. נדמה לי אפילו שמבטינו הצטלבו לרגע, אך העכבות החברתיות הכריעו אותי. ידעתי שאף אם אאזור אומץ ואפנה אליך, האקט הזה ישאב ממני את כל כוחותיי, ולא אהיה מסוגלת לומר אפילו דבר אחד קטן של טעם. אז הבטתי בך, בניסיון גמלוני להיראות פוטוגנית לנוכח הבזק "מצלמת הפפראצ'י"... וזה בסדר. גם בעתיד, באירועים דומים, לא אפנה כנראה.

ההחלטה להימנע מכך היא שאפשרה לי אתמול להפיק את מלוא ההנאה מן הערב, בלי להיכנס למתח מיותר. ומה כבר יכולתי לומר לך? הרי אמרתי הכול במכתבי הקודם. כאן עלולה להתעורר השאלה: מדוע אני כותבת מכתב נוסף? משהו בדבריך אתמול גרם לי לעשות זאת (אגב, צביאל הוא אדם פחות "ספרותי" ממני, ומבחינתו גולת הכותרת הייתה דווקא ה"דיגרסיה". הוא מעריך אדם שאינו מסתגר בהיכל השן של אמנותו, אלא מנסה להיות מעורב ולהשפיע על המציאות שבה הוא חי). דיברת על התא המשפחתי הקטן שבו גדלת ואמרת בערך כך: משהו בלתי פתור נותר בליבה, איך קרה ששני אנשים טובים ששחרו אך טוב זו כלפי זה, וזה הסתיים באסון (סלח לי על הציטוט החופשי והבלתי מדויק). האמת האוניברסלית, הבסיסית והגלויה, היא שבלא התאמה גם האנשים המצוינים ביותר לא יוכלו לחיות יחד, אבל רצוני להתמקד באסון. הסכמתי עם דבריה של רונית מטלון על הצעד החומל של אמך שביצעה את המעשה הרחק מביתכם. אולי כדי לאפשר תיקון בחלל הביתי. אני מניחה שזכור לך כי אבי בחר בביתנו ובנוכחותנו לביצוע הפתרון הסופי שלו. ועם זה, היום כמעט אינני תמהה עוד. ואינני מאשימה, ואני משתדלת לא לחוש קורבן. בחמש השנים האחרונות אני נמצאת בבית מדרשו של בעלי שיחיה. וממנו למדתי כי בעולם הנפשי האב-נורמלי החוקים שונים בתכלית (מובן שידעתי זאת גם מניסיוני האישי, אך אני מעולם לא הייתי אובדנית). תאר לעצמך אדם שמעולם לא שהה מתחת לפני המים. קשה יהיה לאדם כזה לדמיין את השתנות חוקי הכבידה. כיצד ניתן לצוף על פני המים בלי ליפול לקרקעית? גם בעולם הנפשי האב-נורמלי חוקי "הכבידה" משתנים. היום אני מסוגלת לומר: אבי חלה בנפשו. הוא הרס את משפחתו, מאחר שמחלתו כפתה עליו לעשות זאת.

במשפט השדה שערכתי לו שנים רבות הוא נמצא חייב בדין. אבל בתחום המשפטי מוכר מצב שבו אדם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, מאחר שביצע את המעשה במצב שבו לא הייתה לו אפשרות לבחור בין טוב לרע. פרופ' פריד המנוח הגדיר מחלת נפש כ"צמצום הבחירה". ככל שטבעת החולי הולכת ומתהדקת כך מצטמצמת הבחירה, עד שהיא נעלמת לחלוטין. לפני ארבע שנים פקדתי לראשונה את קברו של אבי. על המצבה היה חרוט המשפט (מספר ירמיהו): "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". ההתאבדות היא לא רק מעין המתת חסד פרטית, אלא כורח בלתי נמנע לנוכח השריפה שמתחוללת ומשתוללת בעולם הפנימי. ב-26 בנובמבר [2002] התארח צביאל בתוכניתו של דב אלבוים "חוצה ישראל" והוא אמר שם: "אני חולה נפש ואני לא מתבייש בזה. החברה שמגלה בורות תהומית בכל הנושא הזה היא זו שצריכה להתבייש, שהיא שופטת אותי על לא עוול בכפי, שהיא מסתכלת עלי במבט עקום"... צביאל הוא אידיאליסט ואמיץ, לא כמוני. מאוד נהניתי אתמול. כמו גדי טאוב גם אני הצלחתי, באמצעות ספרך, להתחבר להיסטוריה היהודית והישראלית בלי התחושות הרגילות של זרות ושיממון. הסכמתי עם דבריה של מטלון בנוגע למחזוריות של שבר-איחוי-טרנספורמציה. גם לי נראה הפרק על המראיין המתנשף והקורא הרע מעין נטע זר בספרך, אף שבאופן אישי הגעתי בעקבות קריאתו למסקנה הנחרצת שאני היא הקוראת האולטימטיבית שאותה רואים סופרים בעיני רוחם... לא אהבתי את דימוי האורבורוס של פרופ' יגאל שוורץ. נוכחות דמות האב בקיבוץ אינה "מחויכת" לטעמי, אלא עצובה עד דכא בשל הניכור שבין שני האוהבים. גם נדמה לי שהבחירה במילה tale בתרגום שם הספר לאנגלית נבעה בעיקר משום שבצמד המילים love ו-story נעשה כבר שימוש רב מדי באנגלית. לא הסכמתי אתו שהבחירה הייתה בעולם שייצג האב.

גם אתה מספר שהיצר לכתוב ולהפוך לסופר צמח על קרקע סיפורי המעשיות של אמך. ואם זו לא בחירה בעולם שמייצגת האם, אז מה כן? הרי אם היית הולך בעקבות אביך, מן הסתם היית נעשה חוקר ספרות כמו פרופ' שוורץ, העסוק באופוזיציות בינאריות ופריוואטיביות שחופפות בקוטביהן הנמוכים יותר מאשר בנשמת הסיפור ובחוויה האנושית שלו (אבל אני בסך הכול עורכת אזוטרית, אחוזת קנאה בעורך-על).אני שמה לב ששכחתי את נסים קלדרון. אין זאת מפני שלא דיבר בחוכמה, אלא שתמיד אני מוצאת עצמי מרותקת לשפת הגוף האינטנסיבית והמהפנטת שלו, המסיחה את דעתי מתוכן דבריו. אם תענה גם למכתבי זה, בעוד שנים רבות תתהלך לה איזו ישישונת תמהונית שתטען באוזני כל כי ניהלה בזמנו התכתבות עם הסופר עמוס עוז... במבט לאחור נדמה לי שגם אני שמעתי בצעקתו של הרוכל עם הסוס והעגלה את המלים: אל תי-זקן. אמנם עדיין מעביר חלחלה, אך יש נחמה בעובדה שיש אנשים שמתבגרים באופן יפה ומעורר כבוד. ההרד-דיסק שמור היטב.בציפייה לספרך הבא (בחודש אוגוסט קראתי את "אותו הים". מה יהיה לא-בנאלי להגיד עליו? מגניפיקאט. הייתי רוצה לשתף אותך בקטעים שדיברו אליי במיוחד, אבל שאלתי את הספר מהספרייה העירונית, ולכן אינו מצוי תחת ידי). תבורך, דליה וירצברג-רופא *** המכתב הראשון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא