אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יהודה גור-אריה / צבעי פרפר - ראיון


האל הנעדר, היד עם המספר ורפרוף הפרפר ראיון עם המשורר יהודה גור-אריה על ספרו "צבעי פרפר"

יהודה

יהודה גור-אריה / צבעי פרפר. הוצאת כרמל.

יהודה גור-אריה כותב שירה ופרוזה ומתרגם מן השפות: יידיש, רוסית ורומנית. ספר שיריו "צבעי פרפר" (ספרו השביעי במספר), שיצא לאור ב-2006, בהוצאת כרמל, כולל שירים חדשים בצד ישנים, וקטעי פרוזה, הנוטים אל היריעה הקצרצרה ואל הפואנטה בסיומם. במהלך קריאת השירים מצאתי עצמי מנהלת דיאלוג ביני לבין עצמי, והחלטתי לערוך דיאלוג זה עם המשורר. בספר זה, כבקודמיו, המשורר, יהודה גור-אריה, שב וחוזר אל המאורעות הקשים מן העבר, ובייחוד אל מחנה הריכוז הרומני בטרנסניסטריה, שבו שהה שלוש שנים וחצי. עושה רושם שהחוויות הקשות עדיין שרויות ב"מצב צבירה" שאינו גז ("מצב צבירה" הוא שמו של קובץ השירים החמישי, שאותו קיבלתי מיהודה לפני שש שנים).שאלה: בצד השירים החדשים על עברך בשואה, הכנסת לספר שירים ישנים כ"פחד יצחק", "מכוות האש", "ילדות חוזרת", "הסולם" ועוד. אליהם הוספת צעקה חדשה, נוקבת יותר, מתריסה יותר: "אחד מי יודע", "מן המיצר", "בקשת שוא", "כצעקתה" ועוד. האם הזמן העובר, "הימים הדוהרים" (כשם השיר הפותח את הספר) ועיסוקיך הרבים בחיי היומיום כעורך וכמתרגם, כמשורר וכסופר - אין בהם כדי למלא את החלל ולשכך את הזיכרון הכואב? תשובה: ראשית, בכל אחד מספרי הקודמים היתה התייחסות לחוויותי כילד בשואה, מדי פעם צמחו ועלו בי שירים נוספים בנושא זה, ועתה, בספרי האחרון [בינתיים], נראה לי שלשם אחידות ושלמות המדור, היה צורך לשלב בו גם את השירים בנושא זה, מן הספרים הקודמים. זה היה בעצם שיקול עריכתי, של עיצוב ומבנה המדור הזה, שכאן קראתי לו "כצעקתה", לפי הביטוי בבראשית יח, כא, בפרשת סדום ועמורה.שנית, אינני חי את חיי היום-יום שלי תוך עיסוק ב"זיכרון הכואב" כהגדרתך. להפך. במשך שנים רבות השתדלתי לא להתייחס לקטע זה בתולדותי, וממש לא רציתי שיגדירו אותי כ"ניצול שואה", שזה כביכול עיקר עיסוקי כיוצר, ואף איפיוני ככזה. אני חי כאן, בארץ הזאת, מימי נעורי; אני משולב ו"מבושל" בהווי, בתרבות, בשפה העברית, כאילו נולדתי וגדלתי כאן. ההגדרה "דו-שורש", שטבע ידידיהמשורר איתמר יעוז-קסט לא בדיוק מתלבשת עלי, כי "השורש" הממשי שלי הוא כאן, בארץ-ישראל. ואם יש בי איזה בדל-שורש שנתלש עמי מן הגולה, שורש שהיה תקוע שם בקרקע עויינת, הוא מעולם לא הפריע ולא השפיע על היאחזותי וצמיחתי בקרקע, בנוף ובתרבות הישראליים. מעולם לא חשתי עצמי כ"מהגר", אלא כ"עולה", שחזר אל מולדתו. [תוך הבחנה בין ארץ הולדת לבין ארץ מולדת]. הקטע הכואב בביוגרפיה שלי לא נשכח, לא הושכח ולא הועלם. הוא פשוט נסגר ב"מגירה" כלשהי בתודעתי, ומדי פעם אני מעלה אותו בכתיבה. אך הוא אינו מהווה את מרכז יצירתי, כמו אצל סופרים ומשוררים שהקדישו את כל חייהם ויצירתם לנושא זה בלבד. משל לאדם שקרתה לו תאונה והוא החלים ממנה. הוא ממשיך את חייו, בלי לחשוב כל הזמן על מה שקרה לו אז, בעבר. ה"חלל" שלי מלא וגדוש בעניינים שונים, המעסיקים אותי בחיי. שאלה: שעה שניצולים אחרים חוזרים אל חיק האמונה, אצלך מתרחש תהליך הפוך. אתה מתרחק מעולם האמונה ומתריס התרסות קשות באלוהים. איך אתה מסביר את השוני הזה? מן המיצר מִי כָּמוֹךָ בַּמְּשׁוֹרְרִים / נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל. // וַאֲנִי, הַדַּל בְּשִׁבְטֵי יְהוּדָה, / נַעַר רַךְ, עוּל-יָמִים / בְּגֵיא צַלְמָוֶת הָלַכְתִּי / בַּבֹּץ, בַּשְּׁלָגִים, בָּאֵימִים. // מִן הַמֵּיצָר קָרָאתִי יָהּ / לֹא עָנַנִי בַּמֶרְחָב / יָהּ. // מִנַחַל בַּדֶּרֶךְ שָׁתִיתִי / וְהִנֵּה – דָּם! / עַל אֶרֶץ רַבָּה / מְלֵאָה גְּוִיּוֹת / לֹא הָיָה / יָהּ. [עמ' 57 ] תשובה: אכן, שתי התופעות הללו ידועות היטב. אך זה לא קורה אצלי עכשיו, בהווה. זה קרה אצלי אז, ב"זמן אמת", כאשר חיפשתי את אלוהים, קראתי לו – והוא לא ענה לי. חיפשתי אותו ולא מצאתיו. אמנם הייתי ילד צעיר למדי, אך היסורים הבגירו אותי בטרם זמן. ואז גמלה בליבי החלטה "פילוסופית": אם קרתה זוועה כזאת בעולם, ואלוהים לא היה שם להושיע, כנראה שאין אלוהים. ואם ישנו אלוהים והוא הניח לזה לקרות; אם למול עיניו הושמד שליש מעמו ישראל, אין אני יכול להאמין באלוהים כזה. לימים הביע רעיון זה השופט העליון חיים כהן, כמעט באותן מילים. ודאי שהוא לא העתיק זאת ממני. אבל אני, הקטן, כיוונתי כנראה לדעת גדולים. בשיר-פואמה "כצעקתה" מעלה הזקן אברום הזקן את הטענה כלפי אלוהים, שבפרשת סדום ועמורה הוא מוכן היה לסלוח לשתי הערים הללו, אם יימצאו בהן עשרה צדיקים. ואילו שם, בשואה, בין ששת מיליוני היהודים, הוא לא מצא עשרה צדיקים?... לי נראה שאיש משלומי אמוני ישראל לא ניסה לברר לעצמו מבחינה הגותית מעמיקה, את הנושא הזה, הזועק לשמים. הם חוששים לגעת בזה. זה עלול לטלטל קשות את אמונתם בכלל ואמונתם בצדק האלוהי בפרט. ההסבר על "הסתר פנים" איננו משכנע. ואילו המסקנה ברורה. ואני – קמתי והוצאתי לי את המסקנה המתבקשת. מאז אני מנסה לחיות בעולם הזה, נטול האלוהים, קיום אקזיסטנציאלי, תוך מאבק לשמור על ערכים, מוסר ומצפון, על-פי נורמות מוסריות שנובעות בעיקר מן המסורת היהודית העתיקה, בשילוב של נורמות כלליות, גם של אומות העולם, כבן-אדם. הרי טאבו'ים של איסור קניבליזם או גילוי עריות או רצח היו קיימים גם לפני מתן תורה ועשרת הדיברות. שאלה: אתה מרבה להישען בשיריך על טקסטים מן התנ"ך. כיצד עובדה זו מתיישבת בד-בבד עם הריחוק מעולם האמונה והמרד הנוקב באל? בהר המוריה בְּהַר הַמּוֹרִיָּה / שְׁנַיִּם אֵילִים נֶאֱחָזִים / זֶה בְּקַרְנָיו שֶּל זֶה. / נוֹהֲמִים: / כֻּלּוֹ שֶׁלִּי! / כֻּלּוֹ שֶׁלִּי! // וְאֶבֶן הַשְּתִיָּה / תַּחַת רַגְלֵיהֶם מִתְפּוֹרֶרֶת / לְאַבְנֵי קֶלַע, קְלִיעִים, בַּקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה / וְאֵשׁ וְעָשָׁן עַל הָהָר. // וּמִמַּעַל, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, / בְּקֶרֶב עֲדַת מַלְאָכָיו / אֵל מָלֵא רַחֲמִים יוֹשֵׁב, / צוֹפֶה בַּמַּחֲזֶה / בְּמַבָּט מְהֻרְהָר. // ומַלְאַך עוּל-יָמִים לְרַגְּלָיו כּוֹרֵעַ; / מְמַלְמֵל: הוֹ, אֵלִי, / אֱלֹהֵי אַבְרָהָם! / שְׁלַח בַּאֲשֶׁר תִּשְׁלַח, / צַוֵּה: / אַל תִּשְׁלַח / יָדְךָ אֶל הַנַּעַר! // וְהָאֵל, בְּחִיּוּך צִינִי עַל פָּנָיו / עוֹנֶה לוֹ מַעֲנֶה רַך: / אַל תִּתְרָגֵשׁ, מַלְאַך רַך-לְבָב. / מַה תָּמִים אַתָּה, בְּנִי, / כְּמוֹ יֶלֶד בָּשָׂר-וָדָם. / כְּמוֹ שֶׂה לְעוֹלָה … / צֵל הָרִים אַתָּה רוֹאֶה כְּמִזְבֵּחַ / וּמַאֲכֶלֶת שְׁלוּחָה אֶל צַוָּאר. / הֲנַח, מַלְאַך, אַל תִּתְעָרֵב / בְּמַה שֶׁנֶחְתַּך וְנִגְזַר. / יִשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ / עֲלֵי בָּמַת הָהָר. // [עמ' 20]תשובה: לא חייב להיות קשר בין הדברים. התנ"ך עשיר דיו כדי לפרנס עולמות שונים של יצירה וחשיבה ואורח-חיים ומוסר, מבלי צורך להיות "מאמין" לחבוש כיפה ולקיים תרי"ג מצוות. כשם שמישהו שחוקר את דת האיסלם, לא חייב להיות דווקא מאמין בתורת מוחמד ולקיים את המצוות של דת זו. וכיוון שאת מורה, ודאי מוכרת לך האמירה של אחד המורים הדמונים: "כדי לְלַמֵד טריגונומטריה, המורה לא חייב להיות משולש"...שאלה: בחלקו השני של הספר משתנה הפואטיקה של כתיבתך. כאשר אתה כותב על השואה, הפואטיקה, התמוּניוּת נעדרת מן השירים. את מקומם של המטאפורות והדימויים תופסת האמירה הישירה והנוקבת, המשתמשת בלשון המקראית ובשיבוצים המקראיים, בייחוד מספר בראשית. מהי התפיסה המסתתרת מאחורי פואטיקה זו?תשובה: כאשר אני יושב מול דף הנייר [אינני כותב ישירות על המחשב], אינני חושב כלל על פואטיקה ו"תחבולות ספרותיות" שעלי לנקוט בכתיבת השיר. מה שמעסיק אותי הוא למצוא את הביטוי הנכון ביותר לחוויה או לרעיון שאני רוצה לבטא בשיר. אם את, כקוראת קשובה וגם חוקרת ספרות מיומנת, מוצאת תופעות כאלה או אחרות, גישות פואטיות כאלה או אחרות, זה עשוי להפתיע גם אותי. אבל בצד ההנאה שיש לי, כאשר קורא [מעמיק] של שירי מוצא בו תכונות או מעלות או תובנות כאלה או אחרות, שמחתי הגדולה כיוצר היא, כאשר הקורא מזדהה עם הנאמר בשיר, עם הכאב שבו; כאשר הוא חושב בליבו [לפעמים גם אומר לי]: "הרי בדיוק כך חשבתי אני בסיטואציה דומה. אלא שאני לא ידעתי לבטא את זה, ואילו אתה, המשורר, היית לי לפה".שאלה: השיר "חולצתו של מנדלה" עושה שימוש ציני באנלוגיה בין שתי דמויות של אסירים, אסיר פוליטי בדרום-אפריקה, לעומת אסיר במחנה השמדה גרמני במיידנק. מהו הבסיס לאנלוגיה בין שתי דמויות אלו ומיהו מנדלה אידלסון? חולצתו של מנדלה נֶלְסוֹן מַנְדֶלָה לוֹבֵשׁ / חוּלְצוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת-פִּרְחוֹנִיּוֹת / לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת בַּכֶּלֶא / בְּבִגְדֵי אָסִיר. // מֶנְדֶלֶה אִידֶלְסוֹן שָׁהָה / שָׁנָה אַחַת בְּמַידַנֶק. / מֵאָז, כִּמְעַט שִׁשִּׁים שָׁנָה / הוּא לָבוּשׁ / כְּתֹנֶת מְשֻׁגָּעִים. // לֹא פַּעַם נִסָּה לְהַסִּירָהּ / מֵעַל גוּפוֹ, / לְקוֹרְעָה לַחֲתִיכוֹת. / הִיא חֲזָקָה, שְׁלֵמָה, / לְלֹא כָּל קֶרַע. / רַק נַפְשׁוֹ שְׁסוּעָה / כִּבְשָׂרוֹ / שֶׁנִקְרַע בְּשִׁינָיו / שֶׁל כֶּלֶב אֶס. אֶס. // הוּא רוֹאֶה אוֹתָם עֲדַיִן / בִּמְּעוּמְעָם / מֵעֵבֶר לַגָּדֵר הַמְּחֻשְׁמֶלֶת: / גֶּרְמַנִי וְכַלְבּוֹ, / כֶּלֶב וְגֶרְמַנִי. / עֵינָיו כְּבָר כָּהוּ / וְאֵינֶנּוּ מַבְחִין / מִי הוּא מִי. / שְׁנֵיהֶם כָּל-כַּךּ זֵהִים. // וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם, כִּמְגוֹנֵן / מַלְאַך אֱלֹהִים נִצָב; / בִּשְׁתֵּי כְּנָפַיִם מְכַסֶּה אֶת פָּנָיו / וּצְחֹר גְּלִימָתוֹ מְסַנְוֵר וּבוֹהֵק / וְאֵין לָדַעַת / הֲאִם הוּא בּוֹכֶה / אוֹ צוֹחֵק. // [עמ' 61] תשובה: כידוע, מנהיג השחורים בדרום-אפריקה, מַנְדֶלָה, נהג ללבוש חולצות פרחוניות-צבעוניות. ואילו אסירי מחנות ההשמדה הולבשו בבגדי-פסים דוגמת פיג'מות. מכאן הקשר והניגוד שבין שתי הדמויות. אך בשיר הזה, הדרום-אפריקאי הוא רק נקודת זינוק לסיטואציה שאני מתאר בשיר. מֶנְדֶלֶה אידֶלסון איננו שם של אדם מסוים. מנדל-מנדלה [בהקטנה] היה שם נפוץ בין יהודי מזרח אירופה, וכאן משחק כמובן ההבדל בניקוד שבין שני השמות. גם שם המשפחה – אידלסון, איננו שם של אדם ספציפי. משמעותו: הבן של אידל, ואידל הוא שיבוש יידי של השם יהודה. אם כן, הכוונה היא לבן העם היהודי. הספר כולל דיאלוג ויש בו מוטו המוקדש למשורר יעקב ברזילי. האם אין נכדיו של המשורר יודעים על עברו בשואה? כיצד מתיישבת תשובתו לשאלת הנכד עם העובדה שעברו נחשף בשיריו? ומדוע מצאת לנכון לשבץ דיאלוג זה בספר "צבעי פרפר"? הַמִּסְפָּר [מוטו] כשרואים את המספר על הזרוע והנכד שואל: מה זה, סבא? אז הוא עונה: זה מספר טלפון. עקב ברזילי – סבא, מה זה המספר הזה, על היד שלך? / – אה… זה שום דבר. / – נו, באמת, סבא, תגיד! / – זה מספר טלפון. / – אז למה זה כתוב על היד? / – כדי שלא אשכח. אף פעם. / – ושל מי זה, המספר טלפון הזה? / – של מישהו, רחוק-רחוק. / – כמה רחוק, כאילו? / – עד השמים. / – וצילצלת לו? / – המון. / – והוא ענה לך? / – לא. / – אף פעם? / – אף פעם. / – ואם הוא בכל-זאת יענה לך פעם, כאילו? / אז ניפגש. אצלו. // [עמ' 62]תשובה: תיקון קטן, חלי; המוטו לא מוקדש למשורריעקב ברזילי אלא לקוח מתוך שיר שלו. וזה לא חייב להיות האיש יעקב ברזילי עצמו, אלא סבא כלשהו, ניצול שואה, שנכדיו שואלים אותו על המספר המקועקע על זרועו, והוא עונה להם מה שהוא עונה. הסיטואציה הזאת נראתה לי מתאימה, כדי לפתח רעיון משל עצמי, כפי שזה מתבטא ברשימה הקצרה הזאת בפרוזה. ואגב, לא כל ניצולי שואה נושאים מספר על זרועם. רק אלה שהיו כלואים באושוויץ, וביתר מחנות ההשמדה הגדולים ביותר של הגרמנים, על אדמת פולין. שאלה : היית עורך במדור הספרותי של העיתון "מעריב" עד פרישתך ב–1992. באיזה אופן תורם נסיונך בעבודת העריכה, לעריכת שיריך שלך? האם אתה נותן למשוררים אחרים את שיריך לפני הפרסום, לחוות-דעת על השירים ועל אופן עריכתם? תשובה: ניסיוני בעריכה מאפשר לי לבחון את שירי שלי, בעין יותר אובייקטיבית, זה מאפשר לי להתרחק במידה מסוימת מן השיר, שהוא בבחינת "ילד" שלי, ולהתייחס אליו בריחוק אובייקטיבי כלשהו, בעיקר בעת ליטוש השיר לקראת גימורו. אני נוטה לכתוב כמה וכמה טיוטות לשיר, למחוק [הרבה], להוסיף, לשנות, עד שאני חש שהשיר בשל וגמור. אינני נוהג לתת למשוררים-ידידים את שירי לחוות-דעת או קבלת עצות לשינויים או "שיפורים". מה שכן, לאחר שהשיר [או הסיפור] גמור, אני מראה אותו – תחילה לרעייתי ולבתי זוהר, אף זאת לא לשם חוות-דעת, אלא כדי לשתף אותן במה שיצא מתחת ידי. כן אני מקדים ושולח את יצירותי הגמורות לכמה מידידי [וידידותי] הקרובים, לקריאה והתרשמות, עוד לפני שהדברים מתפרסמים בדפוס [או בפרסום באינטרנט]. שאלה: בניגוד לשירים האורבניים הכובשים היום את המדפים בחנויות, בספרך יש הרבה שירים, שבהם בולטות תמונות ומטאפורות מעולם הטבע: הים, החוף והמדבר. השיר "ימים דוהרים" עושה שימוש במוטיבים "כנעניים": המדבר, הגמל, רועת העיזים, הזקן הצפוד בעבאיה – מוטיבים אלו מפתיעים מאוד בעולמנו הטכנולוגי. מה הוא יחסך אל הכנעניות. האם השיר המצוטט הושפע מהזרם הכנעני, או שמטרתו לשקף את הניגודיות בין דהירת הזמן ובין "איטיות השירים" (כהגדרת השער הראשון בספר, "ימים דוהרים, שירים איטיים")? ימים דוהרים [מוטו] ימים דוהרים אל המדבר. ש. שלוםיָמַי דוֹהֲרִים עִמִּי / בְּקֶצֶב הַמִּדְבָּר ּּּּּּּּ / לְ-אַ-ט – לְ-אַ-ט / בְּקֶצֶב פְּסִיעָתוֹ הַמְּדוּדָה / שֶׁל גָּמָל עָמוּס / דַּבֶּשֶׁת הִרְהוּרִים. / וַאֲנִי רוֹאֶה / וְכָלֶה. // הָחוֹלִיּוֹת הַנּוֹדְדוֹת / בָּאוֹת; נֶעֱרָמוֹת, מְכַסּוֹת / בַּאֲדִישׁוּת יְבֵשָׁה / כָּל הַנִּקְרֶה בְּדַרְכָּן: / שֵׁיזָף בּוֹדֵד, / שִׁיטָה סְלִילָנִ¬ית, / רֹתֶם פּוֹרֵחַ, / עַצְמוֹת גָּמָל מַלְבִּינוֹת. // רוֹעַת עִזִּים שְׁחוֹרוֹת / עוֹטָה שְׁחוֹרִים, / מִתְנַהֶלֶת בְּצַעַד גָּמִיש / בֵּין גִּבְעָה לְגִבְעָה, / בֵּין עִדָּן לְעִדָּן. // גַּם הִיא, גַּם הִיא / בְּחוֹל תְּחוֹלָל, / תְּכֻסֶּה / וְלֹא יִוָּדַע / כִּי בָּאָה אֶל קִרְבּוֹ. // וְזָקֵן צָפוּד בְּעַבָּאיָה בְּלוּיָה, / בְּדַרְכּוֹ מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק, / עִקְבוֹתָיו מַאֲרִיכִים שְׁהוּת בַּחוֹל / כְּאֹרֶך זְמַן עִשּׁוּן סִיגַרְיָה. / אַף הוּא כְּעָשָׁן יִכְלֶה, / כַּחוֹל יִדְמֹם / תַּחְתָּיו. // יָמָי עוֹבְרִים / בְּקֶצֶב פְּסִיעַת גָּמָל מְהֻרְהָר, / צוֹעֵד / לְקוֹל דִּנְדּוּן עִנְבָּל לֵאֶה. / אֲנִי צוֹפֶה בָּהֶם / דּוּמָם, / שׁוֹתֵק שְׁתִיקַת הַחוֹל. / וְרַק הַשִּׁיר / וְרַק הַשִּׁיר / לִי הֵד. // [עמ' 7] תשובה: הנה דוגמה מובהקת לַשוני שבין "כוונת המשורר" לבין מה ואיך הקורא קולט את השיר. עולמי החווייתי וה"פואטי" מושפע יותר ממראות הטבע, הנוף, הגיאוגרפיה, הפלורה והפאונה שבתוכם גדלתי, או ממראות המדבר והחיים [האיטיים] בו, שראיתי בעת טיולי בנגב, בערבה, במדבר יהודה או בסיני, מאשר מן הנוף האורבני שבתוכו אני שרוי כעת. אבל הנוף איננו "כנעני" בשום פנים ואופן. זהו נוף ארץ-ישראלי [אף כי זה יכול להיות גם נוף במדבר סהרה]. אין לי ולא היה לי כל קשר לזרם ה"כנעני", ואף אינני מסכים לאידיאולוגיה של הזרם הזה, מבית-מדרשו של רטוש [שאת יצירתו אני מעריך] והנוהים אחריו. אני רואה את עצמי כיהודי – ישראלי [בצד היותי "אזרח העולם"]. לא פרצתי מנבכי כנען הקדומה, תוך התעלמות [בלתי-אפשרית] מאלפיים שנות היסטוריה יהודית], כדי להיות איזה יישות עכשווית בלתי-ניתנת להגדרה, [כשם שאינני חושב שערבי המגדיר את עצמו כ"פלשתיני" הוא באמת צאצא של הפלשתים הקדומים]. שאלה: שירים אחרים בספרך מתייחסים אל היומיום, אל בעיות השעה ואל ה"פצצה המתקתקת". באיזה אופן הושפעת מן המסך הקטן? רואים עולם לוֹטֵשׁ עֵינַיִם בּוֹהוֹת / בַּמָּסַךְ – / רוֹאֶה עוֹלָם / עוֹלֶה בְּלֶהָבוֹת: / מִתְפּוֹצֵץ מִטִּילִים "חֲכָמִים" / שֶׁסָטוּ מִנְּתִיבָם הַמְּדֻיָּק... / מְכוֹנִיּוֹת-תֹּפֶת בְּלִבָּהּ שֶׁל עִיר, / מִטְעָנֵי-נֶפֶץ בְּצִדֵּי צִיר; / מֻכֶּה סוּפַת הוּרִיקַן, / מֻצַּף גַּלֵּי-יָם, / רוֹעֵד תַּחְתָּיו בּסֻלָּם 7 שֶׁל הֶרֶס – / טִבְעִי אוֹ יָזוּם. / רוֹאֶה עוֹלָם / בִּמְטַחֲוֵי "זוּם". // מְכַבֶּה, / מֵסֵב מַבַּט (כָּבוּי) / אֶל הַחֶדֶר סָבִיב – / עוֹלָמְךָ הַמְּצֻמְצָם, הַפְּרָטי. / נוּרַת תְּהִיָּה נִדְּלֶקֶת / בְּלוּח-פִּקּוּד עָלוּם / אֵי-שָׁם בְּתוֹכְךָ: / בֵּין פֹּה וְשָׁם, / בֵּין שָׁם וְכָאן / קָשֶׁה לַדַּעַת, לְהַבְחִין / אֵיזֶה מֵהֶם הוּא / הָאֲמִתִּי. // [עמ' 21]תשובה: בתוך עמי [והעולם הרחב] אני יושב וכל מה שקורה סביבי מעניין אותי ומעסיק אותי. אינני מתגורר ב"מגדל-שן". אני גם אוהב לקרוא ולראות חדשות. אני קורא וצופה גם בפרשנויות והסברים על מה שקורה. אבל בהכירי את המדיה, ומתוך נסיון-חיים, אינני מקבל כל דבר כאמת יחידה שאין בלתה. אני מפעיל את שיקול-דעתי לגבי מה שאני רואה ושומע ואני קובע לי את עמדתי לפי ההגיון שלי. אני שמח לפעמים, כאשר פרשן או מסביר מכוון לדעתי. שאלה: בצד השירים המתדיינים עם העולם, עם אלוהים, עם הגורל, יש לך גם שירים שמעלים חיוך, הומור מחודד ושנון, כמו "קריאת כיוון", "הצהרת מכס", "מה תרצה אדוני" ועוד. איזה תפקיד ממלא ההומור בחייך ובשיריך?הצהרת מכסאֵין לִי מַה לְהַצְּהִיר, / אֲדוֹנִי הַמּוֹכֵס. / אִין לִי שׁוּם הַצְהָרָה, / לֹא לַמֶּכֶס / וְלֹא לָאֻמָּה. // עַל מַה שֶׁרָכַשְׁתִּי/צָבַרְתִּי/זָכִיתִי / שִׁלַּמְתִּי כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה, / דַּי וְהוֹתֵר. / הַקַּבָּלוֹת רְשׁוּמוֹת / בְּתַלְּמֵי הַמֵּצַח, / בַּקָּוִּים הָאֲלַכְסוֹנִיִּים / שֶׁבְּזַוִּיּוֹת הַפֶּה, / בַּקָּרַחַת הַפּוֹשָׁה / בִּשְּׂעַר-הַשֵּׂיבָה, / בִּכְתֵפַי הַשְּׁחוּחוֹת קִמְּעָה / מֵעָקַת הַשָּׁנִים. // אֵין לִי מִה לְהַצְהִיר, / לֹא לִפְנֵי פְּקִיד הַמֶּכֶס, / לֹא לִפְקִיד הַשּׁוּמָה. / וְאֵין לִי שׁוּם הַצְהָרָה / (פְּרָט לְשִׁיר) / בְּאָזְנֵי הָאֻמָּה. // [עמ' 24] תשובה: הממָשל היידי הגדול, אליעזר שטיינבארג כתב באחד ממשליו: "עצוב, חבריא, בעולם הזה, הרחב... / אז הבה נתנחם לפחות במשל". [ציטוט חלקי]. כפרפראזה על כך אפשר לומר, שבעולם העצוב הזה, כדאי להתנחם במעט הומור. אבל אין זה אומר שאתה צריך להשיג לך איזה "כדור" של הומור, לפי מרשם של רופא, או שזה מוצר שאפשר לקנות בחנות. זה תלוי באופיו של האדם: או שיש לו הומור, או שאין לו. ומי שזכה במנה כלשהי של הומור באופיו, אולי זה מקל במקצת על חייו.שאלה: מה קדם למה: השירים או הסיפורים? האם סיפוריך הם תוצאה של השירים או להיפך? אתה מגדיר את עצמך כמשורר תחילה ואחר-כך סופר או להיפך?תשובה: השירים קדמו אצלי לסיפורים. התחלתי לכתוב שירים [חלקם בוסר] מגיל 14. שירי הראשון – ביידיש – התפרסם בשנת 1950, סמוך לעלייתי ארצה. בהמשך התחלתי לכתוב בעברית בלבד. ספרי הראשון, "זערורים – שירים בתכלת" הופיע בשנת 1966, בהוצאת מחברות לספרות. במשך הזמן התחילו להתגבש במוחי מדי פעם עלילות של סיפורים [שהתפרסמו בכתבי-עת ספרותיים], ועם הזמן קיבצתי אותם לספר בשם "ריח אורנים", הוצאת עקד, 1999. ספר זה תורגם לאיטלקית והופיע באיטליה, בשתי מהדורות. אין אני מגדיר את עצמי אלא כיוצר בתחום היצירה הספרותית, ואינני מודד, איזה תחום יצירה חשוב אצלי יותר. כפי שמלחין מחבר מוזיקה לכלי זה או אחר: פסנתר או כינור או חצוצרה, כך אני, כותב שיר או סיפור, לפי התחושה הפנימית שלי, איזו סוגה [ז'אנר] מתאימה לביטוי הרעיון שעלה בדעתי. שאלה: שם הספר "צבעי פרפר" על שם השיר "צבעי פרפר" – מדוע לא מיקמת את השיר בראש הספר? באיזה אופן מהווה השיר גשר בין עבר והווה? תשובה: הנה, זו דוגמה לשיקולי עריכה בעיצוב תוכנו של הספר וסדר השירים [והרשימות] בו. מבחינה זו נראָה לי, שהשיר "ימים דוהרים" מתאים לפתוח את הספר, ואילו השיר "צבעי פרפר", שמופיע רביעי בסדר השירים, אכן תואם את רוחו ואופיו ומשמעותו של הספר כולו. לפי תפיסתי, הפרפר וחייו הקצרים הוא דימוי ומטאפורה נאותים לחיי האדם, ועל כך בעצם סובבים מרבית השירים [והרשימות] בספרי זה. באשר לשיר כ"גשר בין עבר להווה", לא חשבתי על כך בצורה כזאת. אני רואה בשיר הלירי מעין "דוח" על רגשותיו של המשורר ברגע נתון. לכן, כל שיר שונה ונבדל מרעהו, כפי שבנפשו של האדם מתרוצצים רגשות שונים: עצב, שמחה, אהבה, לפעמים יאוש, לפעמים תקווה. אך לרוב, כמובן – תוגה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חלי אברהם-איתן