אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חילי סלמיס / חויר סרקס


התמונה של דן לחמן

חילי סלמיס / חויר סרקס. הוצאת כרמל. תרגום: רמי סערי.
חילי סלמיס / חויר סרקס. הוצאת כרמל. תרגום: רמי סערי.

שבעים שנה אחרי מלחמת האזרחים בספרד, שלושים שנה כמעט אחר מותו של פרנקו והשינויים הגדולים שחלו הנושא עדיין מהווה שם נושא מרכזי בספרות. ההתייחסות היום איבדה כנראה את הרומנטיקה ש-ארנסט המינגווי עטף בה את המלחמה ההיא. קרב סלמיס נחשב לאחד הקרבות המכריעים במלחמות בין יוון לפרס לא התרחש כלל על אדמת יוון אלא בים. הניצחון הביא לפריחתה של אתונה והפך אותה למה שאנו רואים בה היום כשמדברים על יוון העתיקה ובעיקר מדינת אתונה. ערש התרבות.

בדרך כלל אינני מזכיר את שמות המתרגמים כשאני כותב על ספר. אין לי שום יכולת לבדוק באמת את איכות התרגום, גם כשהוא נראה טוב על פניו אינני יודע אם המתרגם הוריד או העלה את רמת השפה מול המקור, אם הוא נאמן בכל לכוונות הסופר המתורגם. יאמר ששמו של המתרגם רמי סערי הוא מקדם עניין גדול עבורי. בחירת הספרים שתרגם היא מעניינת במיוחד ואזכיר רק כמה מהם. "השיר על ילדי סיביר", "פדרו פארמו", ספרים שאהבתי במיוחד וכן כמה קבצים של לורקה. ולאחרונה תרגום מחודש של ספר שנעלם מכבר "פלטרו ואני" סיפורו של החמור שבצעירותי היה ספר חובה לכל מי שחשב את עצמו לאדם רגיש. כך שבחירתו בסופר נוסף ששמו לא מוכר נראה לי הבטחה וערובה לעניין.

מלחמת האזרחים 1936-39 בין הרפובליקנים שתמכו בממשלה ובין הלאומנים הפלנגיסטים שרצו שלטון כוחני פשיסטי כמו זה של מוסוליני בעיקר. הרפובליקנים רצו בשלטון החוק. הלאומניים ראו את עצמם בין השאר גם כאלו שיעצרו את הקומוניזם המתפשט. במידה מסוימת הקרבות הללו היו מעין חזרה גנראלית למלחמת העולם השנייה. ניסויי נשק וטקטיקה בזמן אמת.חוייר סרקס נולד ב1962. המלחמה נגמרה זה כבר אך פרנקו עוד היה בשלטון. הוא עבר את השינוי הגדול. את התקופה שאחרי מותו של פרנקו ואת התקנת השלטון החדש אחרי איזה זמן. בספר משתמש סרקס בכמה עובדות היסטוריות וכן בשמות אמיתיים. גיבור הספר הוא אחד חוייר סרקס עיתונאי עם שאיפות ספרותיות, השומע סיפור על סופר אמיתי ונחשב של הפלנגיסטים, רפאל סנצ'ס מסס שנשכח עם הזמן בספרד. הסיפור שסרקס שומע הוא על מסס שהיה צריך להיות מוצא להורג אך חייל רפובליקני דווקא נותן לו לברוח. ידוע שמסס התכוון לכתוב ספר בשם 'חיילי סלמיס' שבו התכוון להשוות בין שתי המלחמות החשובות, התכוון אך לא כתב. העיתונאי סרקס של הספר יוצא בעקבות הסיפור הזה. המשחק הספרותי שבין דמותו הבדיונית של סרקס בעיתונאי נותן בידי סרקס הסופר את האפשרות לעבור משפת כתיבה של מחקר עיתונאי לשפה ספרותית ולטייל לו בין שתי האפשרויות. ובסופו של דבר להפוך כתבת תחקיר בדיונית לספר שבידינו.מכאן סרקס הסופר האמיתי ייעלם לטובת סרקס גיבור הספר המספר בתחילתו את ניסיונו שלו שלא צלח להפוך לסופר וכך הפך לעיתונאי. קצת מבלבל, כי החפיפה בין האמת לבדיון תיקח מקום בספר. אביו האהוב נפטר. אשתו עזבה אותו. הוא חוזר לעבוד בעיתון:"כיוון שאינני סופר טוב אך גם לא עיתונאי גרוע, או, כפי שסביר יותר, כיוון שבמערכת לא יכלו להעלות על הדעת אף אחד אחר, שיהיה מוכן לעשות את מלאכתי בשכר זעום כשכרי. צרפו אותי למדור לתרבות, לשם מצורפים כל האנשים שאין מושג לאן אמורים לצרף אותם."אחת ממשימותיו הייתה לראיין את רפאל סנצ'ס פרלוסיו. (סופר אמיתי ונחשב בספרד). ובעוד הוא מנסה לשאול אותו על ההבדל בין דמויותיו שעיקרן גורלן מול דמויותיו שעיקרן אופיין מתחמק פרלוסיו ומספר לו על קרב סלמיס, ומספר לו את סיפור ההוצאה להורג שביצעו הרפובליקנים בימי סוף המלחמה. סיפור שירדוף את סרקס ויביא אותו לחקור את אותה הוצאה להורג ומדוע ומיהו זה שחס על אותו סופר, מסס. אביו של פרלוסיו.

מאותו סיפור התחילה התעניינותו של סרקס באותה מלחמה שעד אז היה אדיש אליה ולכל היותר נראתה לו כחלק מנוסטלגיה של זקנים.משנות השמונים חל שינוי בספרד. סופרים שנשכחו מימי הפלנגות זכו לטיהור וחזרו להיות מודפסים. וסרקס אומר לעצמו שלגלות מחדש סופר פלנגיסט איננו מטהר את הפלנגות אלא את הסופר הנשכח בלבד, אם הוא סופר טוב. ובכלל, פלנגיסט או לא, הספרות היא דבר אחד והספרות דבר אחר. יכול אדם להיות סופר מצוין ואדם נאלח. הפלנגיסטים זכו בניצחון במלחמה ובהפסד בהיסטוריה של הספרות.סרקס קורא את ספריו של מסס שהוצאו לאור מחדש. הוא סופר טוב, אך לא סופר גדול, הוא חושב לעצמו, אך מה ההבדל בין סופר טוב לגדול אינו יכול להגדיר. במלאת שישים שנה למהפכה מטיל העיתון של סרקס לכתוב מאמר על מותו של אנטוניו מצ'אדו שברח לצרפת. הקרבה בין המשורר שמת לזה שניצל מעוררת בסרקס את הצורך המחודש לבדוק את הסיפור האמיתי. המאמר מביא למפגש עם אחד שמתמצא בנבכי הסיפור.

היום נוטים להפוך הכל לסרט הטובים נגד הרעים, אומר אגירה. קסטליאנים נגד קטאלנים. חשבתי שאתה לאומני אומר סרקס. אני לא לאומני. אני בעד עצמאות. לאומנות היא אידיאולוגיה שאי אפשר להתווכח אתה. אידיאולוגיה הרת אסון. התמיכה בעצמאות היא העלאת אפשרות בלבד. על עצמאות אפשר להתווכח. על לאומנות לא. סרקס חוקר מוסיף לעצמו חומרים על מסס מוגיע להרגשה:"ככל שידעתי עליו יותר, הבנתי אותו פחות. ככל שהבנתי אותו פחות הוא סיקרן אותי יותר, ככל שהוא סיקרן אותי יותר רציתי לדעת עליו יותר"הוא לא מבין איך האיש התרבותי נטול האומץ הגופני ואלרגי לאלימות פעל כמעט יותר מכל אחד אחר כדי שארצו תשקע במרחץ דמים. ואם אמרים בדרך כלל שלא חשוב מי מנצח במלחמה, משוררים תמיד מפסידים בה, מסס הצליח לכתוב שירה פטריוטית אלימה של הקרבה וקריאות קרב. שירה ששלהבה את הצעירים. וצעירים הולכים למות עם ולמען המלים. מלים שהן השירה. שירתו של מסס הייתה מלהיבה כל כך עד שאפשר לחשוב שהוא ניצח את המלחמה ולא פרנקו.החלק הראשון מתוך שלושת חלקי הספר מתמקד בחיפוש. החלק השני הוא הסיפור שנכתב ורובו הביוגרפיה של מסס. לפי כל מה שסרקס גילה הוא מכתיר את מסס כפשיסט הספרדי הראשון. אחרי שמסס נשלח להיות כתב של עיתון באיטליה וחי שם בתקופת עליית מוסוליני נשבה ברטוריקה ובמצע הפשיסטי, וכשחזר הביא את התיאוריה לספרד. מסס כתב וניסח את האידיאולוגיה עד שבא:"הגנרלצ'יק השמנמן, הנשי, חדל האישים, הערמומי והשמרני ניכס אותן והפך אותן למלים ריקות".בימים שלפני המלחמה נהג מסס לצטט את דבריו של אוסולד שפנגלר הגרמני שאמר :"בדקה התשעים תמיד הייתה זו כיתת חיילים שהצילה את הציביליזציה"

הפלנגיסטים הצעירים חשו שהם כיתת החיילים. כשקמה המפלגה זכה מסס בכרטיס חבר מספר ארבע. הפלנגה שלא זכתה ביותר מכמה אלפי קולות בבחירות אימצה את התיאוריה של לנין שכמה נשים יכולים לעורר מהפכה. הם עוררו אלימות והכינו את עצמם לכיבוש השלטון בכוח. כתביו של מסס שיבחו ודחפו למלחמות.כאן נגמרת הביוגרפיה הממשית של ממס שנעלם אחרי שהמפלגה נאסרה בחוק, ומתחיל להיוולד מסס הבדיוני של סרקס. סופר המנסה לעקוב על אפשרות חייו של סופר אחר. מסס מקבל מקלט פוליטי בשגרירות צ'ילה שם יבלה שנה וחצי ושם יכתוב את הרומן הגדול שלו. ספר שלמרבה ההפתעה איננו מתייחס כלל לתקופה ולאידיאולוגיה ולמלחמה המתחוללת. ומסס מניח שזהו רומן בו מסס מתרפק נוסטלגית על העולם שאבד. ערגה לגן עדן שנמחה לעולם. בטחון של המשטר הישן שהוא עזר לטאטא אותה מהעולם.מסס, שנמאס לו המקלט בורח ומנסה לעבור לצרפת. בבריחה זו הוא נתפס ואז קורה אותו מאורע בו צריכים להוציא אותו להורג וממנו ניצל בגלל אותו לוחם רפובליקני שחס על חייו. מאס הוא מתחבא ביער, שם הוא מוצא עוד שלושה חיילים צעירים שעברו מצד הרפובליקנים לצד הלאומיים והם מחכים שהשטח ייכבש. מסס מכנה את החבורה הקטנה "חברי היער" שם שיזכיר בעתיד, יגיע לאוזניו של סרקס ויהיה אחד במניעים לצאת בחיפוש אחרי אותם חברי יער כדי שיאמתו לו עובדות. שם, כפי שיגלה סרקס אומר לראשונה מסס שיום אחד יכתוב את סיפורה של הקבוצה ויקרא לספר חיילי סלמיס.וכמו כה רבים מהמהפכנים בכל המהפכות בעולם מסס סירב לראות אחרי המלחמה שמי שתפס את השלטון איננו מוליך את המדינה לכיוון שאליו הטיף מסס. שהגנרליסימו נציג הבורגנות השמרנית הולך בדרך שונה. אך כמו כה רבים מהמהפכנים לא הרים קול כי חשב שצריך לשתוק כשהשלטון החדש מתבסס. מה גם שניתן לו ליהנות ממנעמי השלטון והשררה.מסס נושא נאום בו הוא קורא לפלנגיסטים להתייצב לימין פרנקו ולאחד אתו כוחות.

מסס שלא הבין אך היה לו נעים לקבל את השוחד הרגשי החנופה וההטבות של פרנקו מונה להיות שר בלי תיק בממשלה הראשונה שקמה אחרי המלחמה. אלא שמסס לא הגיע לישיבות הממשלה ופוטר אחרי כמה חודשים. דבר שבעיני רבים גרם לו להראות ככזה שנעמי השלטון אינם מעניינים אותו ויצרו לו תדמית נקייה יותר.הוא זכה בירושה גדולה נעשה מיליונר. עזב את הפוליטיקה וכתב. מה הרגיש באמת אין לדעת. הוא נפטר ב1966. איך השפיעה עליו ההוצאה להורג שלא התממשה אין לדעת. מכאן מתחיל החלק השלישי של הספר בו חוזרים אל חייו של סרקס התמה אם אפשר להסיק מקורות חייו של איש אחד על מהות עמוקה יותר. האם מסס אכן מייצג נכונה את הפלנגיזם. האם התכוון באמת למרחץ הדמים שעורר.סרקס נתקע בכתיבה על מסס. הוא מרגיש שחסרה לו עובדה חשובה שאיננו יודע מהי. ואז בראיון עם סופר צ'יליאני החי בספרד הוא מבין שעליו למצוא את האיש שלא ירה במסס. והוא יוצא בעקבותיו. אמיתי או בדיונו של סופר. מהו ספר אמיתי, זה הבדיוני הנהגה במוחו של סופר או זה המספר סיפור אמיתי. "האמת תמיד בוגדת בנו. מוטב לא לתת לה זמן, אלא להקדים ולבגוד בה" האיש האמיתי שלא ירה במסס עלול לאכזב. את האיש הבדיוני אפשר לעצב איך שרוצים. כך שיתאים לספר האדם הבדיוני יהיה אמיתי יותר מהאמיתי. סיפורי מלחמה הם שקרים. חלקם שקרים בלי כוונה וחלקם שקרים עם כוונה. אין סיפור מלחמה אמיתי לגמרי. אין גיבורים חיים. נשים נעשים גיבורים במותם. הזקן ההודי החצי ערום ההוא נעשה גיבור רק כשירו בו. ו-ארנסט המינגווי היה ליצן. הוא לא הבין מלחמות. למתים הזמן לא עובר, הם נשארים צעירים. הם חיים כל עוד חבריהם שלא מתו חיים וזוכרים אותם, יותר, אחרת, מהמשפחות שלהם. רק כשאחרון הזוכרים ימות, ימותו כל גיבורי המלחמה ההיא.האם הזקן שמצא הוא אכן אותו חייל שלא ירה. לא נדע. אך דמותו תהפוך לגיבור בלתי נשכח למרות שהיא מופיעה רק לקראת סוף הספר. סיפורו של סרקס, הסופר, הכותב על מסס, סופר אחר, ותוך כדי כך גם על סרקס בדיוני תם.אין בספר תיאורי קרבות. אין התאהבות רומנטית. יש סופר אחד היוצא לגלות איזו אמת על סופר אחר. ודרך חייו של אותו סופר פלנגיסט מתגלה מעט ממה שקרה באותם ימים. יש בספר שאלות על האמת והבדיון. הזיכרון האמיתי והזיכרון הנוסטלגי של שנים שעברו.האם ישנן עובדות אמיתיות, מוצקות, או שיכול סופר למצק לו עובדות משלו שיהפכו לאמת יותר מהאמת שהייתה. ישנה רק בעיה אחת קטנה בספר. הוא מכיל המוני שמות של אנשים ששמם אומר לספרדים משהו על ההיסטוריה של אותם ימים. סרקס בניסיונו ללכת צעד אחרי צעד אחרי המציאות מונה את כולם. לקורא הלא ספרדי נכונו שמות שקשה לעקוב אחריהם חלקם שבים וחוזרים חלקים מופיעים פעם אחת. האם באמת אפשר להגיד שסופר גרם למהפכה? האם אפשר להבין שהספר מצוין בעיני?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן