אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קרברוס ומבקר הספרות


משימתם, אליה הם יוצאים בסכין ובסיף, במגל ובחרמש קציר היא שספר לא יזהם את הטוהר והטהרנות של עדתם הפיינשמעקרית, ומוטב שהספר לא היה נולד.

בפתח דבר לספר 'קריאת רשות' בתרגומו הנפלא של רפי וייכרט, כותבת ויסלבה שימבורסקה כי היא נתקפה חשק להקדיש התייחסות ותשומת לב לספרים רבים שלא ימצאו דרכם לשולחן המבקר. בתחילה חשבה שתכתוב עליהם ביקורת אמיתית, היינו תגדיר את אופי הספר, תמקם אותו באיזשהו זרם , ותיתן לקורא להבין איזה מהספרים טוב יותר ואיזה גרוע יותר. עד מהרה היא הבינה שהיא אינה יכולה לכתוב ביקורת ואפילו אין לה חשק לזה. היא הגיעה למסקנה שבסופו של דבר היא קוראת חובבת וברצונה להישאר כזאת.

אבל כבר בטורים הראשונים בספר ניתן לחוש בשמחת הכתיבה, ובלשונו של וייכרט באחרית דבר "בחדוות הגילוי, בהתפעמות מהבנת יפעתו וחשיבותו של הזעיר בברואים או הזוטר בחפצים בתוך מרחבי האינסוף שסביבנו". לא הייתי מטריח את הקורא בחדוות הקריאה שלי בספר זה ובעונג הרב שחשתי בקריאת הרשות, אלמלא תחושת הבחילה התוקפת אותי לעיתים קרובות, קרובות מדי בקוראי במוספי הספרות השונים את מה שמכנים בהם ביקורת ספרים. עורך מדור ספרות ותרבות של העיתון לאנשים חושבים, סבור שביקורת טובה היא רק זו שמתלבשת על העורק הראשי של היוצר והיצירה, ושופכת את דמם על פניהם של הקוראים הבורים שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע. משימתם, אליה הם יוצאים בסכין ובסיף, במגל ובחרמש קציר היא שספר לא יזהם את הטוהר והטהרנות של עדתם הפיינשמעקרית, ומוטב שהספר לא היה נולד. אך אם נולד ממהרים הם להוקיע ולצלוב את המחבר וספרו. מבקר או מבקרת שמעזים למצוא נקודות חיוב ביצירה, ואם אלה משתייכים רחמנא ליצלן לאקדמיה, הרי שהם לטעמו של אותו עורך, כלבלבים מאולפים שביקורתם היא כלב צעצוע שלא נובח ולא נושך. ואם חלילה הביקורת משבחת, הרי שזו התקרנפות והתחנפות.מחייבי הגישה הקטלנית מעלים תמיד באוב את שמותיהם של גמזו ושל קורצוויל, כמי שייסד את מגמת הגמיזה והקטילה. קורצוויל היה איש ספרות ותרבות ענק, אך היו לו גם ביקורות רעות כמו שגם לגומז הגדול גמזו היו ביקורות מתחת לכל ביקורת. אבל השניים הללו היו אנשי תרבות במלוא מובן המילה, רוחב היריעה התרבותית שלהם היה כה גדול, שגם בביקורת גרועה שלהם, שהייתה יכולה לחסל לנצח יוצרים, היה יכול הקורא להרוויח ולהתעשר מעומק ומרוחב ידיעותיהם.

לעומת ענקים אלה אפשר לדמות את קטלני תקופתנו לחגבים, אשר מלבד רכילות וארסיות קשה למצוא בביקורתם איזה רווח, איזה עונג, או דבר חידוש. הנה למשל אני קורא ביקורת של מבקר צעיר החביב על עורכו, אורן קקון, בגין נשיכותיו הרוטווילריות במבוקריו, והפעם "נמנומו של אריסטו", (תרבות וספרות 'הארץ' 9/11/2007 ), ביקורת על ספרו של אשכול נבו, 'משאלה אחת ימינה' . עד להתייחסות הישירה לספר, המתחילה מאמצעו של הטור השני מתוך שלשה טורי עיתון, מגלה הקורא הישראלי, על פי קקון, שהוא מין דמות קולקטיבית ללא פנים, "חסר טעם, או על פי רוב, בעל טעם רע, ניזון ממאכלים רקובים ומדמה לעצמו עונג קולינרי". ואילו המחבר הישראלי, שקקון הלחימו לעדה חסרת אפיון פרסונאלי, עשוי לגלות, "שקרה לו משהו גרוע הרבה יותר ממוות" שהוא הפך "לגיישה של הקורא". אורן קקון, שכוכבו דרך במוסף תרבות וספרות של הארץ, (אילו רציתי לנהוג כמנהגו, לא הייתי מתייחס לשמו הפרטי, אלא מפרש את כתיבתו כהפרשה קטנה וטוען כי זה מנהג הקקונים), בהתאמצו למקם את עצמו בתוך מיעוט אקסקלוסיבי, מצייר רוב המורכב מאיזה קורא קולקטיבי מפלצתי שריח ספרותי רע נודף מפיו, קורא המתמוגג לקרוא מיצירותיו של מחבר ישראלי מפלצתי, מעין נרקיסוס מזויף שיצירותיו הם לא פחות מגוף מת או נבלה. בהדגשת תחושת המיאוס שלו, יוצר אורן קקון מרחב של איזולאציה, בינו, בעל הטעם האירופאי המובחן, המעודן והרגיש, לבין הברברים או הקניבלים הישראלים אוכלי הנבלות.

אילו היה מסתפק אורן קקון בביקורת עניינית נוקבת, בהצביעו על חולשותיו של הספר "משאלה אחת ימינה", (אגב, עם חלקה אני מסכים), ניתן היה לדון באופן רציני ומעמיק בביקורת זו. יותר מכך, ראוי ורצוי להתמודד ולבחון לעומק את איכותה של הספרות העברית הנכתבת היום, כשם שראוי ורצוי לבחון את איכותה, מקומה ותפקידה של ביקורת הספרות בימינו. אולם הדרך היהירה בה בוחר קקון להתייחס אל הספרות העברית, מסיטה את הדיון אל שדות הקטל, שם כדברי המשורר,"לא יצמחו לעולם פרחים באביב". ביקורתו של המבקר היא בבחינת הפוסל במומו פוסל. אילו היה עוטה קרברוס זה ענווה וקב של צניעות הנחוצות כל כך בביקורת ספרותנו, דיינו. מה למשל, הוסיפה הביקורת הארסית שכתב יפתח אשכנזי במסווה של איזו פרודיה: "בכטין, או ייסוריה של המורה הטובה" ((תרבות וספרות 'הארץ', 5/10/2007), על הסופרת גבריאלה אביגור- רותם. מה למדנו על הסופרת ויצירותיה שאותן קראתי בהנאה מרובה, מלבד כניסה בוטה אל חייה הפרטיים. במה העשיר אותנו הכותב מלבד רכילות גסה ופוגענית המלווה בהשמצות נוראיות. איזו איכות יוצאת דופן מצא בהשתלחות פרועה זו, עורך מדור הספרות של עיתון הארץ כשהציב את החומר הירוד והנחות הזה בקדמת המוסף. מהו החידוש או הגילוי הטמון בפניני החזירות של הכותב שבגינם תתרחב דעתם של אוהבי ספר. יותר מדי ביקורות רעות, רדודות ועכורות מוצאות דרכן אל מוספי הספרות. ריח וטעם רע של ביבים, שליפות מהירות, או פליטות וריח של אקדחים מעשנים ושמחה לאיד על חיסולו הממוקד של הספר והסופר, רכילות מרושעת במסווה של רצנזיה, אלה פירות הבאושים של חלק ממדורי הביקורת הספרותית. אינני בוחן לב וכליות, ואולי כמו דברים רבים בעידן הרייטינג, גם ביקורת הספרות וכותביה חשים שככל שיכוונו טוב יותר מתחת לחגורתם הפרטית והאישית של היוצרים, כך יהיה סיכוי טוב יותר למרכולתם להתפרסם. ככל שכתיבתם וביקורתם תהיה דעתנית ומתנשאת, מעליבה וחסרת רגישות, כך היא תתמקם טוב יותר על בימת הגרדומים של התקשורת. לצערי גם אוהבי ספר ואנשים שאני מעריך את כתיבתם, נופלים לעתים למחוזות הרכילות והיהירות, שבינן לביקורת ספרותית טובה, המרחק גדול. כך הרגשתי כשקראתי את הביקורת שכתב בארי צימרמן, "מנורת החסרונות" (מעריב, מוסף שבת, 28/9/2007), על "לפני המקום" של חיים באר. נכון, ניתן למצוא חולשות בספר (ולמי אין), אבל למיטב שיפוטי זה ספר מענג, מטריד, מעורר. אהבתי את הספר והתענגתי על השפה העשירה והרב שכבתית, הושטתי את ידי לידו של המספר שהוליך אותי באמצעות חוטי העלילה אל המקומות הבלתי מוארים של נפשי, אל הצד האפל והמפחיד של קיומינו.

חיים באר, “לפני המקום", ספרייה לעם, הוצאת עם עובד. אילו זו הייתה לפחות קנאת סופרים מרבה חכמה, ניחא, יכול היה גם הקורא לרוות נחת מהביקורת, אך דומה כי לא קנאה זו הפעילה את בלוטת הארס של המבקר.

יכול בארי צימרמן לחלוק על טעמי זה ולמצוא בספר מלוא הטנא חסרונות, אבל מה מוסיפות המלים אותן הדגשתי כאן, לביקורת הספר: "העובדה שחיים באר הרמת – גני, הוד מעלתם המשותף של המספר והסופר, מתאר בספר את מפגשיו עם יצירי רוחו, כשלצידם מפזזים אשתו בתיה, ידידיו האמנים ומכריו הסופרים..." או נימת הזלזול המשתקפת בצירוף "רכילות קדושה" המתייחסת לספרו של באר "גם אהבתם גם שנאתם" על היחסים בין ברנר, עגנון וביאליק. על השתלחות כגון זו ואחרות הפזורות בדברי הביקורת ניתן לומר בהתייחס לדברי קוהלת שגם קנאתם של מבקרים טרם אבדה. אילו זו הייתה לפחות קנאת סופרים מרבה חכמה, ניחא, יכול היה גם הקורא לרוות נחת מהביקורת, אך דומה כי לא קנאה זו הפעילה את בלוטת הארס של המבקר.אינני תובע מהמבקר להצטרף לקריאות הידד חנפות, אם היצירה פגומה בעיניו. לעיתים אנו מוצאים בביקורת ספרים, קריאות הידד לסופרים ידועים שכתיבתם העכשווית מביישת את בחרותם, ובכל זאת נמצאה להם לסופרים אלה עדת מעודדים, כאלה הנדמים לאותו קהל מוחא כף, צוחק ושואג בסדרות טלוויזיה, בהן מגיב הקהל להרמת ידו של מנהל הבמה או לשלט שעליו כתוב: עכשיו למחוא כף.על המבקרים מוטלת אחריות כבדה, בעט או במקלדת שבידיהם מונח לעיתים גורלו של יוצר וגורלה של יצירה. אמנם, לא מעט ספרים זוכים לקהל קוראים רב, למרות ועל אף הביקורת. ציבור קוראים גדול אינו קורא ביקורת, אבל למען היוצרים ולמען קוראי הביקורת, על המבקר לגלות רגישות אנושית גם בבואו לחרוץ דינה של יצירה לשבט. על הביקורת להזהירנו מפני ספרים גרועים, אבל לנמק את אזהרה זו במבט ספרותי רחב, בהתבוננות היסטורית, לשונית רב שכבתית. ,

יש לבקש מהביקורת את מה שהיא מבקשת בין היתר מהיצירה: להיות כתובה בחכמה, שתהיה מלאכת מחשבת, המאירה ובוחנת את היצירה באופן כזה שיכול לגלות לקורא לא את המובן מאליו, אלא את הייחודי והחד פעמי, כמו גם את הרעוע והפגום, אבל למען השם והאדם, אפשר לבקר גם בלי חיצים מורעלים למבושי היוצר. למען העמדת דברים על דיוקם יש לומר בכנות כי בארצנו נכתבת גם ביקורת ספרים טובה. ביקורת שעמדת המוצא שלה היא רגישות אנושית ואהבה אמיתית למעשה היצירה הספרותית. גם אם המבקר מוצא כי הספר גרוע לטעמו, ביקורתו תהיה עניינית ומנומקת. ניתן לקרוא מבקרים שכתיבתם היא חגיגה אמיתית, יש בה כדי להאהיב את הספרות ולהאיר בה דברים שלא ראינו, או לנסח באופן קולע ומדויק את מה שחלף בראשנו או בתחושתנו. דווקא חלק מאלה, הנקראים על ידי עורך ערפדי, כלבלבים מאולפים, הם אלה שבגללם ראוי ז'אנר זה להיקרא כך, הם אלה שכתיבתם לא זנתה ולא מכרה את נשמתה למולך הרייטינג.ועוד דבר: קשה להיות סופר או סופרת, משורר או משוררת בימינו, קשה עוד יותר לאלה המתחילים, מי ישים לב אליהם אם שמם כבר לא הולך לפניהם, או שאלה האחרונים לא יטפחו ויאמצו סופרים ומשוררים מתחילים. בזרם הגדול והרב של ספרים השוטף את ארצנו, קשה להם למתחילים להתבלט. זו הייתה יכולה להיות שעתה הגדולה של ביקורת הספרות, לאתר באוקיאנוס את הדוגיות היוצאות לראשונה למסע אל הלא נודע. לבחור מדי פעם ספרים כפי שבחרה ויסלבה שימבורסקה, כאלה שלא זכו ולא יזכו לתשומת לבה של התקשורת, להיות מעין מגלי איים קטנים בזרם הגדול. האם יימצאו הנחשונים המעיזים? (ד"ר משה יצחקי הוא משורר, ראש החוג לספרות ומבע יצירתי במכללת אורנים, עורך כתב עת לספרות ואמנות 'קו נטוי')

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה יצחקי