אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יצחק בן נר / שקיעה כפרית / אף אחד לא מת בהליכה


התמונה של דן לחמן

שקיעה

שקיעה כפרית / יצחק בן נר. הוצאת ידיעות אחרונות.

יפה עשתה הוצאת ידיעות אחרונות שיחד עם ספרו החדש "אף אחד לא מת בהליכה" של יצחק בן נר, חידשה ופרסמה מחדש את אחד מספריו הראשונים "שקיעה כפרית" כך שמי שלא מכיר את כתיבתו הישנה יוכל להיכנס לעולמו ולראות את התפתחותו הספרותית.יצחק בן נר הוא אולי הישראלי ביותר מבין סופרי דורו. ישראלי של ישראל הישנה שאותה אהבנו לדמיין. יצחק בן נר בעל יכולת תיאור מדויקת ומצוינת כל כך שמיד אחרי כמה שורות בסיפור הראשון ב'שקיעה כפרית' הקורא, גם אם לא היה בכפר מימיו, יכול לזהות ולהזדהות עם מקום גם אם הוא דמיוני ועונה לאיזו טריוויית פנטזיה כשאומרים לו את המלה כפר. כפר לא רחוק מחיפה. את הסיפור מספר ילד. ילד שיש בו גם מידת אכזריות של ילדים. אין לימודים כי מישהו כתב על הלוח "מאניה מאניוקית" והמורה מאניה חדלה לבוא. סוג של שביתה. בבית אוכלים מצלחות בקליט, לפני שהפך לפלסטיק. ומחיפה מגיע קול פיצוץ מבתי הזיקוק. "הטרוריסטים השרמוטות הפציצו בדינמיט את הנפט של האנגלים... בטח שזה לח"י הפציצו" והטרוריסט מלוחמי חרות ישראל מת במתבן.למרות שהספר פורסם ב1976 הוא נושא בריחו ישראליות ישנה יותר בחלק מהסיפורים. באחרים תקופה מוכרת יותר וקרובה יותר. אך מי שחושב שהספר נוסטלגי טועה. הוא עשוי לעורר זיכרונות ישנים אך לא נוסטלגיה. בן נר איננו מצייר חיים אידיליים שלא היו. האנשים מתגוללים, בעדינות אמנם, בסבל רגשי.בסיפור אחר, הדוד, אוהב קולנוע, כל כך אוהב שהוא רואה שני סרטים ביום וכל מה שקורה מולו במציאות מתפרש לו לפי סיפורי סרטים, עד שהמציאות דופקת על דלתו באופן ממשי, ואין לו יכולת להתמודד, אלא לברוח לסרט.מול בני דורו האחרים הישראליות של בן נר כתובה על פניה. הנושאים שלו אנושיים יותר ואת תאור פני המדינה אנו מקבלים מן הסיפור והאנשים ולא דרך מיני סמלים. שכחתי כמה אהבתי אותו בזמנו.אמירה של משפט תגיד יותר מסיפור שלם על השינויים. בסיפור "שקיעה כפרית" הנותן לספר את שמו הגיבור הפעם כבר לא ילד אלא מבוגר אוהב את כפרו. את שמי הקיץ והחורף, את אסמיו ולוליו, את ילדי הכפר ואת נקישות הממטרות וריח הלחם הנאפה בכפר. אידילי. אך בלבו חשש, משהו הולך ומשתנה. "אך אגן על הכפר שלי מרשעותו ומנכליו של העולם שמעבר למעגלו. מאשליית החלומות, משיכרון החושים, מאובדן השכל הישר, מהתחרות האלימה לשרידה, מתאוות המאבק והכוח, אני רואה את בנינו שבים מהצבא ואותן שלוות נפש ובטחה שהיו נשקפות מעיניהם מתחלפים לאט לאט בספק, באי שקט, בגילויים של מבוכה ואי וודאות... וכבר אין הם אותם נערים שהיו וכבר אין הם נערים כלל ונערותם התחלפה להם, שלא כהלכה, בבגרות, כבר אין בהם בטחה שמה שהיה הוא מה שיהיה. ספקות וחששות ואי נחת נטע בהם העולם שבחוץ"אך הסיפור איננו על הנוער של אותם ימים ולא על מלחמת הדורות. תחילתו באהבה אסורה של ימים רחוקים יותר בכפר. אהבה שהזרות המותר והאסור מתערבבים בחיי גיבור הסיפור. והמשכו בחיפוש התיקון לנפש המתייסרת אחרי הניאוף.כך, סיפורים שהחלו בימי המנדט מגיעים עד לימיה של ראש הממשלה הזקנה והעייפה. נשים שקראו להן נצחיה מתחלפות בנשים עם שמות קרובים אלינו. ומאז והלאה, אנשים קטנים שאינם גיבורים לא בחיים ולא כגיבורי ספרות, זוגות האוכלים מרורים האחד מהשני שייאוש ותקווה מאכלים אותם. זוגות מסוכסכים ברגשות סותרים, אהבות חד סטריות או כאלה שנעלמו. ודומה שכולם מוכרים. מקום שהם חיים בו מוכר. ואם אלו לא אנחנו כי לא נעים להודות הרי שאלה שכנינו. ולא רק האנשים. בן נר מתאר את הימים בהם מתרחשים הדברים מבלי ליפות, כמעט מבלי לרחם. כאלה היו הזמנים ואלו האנשים. והאנשים אינם תבנית נוף מולדתם. הארץ יפה, הכפר פסטורלי והאנשים כואבים ומתייסרים בתוך "הכפר" כפר שהוא הבטחה לחיים שקטים, לא קלים פיזית אולי, אך חיים של אידיאלים. והעירוניים, בשנים מאוחרות יותר, חייהם הוסטו בשל איזו התאהבות חדשה. והגיבורים, השונים בכל סיפור, הם קרובים לפחות רגשית. בקריאה חוזרת אחרי כל השנים, לכל אורך הספר, הם בעלה של :"אותה אישה דועכת. אהובה שאינה אוהבת, ארץ כואבת, נעדרת נחת ושלווה, רותחת ופחד אחד מנקב שאינו מניח"החל מהילד הקטן בימי המנדט דרך האיש המבוגר, האב השכול של אחרי המלחמה ועד לקצין המשלם את מחדלי המלחמה ההיא בסיפורים האחרונים הם כולם אותו אדם והאהבות השונות הן אותה אהבה והארץ אותה ארץ. וזה לא אמור כנגד הכתיבה. ההתקשרות עם הגיבור השונה זהה מעמיקה ומקרבת.

אף

אף אחד לא מת בהליכה / יצחק בן נר. הוצאת ידיעות אחרונות.

שלושים שנה אחרי פרסומו הספר נהיה כאילו אמיתי יותר. לא אגיד שהיה נבואי או בעל חזון אמיתי, אך מרגש כמו מעט ספרים ישראליים אחרים. וכעת מופיע כבן זוג ספרו החדש - 'אף אחד לא מת בהליכה"יצחק בן נר יצא מהכפר, יצא מהארץ. יצחק בן נר התבגר, האהבות הדוחקות המעיקות והמייסרות כבו במקצת. כעת יש לו זמן ואורך רוח להיות ספרותי עוד יותר ולהמציא לו גיבור חדש. מישהו שהוא גם בן דמותו וגם מרוחק ממנו, כזה שדרכו יוכל לבדוק את העולם והחיים. בן דמותו כי יש רמזים לחייו המוכרים של יצחק בן נר הסופר המציאותי. קל לזהות. את איציק השדרן בגלי צהל, את איציק מבקר הקולנוע. נפגוש את איציק הכותב את הסיפור "שקעה כפרית" ונכיר לדעת מה דעתו על כמה אנשים הנושאים את שמם האמיתי ומה איציק, כי הרי הוא לא יצחק בן נר האמיתי חושב עליהם. מה עם לבני, בעלה לשעבר של המשוררת רעועת הנפש. שדרני חדשות מי טוב בעיניו ומי לא. פרטי טריוויה המגלים משהו ולא מגלים כלום. ספירת מלאי של בתי קולנוע שהיו ואינם. טיולים ברחובות מוכרים המזכירים במידה את טיוליו של שבתאי, הסרטים שראה ובאיזה בתי קולנוע הוקרנו. ועוד תחנות של איציק הספרותי הזהות לאלו של יצחק בן נר הממשי. למרות שזה עשוי היה להיות טיול נוסטלגי משהו בכתיבה משאיר את הזיכרונות ברמה של אינפורמציה שאיננה גוררת את הקורא למחוזות אחרים, גם אם המקומות הם גם חלק מעולמו. האם הוא משתעשע בקורא? בכתיבה. בן נר יכול לגלות לנו בצורת הכתיבה בזאת מה שהוא רוצה ולהסתיר דברים אחרים, כמו את בן נר האמיתי. זו אינה אוטוביוגרפיה. גם אם בן נר זוכר באיזה קולנוע ראה כל סרט. כתיבה נסמכת ברובה על ניסיון וחוויות אישיות, זו דרך לשתף, דרך לחוות מחדש, דרך אל הבנת עצמו. דרך להפוך את חייו לאמנות מבלי לחשוף את עצמו באמת.הסופר יצחק בן נר כותב על איציק, גיבור ספרו הראשון. יצחק בן נר רוצה שאיציק יהיה נורמאלי:"ונורמאלי הוא להיות נונקונפורמיסט בתוככי הקונפורמיות. פיקח יחד באולם של עיוורים. פיכח יחיד בעולם של שיכורים. שומע בעולם של חרשים" ואיציק מטייל. בסיפור הראשון הוא מטייל באירופה. בהתחלה בספרד, ספרד מדויקת גם אם מצומצמת במלים, משם צרפת, אנגליה, סקוטלנד. כמעט טיול מודרך למי שלא היה שם אלא שמפעם לפעם מבליח איזה אירוע מיסטי מוזר הגורם לאיציק מיני הרהורים. מתנכלים לו, נדמה לו שהוא מזהה אנשים בתמונה של אל גרקו. הוא רואה את המפלצת מלוך נס. דמיונות ומוזריות. הימים אחרי המהפך השלטוני. סאדאת ביקר בארץ ו-בגין במצרים. אורי זוהר חזר בתשובה. פיגוע באוטובוס בכביש החוף. העולם השתנה לחלוטין. לא רק מימי הכפר ההוא. פשוט השתנה. ואחרי מלחמת לבנון הראשונה :"נשארנו עם החרדה, וחוץ ממנה, שום דבר לא חזר להיות במציאות כמו שהיה קודם, גם לא בסיפורים"ובסיפור אחר ג'ט לג מספר בן נר על איציק שכתב סיפור מוצלח שזכה תגובות רבות, אך איציק נגרר אל תוך התקף חרדה ודיכאון. נכון, זה אישי, ויש סיבות אחדות לכאורה, אך איציק הוא גם נוף הישראליות. והנה פורצת מלחמה, מלחמת יום כיפור, ולאיציק המבלה ימים ולילות באולפנים נדמה ששכח את הדיכאון, אך חזרה קצרה הביתה הבהירה לו שלחץ חיצוני רק מכסה את התוך הרותח. והג'ט לג שמופיע לרגע בסיפור הוא רק חלק מחוסר היכולת להירדם אחרי המלחמה, שזה מרכזו האמיתי של הסיפור. בן נר יודע לקחת את הקורא ולהוליך אותו בתוך ספירלת השבלול. החיצוני והגרעין הפנימי.בסיפור הנושא את שם הספר "אף אחד לא מת בהליכה" יוצא איציק לטיול בוקר, וכמו בסרטים הוא שומע קול מתוך תא המטען המבקש עזרה. בוקר של סיפור גנגסטרים מחוץ למציאות ובכל זאת במציאות. הוא ממשיך ללכת ואז מופיע המשפט שנתן את שמו לסיפור, לספר. אף אחד לא מת בהליכה. לכאורה קביעה אלא שבסיפור מצורפות למשפט הנחרץ שתי מלים. ואולי כן? והנחרצות נשמטת. ואולי מתים גם בהליכה. ומכונית הגנגסטרים תעלה בו את זיכרונות אהבת הקולנוע, רשימת בתי קולנוע שהיו בת אביב ואינם, ושחקנים, ותל אביב של השנים המסעירות בכסית. תאוות הקולנוע שלו מוליכה אותו למחשבות על הרעש בתא המטען ומביאה אותו לסוג של מסקנה שגם הוא עצמו אינו יודע אם איננה סתם גיבוב מלים. "החיים הם המתח שבין המקרי לקבוע. בין הסתמי למשמעותי, בין הנשאף למזדמן, בין המובן לסתום, בין מה שהיה למה שהווה ובין הזמני לנצחי"אבל הספור הוא בעצם לא על זה בכלל. כי החיים אינם סרט, אך בסרט יכולים להיות קצת חיים. כמה פעמים בחיינו קורה לנו לשמוע מישהו מבקש עזרה מתא מטען? לאיציק זה קורה פעמיים. בקשת עזרה המשתקת אותו.צעדים בשלג מביא את הסיפור למקום אחר. יצחק בן נר, בנוסעו לאמריקה פוגש את הגזענות. קל להעביר את הבעיה לאמריקה. הימים ימי מלחמת ויטנאם. שם, במחנה צבאי הוא שואל את עצמו מהי השפעת החרדה על הצעירים העומדים להישלח למלחמה ואולי להיהרג ולהיפצע. למה לדבר ישירות על הארץ, אמריקה מזמינה אפשרות הרחקה של הנושא, אך במקום ללכת אחרי הסיפור הראשוני עושה בן מר דבר אחר לגמרי. הוא מראה לקורא טיוטה של סיפור על אירוע שהתרחש מול עיניו, שכתב ולא פורסם. סיפור המכיל עדיין הערות של עצמו לעצמו. ספרות בהתהוותה. מקרבת ומרחיקה באותו זמן.לפני שלושים שנה יצחק בן נר כתב בשפה גבוהה יותר מהיומיומית. שפה ספרותית. לא מתנשאת אך מעט גבוהה. היום הוא כותב הרבה יותר קרוב לשפת הדיבור. לא לגמרי, אך קרוב. שפה ספרותית בת ימינו. לכל סיפור לפחות שני ממדים. האחד הוא העלילה המרחשת והשנייה המשמעות הפנימית. הסיפורים אינם מגלים באמת על מה הם. כי בתחילה הקורא נכנס לתוך איזו עלילה , סיפור קטן, אך ככל הנמשכת הקריאה נמשכים פנימה אל תוך עולם פנימי אחר מזה המסופר על פניו וכלפי חוץ. זה היה אירוע משובב לב לפגוש מחדש את יצחק בן נר הצעיר ולהפגיש אותו אם זה המבוגר, ועל הספרים אני יכול להגיד כמו שמתבטאים אנשים "ספרים נורא יפים".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן