אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס אריכא: השירותים החשאיים חלק א


התמונה של אלי אשד

אש זרה מאת עמוס אריכא
אש זרה מאת עמוס אריכא, מעריב 2007, 487 עמ'

הסופר עמוס אריכא פרסם בימים אלו את מותחן הריגול "אש זרה" לאחר שתיקה של 9 שנים. לרגל אירוע זה להלן סקירה וראיון מפורט על הקריירה הארוכה שלו הנמשכת מזה למעלה מ-50 שנה.

עמוס אריכא הוא ככל הנראה כותב מותחני הריגול הוותיק והמנוסה ביותר הפעיל כיום בישראל. הוא כותב ספרים מזה יותר ממחצית מאה. ומעטים בארץ מוכשרים כמוהו כל כך בתחום זה. בעיני הקריירה שלו שעברה שינויים ותהפוכות רבים ושלבים שונים ומגוונים מייצגת בתוכה מעין סיכום של כל תולדות ספרות המתח וההרפתקאות ב-50 השנים האחרונות.

הוא החל ככותב ספרי ילדים ומבוגרים והמשיך ככותב מותחנים בשמות בדויים ולאחר מכן כותב רבי מכר בחו"ל. הוא חזר לעברית על מנת לכתוב ספרים של "ספרות יפה" וכעת חזר למותחן שאפתני יותר מכל מה שניסה בעבר.

עמוס אריכא הוא סופר ובנו של הסופר יוסף אריכא. הוא אינו מתמקד רק בתחום הכתיבה. עמוס אריכא הוא אדם רנסנסי, רב תחומי. הוא גם סופר, צייר, גם שחקן ורקדן מהסוג שאליו מתייחסים בחשדנות בעולמנו שבו אנשים מתמחים במקצוע אחד כל חייהם. בעברו הועסק בתחום שאינו צפוי כל כך לאמן רב תחומי... איש משטרה לשעבר שבתפקידו האחרון שימש במשך שמונה שנים כדובר משטרת מחוז תל אביב, אך בהסכמה אילמת של המפכ"ל דאז שאול רוזוליו כיסה למעשה את כל מרחבי משטרת ישראל.

אבל יותר מכל הוא התפרסם כסופר שהוציא לאור ספרים רבים תחת שמו אבל גם בשמות אחרים. חלק גדול מספריו נחשב בגדר יצירות "חשאיות" שרק היום, עשרות שנים לאחר הופעתם, הוא מוכן להודות בפה מלא בכתיבתם.

בשנות השבעים הוא הפך לאחד הסופרים הישראלים המצליחים ביותר בעולם כולו כאשר חיבר באנגלית כמה מותחני ריגול על אנשי המוסד שזכו להצלחה גדולה בחו"ל ותורגמו לשפות שונות. במידה רבה הם יצרו שם את תדמיתו של איש "המוסד" כגיבור כל יכול ואת תדמית ארגון "המוסד" הציגו כטוב בשירותים החשאיים של העולם, תדמית שהחלה להיסדק רק בעשור האחרון.

בשנים האחרונות פרסם עמוס אריכא כמה ספרי מתח וריגול בעלי מסרים פוליטיים חריפים ביותר ונושא זה בולט מאוד בספרו החדש "אש זרה".

מאבק נגד צנזורה

עמוס אריכא נולד בצפון תל אביב ברחוב מיכה וגדל בגן הילדים של הסופרת ימימה טשרנוביץ-אבידר. 
 

אריכא: זכור לי שהתבטאתי ביצירה מיום שעמדתי על דעתי בגן ציירתי, בבית הספר העממי שיחקתי ונהגתי לעצב תפאורות ותלבושות. אבל דווקא כתיבה לא אהבתי במיוחד. הצורך לצרף מילה למילה נראה אז מעל לכוחותיי.

אריכא מתגעגע לתל אביב הקטנה. "היום אין ארץ ישראל שהייתה. יש מדינה שאינני יודע מהי."  בארץ הציעו לו להצטרף ל"מוסד" או למשטרה. הוא העדיף את המשטרה ובמשך 13 שנים שירת בתפקידים שונים ובהם קצין הדרכה במטה הארצי ודובר המשטרה. בגיל 42 פרש מהשירות במשטרה כדי להתמסר לכתיבה ולציור. אבל עד היום הוא יונק מתקופת שירותו המשטרתי חומרים לספריו.

אריכא: "בנקודה מסויימת התמקדתי בשני תחומים בלבד, הכתיבה והציור - ווזה מה שאני משתדל לעשות היום."

הרומן הראשון שלו 'הכומתות השחורות' הופיע ב1955 ב"הוצאת עמיחי" זמן קצר אחרי שחרורו מהצבא. גיבור הספר יואל אלון מתגייס לצבא ומוצא את עצמו במחנה שבו שולט סרן גולדשטיין היורד כסדיסט על חניכים ומדריכים, שולח טירונים לנקות את ביתו הפרטי ובתי חבריו ומסלק מתנגדים לבתי משוגעים.

אריכא: "דמות החייל בספר הוא כמובן אני עצמי. לספר "הכומתות השחורות" הייתה נשימה קצרה מבחינת ערכו הספרותי. אבל יש לי זכות היסטורית בכך שכתבתי את הרומן הראשון על צה"ל כפי שהיה לאחר מלחמת העצמאות ועל בה"ד 4. זה היה הרומן הראשון שנכתב על רקע חיי חיילים-נערים בצה"ל. היה זה הסיפור הראשון שהעלה לדיון ציבורי חריף את בעיית הטרטורים בצבא שלצער כולנו עד היום מתפרצת מעת לעת, ולעתים גובה מחיר יקר מדי."

הספר אכן זכה מייד בתשומת לב גדולה אם כי לא דווקא מהסוג שעמוס אריכא איחל לעצמו . עמוס אריכא מספר שבן גוריון טרח ושלח שליחים לאביו יוסף אריכא כדי שיניאו אותו מפרסום הספר. משזה לא עלה בידו פשטה הצנזורה הצבאית על בית הדפוס והחרימה את העותקים ועיכבה את ההוצאה לאור.

אריכא: "נדמה לי שמדובר במקרה הראשון בתולדות המדינה בו התערב המוסד (להערכתי) באמצעות הצנזורה הצבאית להחרים יצירה ספרותית. ורק לאחר מאבק שוחרר. הכומתות השחורות סודר לדפוס בבית דפוס "ישראל" שנמצא בתחום יריד המזרח הישן בצפון תל-אביב. בוקר אחד הופיעו אנשי משטרה צבאית והקיפו את הדפוס בעוד אחרים מחרימים כל יריעה וכל פיסת ניר והגהה שהייתה קשורה בהכנת הספר. במשך שבועות רבים הוחזק הספר בצנזורה וזאת בטענה של "גילוי סודות צבאיים". היתה זו הפעם הראשונה בישראל שספר הוחרם בטענה של גילוי "סודות מדינה", רק בגלל שהוטחה בו ביקורת נגד שיטות הדרכה פסולות בצה"ל - קרי טרטורים.

לאחר שהובא הדבר לידיעת בן-גוריון ונטען בפניו כי לא מדובר בגילוי "סודות" אלא בהתקפה על שיטות הטרטורים שכבר אז היוו בעיה בצה"ל, התקיים אז מאבק שקט בעניין זה שבעזרת ראש אגף יחסי ציבור של משרד הביטחון דאז, הסופר עמנואל הרוסי, גרם לשינוי בהחלטתו של בן-גוריון. מאחר ולא היו בו גילויים "סודיים" והרוסי אישר כי אכן הביקורת אמיתית ואצלו יש ארון גדוש בתיקי תלונות, שוחרר כתב היד שכבר היה מסודר כולו ביריעות שכל אחת מהן הוחתמה בחותמת ענקית עגולה בגודל צלחת קטנה (דומני בקוטר של שבעה ס"מ) ובה כתוב "אושר על-ידי הצנזורה. המו"ל המנוח יוסף אורלינסקי בעל הוצאת "עמיחי" שנקראה על-שם בכורו שנפל במלחמת השחרור, שמר כל חייו על יריעות אלה - ואין לי מושג מה עלה בגורלן לאחר שהלך לעולמו."

-איך בכלל נודע להם שאתה עומד לפרסם רומאן על הנושא הזה ?

אריכא: "איך וכיצד נתגלגלה הידיעה על התקרב מועד הופעתו של הרומן - אין לי ידיעה ברורה, אף כי יש לי כיוון מסויים שאינני יכול להוכיחו - והחלטתי להשאירו בגדר השערה בלבד."

הספר נמכר היטב ומן הסתם הידיעות על כך שהוא אוים בידי הצנזורה לא הזיקו כלל ורק הועילו כפי שקורה בדרך כלל במקרים כאלו. הדבר ניכר כעבור שנים ספורות כשהתפרסם רומן חדש של אריכא "המסך עולה" שזיכה אותו ב"פרס אשר ברש". עמוס אריכא הוא ככל הנראה האדם הצעיר ביותר שזכה בפרס זה. הרומן בולט בגישתו המציאותית והתיאורית" נימקו אז השופטים.

ברוך קורצוויל המבקר לא הסכים אתם וכתב בהארץ: "ספר שאולי יעניין רודפי סנסציות זולות ורכילות. מה קורה בועדות הפרסים שלנו? נדמה לי שיש לשולח את השופטים להשתלמות בחו"ל."

גרשון שופמן גינה את קורצווייל ודומיו וקרא להם "רצנזנטים" ושיבח את הספר והגדיר את אריכא כ"כוח בלטריסטי בלתי שכיח".

מבקר בן התקופה ז. איש שלום כתב על הספר: "בספר מזדקרת לעין השפעה של ספר זר". לדעת המבקר החלק הארוטי בספר היה גדוש מדי: "חלילה לנו לחשוב כי נוער חייב להתנזר מתענוגות העולם אבל "פריון" כזה המצוי אצל עמוס אריכא אינו נורמאלי אפילו לגבי הנעורים התוססים ביותר."

שנים רבות לאחר מכן ב-1998 עמוס אריכא הוציא לאור את הספר שוב בהוצאת "נירם" במהדורה מתוקנת לכבוד שנת החמישים למדינה .

אריכא: "במקור היו כמה וכמה דברים שמכבר רציתי לתקנם הן מבחינת המבנה של הרומן שיש בו בוסר, כולל בענייני שפה וניסוח, כמקובל לגבי סופרים לא מעטים. במהלך הכתיבה המתקנת השמטתי קטעים והרחבתי באחרים שממרחק השנים נעשו יותר מחודדים."

מעניין שעטיפת המהדורה המקורית נוצרה בידי עמוס אריכא הצעיר עצמו, בעוד שעטיפת המהדורה החדשה היא של אביו המנוח, סופר שלא נודע דווקא כאמן.

אריכא: את עטיפת המהדורה הראשונה אני רשמתי ואילו הציור בעטיפת המהדורה האחרונה הוא חיתוך בשעמנית "מחנה אוהלים", מסדרה בת 16 חיתוכים שעשה יוסף אריכא כאיורים לקובץ סיפוריו "מראות בכחול" (1941).

איש התיאטרון

ספרו הבא היה ספר שערורייתי גם הוא ואף הוא התבסס על ניסיון חייו באותה התקופה כאיש תיאטרון . זה היה "המסך עולה " שתיאר ללא כחל ושרק את חיי אנשי התיאטרון בארץ "מאחורי הקלעים" (את העטיפה צייר הסופר הצעיר). הספר נחשב ל"רומן מפתח" ועורר רעש גדול כשיצא לאור. ורבים זיהו בו דמויות אמיתיות.

אריכא מאשר: "הגיבור מושפע מדמותו של יוסף מילוא שהיה המנהל שלי בקאמרי האיש עשה הרבה דברים טובים וחשובים ובראש ובראשונה ייסד את הקאמרי ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אבל במקביל גרם להתדרדרות התיאטרון הישראלי של התקופה והוא נודע באורח חייו הנהנתני, לגבי אותה התקופה לפחות. היום ספק אם "המסיבות הנועזות" שנוהלו בביתו היו מביאות להרמת גבה ... הגיבור פלד הוא בן דמותו של מילוא מוקף פרימדונות מזדקנות, כוכבניות שכבניות ומחזאי מוכשר אחד הנמק במרתף בגלל יחסי ציבור גרועים. זה היה הרומן הראשון שנכתב על התיאטרון בארץ. לא עסקתי בלכלוכים סתם. היה לי יעד. לא הסכמתי עם התפיסה התיאטרלית של מילוא."

הספר עוסק במאבקה של שחקנית צעירה ושאפתנית כנגד שחקנית עבר מפורסמת שמיטבה מאחוריה וקל מאוד לזהות אותה כחנה רובינא. הסיפור מסתיים בניצחונה של הצעירה.

-חנה רובינא ידידתך קראה את הספר הזה שעסק גם בה?
 

אריכא: "זמן קצר לאחר הופעת 'המסך עולה' כבר הייתי בדרכי לארה"ב לביקורי הראשון שם. באותה תקופה כבר לא הייתי ב-הבימה ובסטודיה של אבני כבר לא ביקרתי שנים מפני שהיא הפכה לגלריה. רובינא לא היתה קריינית גדולה של ספרים. כך שלא חיכיתי לתגובה. אבל היו תגובות שונות של אנשי תיאטרון. בכל זאת זה היה הרומן הראשון על רקע התיאטרון בארץ. הגיעו כאלה בע"פ ובכתב. אבל אינני מנהל מערכת מסודרת של ניירת וכמעט דבר לא נשאר מזה."

בתקופה זאת אריכא היה שחקן תיאטרון. הוא הופיע עם שייקה אופיר ועם הדוגמנית והכוכבנית לעתיד ונערת הזוהר הראשונה של ישראל זיוה רודן בשלישיית פנטומימה

אריכא: "עבדתי בארבעה תיאטרונים, ב"הבימה", "הקאמרי", "אוהל" ו"זירה" כשעדיין בהדרכתו של מיכאל אלמז המייסד נחשבה לתיאטרון אוונגארדי שמשקלו היו רב. הופעתי בתפקידים שונים, מהם זעירים מהם בולטים ומהם ראשיים. בין היתר הצטרפתי לשייקה אופיר וביחד עם זיוה שפיר, דמות מוכרת באותם הימים גם כרקדנית מתלמידותיה של גרטרוד קראוס, ייסדנו את "תיאטרון הפנטומימה" שפעל במסגרת התיאטרון הקאמרי. הפרק הזה היה בעל משקל רב מבחינתי האישית. עבדנו ביחד בשנים 1953-5. כל מה שנאמר על כישרונו המקורי הנדיר של שייקה היה אמת לאמיתה ולא הפריז."

תמיד יש דברים שאתה כותב ונשארים במקרה הטוב במגירה ובמקרה הרע גם לא שם. אריכא הכניס חוויות מתקופה זאת בחייו בספרו החצי בדיוני "נשף חברים". את הקריירה הבימתית שלו החל אריכא בתפקיד ניצב ב"אותלו " שהעלתה "הבימה" כשהיה בן 16 בבימויו של יוליוס גלנר. בין ההצגות בהן השתתף שם היו "פר גינט" בבימויו של סנדרו מלמקוויסט, "אני רב החובל" בבימויו של ישראל בקר, "ליליום" בבימויו של גלנר, ובקאמרי "אנשי ריב" בבימויו של היי קיילוס, "נאסר א-דין" בבימויו של יוסף מילוא, "הם ידעו מה רצונם" ב"אהל" בבימויו של פיטר פריי, "אלדוראדו" בבימויו של מנחם גולן, "הנערה והכושי" בבימויו של זאב ברבן, "מסעות מסייה פרישון" והצגות נוספות ב"זירה" בבימויו של מיכאל אלמז, ועוד. הוא נסע לחו"ל לארה"ב ללמוד משחק בסטודיו של לי שטרסבורג. שם פגש את גייל בורקוב גם היא שחקנית שויתרה על התיאטרון אך חזרה עימו לארץ .

מטבע הדברים עמוס אריכא לא רק שיחק. הוא גם כתב מחזות משל עצמו.

אחד מהם היה המחזה של הסיפור הידוע של מאיר הר ציון שיצא לנקום את רצח אחותו בידי בדואים בעת שיצאה עם ידיד למסע לסלע אדום בירדן, מבצע אופנתי אז מאוד בקרב הצעירים הנועזים של התקופה, ונאנסה ונרצחה בדרך. המחזה "ההולכים לסלע אדום" הייתה צעקה לנקמת-דם שעסקה ברצח חבורת מטיילים שיצאו לבקר בפטרה ונקלעו לקרב קטלני ולא חזרו.

אריכא: "הבמאי המנוח אברהם ניניו אהב אותו מאד וכבר ישב עימי ועם אשתו לשפרו ולהכשירו לבמה, פעמים אחדות בדירתם הקטנה ברמת-גן. אפילו התחלנו להרהר בשחקני הבימה בעיקר מבני הדור הצעיר , שניניו רצה בהם. היתה הרגשה טובה. לצערי עקב רגישות צנזורה באותם הימים נמנע מהמשך ההכנות. עד שהגיעה ידיעה כי הצנזורה פסלה את המחזה. ואל תשאל אותי על מה ולמה, שכן הדברים מעורפלים."

בכל אופן המחזה יצא לאור כספר. (ניתן לנחש שההצגה נאסרה מאותה הסיבה שנאסר אז השיר "הסלע האדום" של חיים חפר להשמעה ברדיו על מנת לא לעודד אנשים לצאת למסע הרפתקאות משלהם לסלע האדום).

-היו לך הצלחות בימתיות ?
 

אריכא: "בתחילת שנות החמישים כתבתי מערכון ללהקה צבאית. הגרסה הראשונה שלו הוצגה כמדומה לי ביום העצמאות של 1952, במסגרת נשף של מחנה מטכ"ל. ואילו הגרסה השניה (הצלחה מטורפת...) היתה כשהשחקן והבמאי של להקת פיקוד צפון, אברהם (אבי) דויד לקח את המערכון והפך אותו לשלגר אדיר של הלהקה. המערכון נקרא בשמו המקורי "אילוף הרס"ר". דומני שהם הציגו אותו מאות פעמים - פעם אפילו נקבו במספר אלף... אולי על דרך ההגזמה של ההצלחה המסחררת."

עבור כותב שורות אלו בכל אופן עמוס אריכא מוכר בראש ובראשונה ומעל לכל מתחום אחר לגמרי של כתיבה כסופר הרפתקאות לילדים.

הנוסעים הראשונים לירח

עמוס אריכא החל את הקריירה שלו ככותב לילדים במחזה, שאותו הפך גם לספר, בשם 'הטיסה לירח: ספור לילדים' ( בהוצאת "אורן שהייתה קשורה להוצאת יהושע צ'צי'ק , 1958); אחד מספרי המדע הבדיוני הראשונים לילדים בעברית. ספר זה מתאר ילדים מצפון תל אביב שטסים אל הירח בטיל מתוצרת בית שאותו הרכיבו במערה חצובה בכורכר - וזאת בתקווה למצוא דרך להפסיק את המלחמות בין המעצמות. ובכך מקדימים את שתי מעצמות העל. על הירח הם פוגשים את אנשי הירח, שתרבותם מפותחת, ונפגשים עם נשיא הירח, המדבר בכל השפות של עמי העולם ותפקידו לשמור על השלום בעולם. נשיא הירח מוסר להם איגרת ברכה לנשיא מדינת ישראל, לכבוד חג העשור של מדינת ישראל. בהמשך מסתבר כי לא באנשי ירח מדובר, אלא בבני מלאכי אלוהים, שמודיעים להם כי השלום ירד לעולם בזכותם, ילדי ישראל, שבאו לבקשו.

הסיפור הומחז על ידי אריכא עם שירים שנכתבו במיוחד להצגה על-ידי דידי מנוסי והוצג בתיאטרון הילדים שליד הסתדרות המורים והגננות בבימויו של דן קדר. הכריכה של הספר צוירה בידי א. מורדוך והאיורים נרשמו על-ידי אריכא.

אריכא: "הספר נכתב בהשפעה האדירה שהייתה אז ללווין הראשון ששוגר לחלל - הספוטניק של הרוסים."

זה ככל הנראה הייתה ההצגה הראשונה לילדים בישראל שהשתמשה בחומרים של מדע בדיוני ועדיין אחת הבודדות. היו עוד הצגות לילדים שכתבת ?

אריכא: "בין ההצגות האחרות שכתבתי היו שניים שזכו בהצלחה גדולה בתיאטרון לילדים של מנחם גולן דומני בשנים 1953-5. שניים אלה התבססו האחד על "גוליבר במדינת הגמדים" והשני על הפרק התנ"כי "דויד וגולית". פרט לאלה כתבתי עוד מספר מחזות ומערכונים שאין ברשותי או במאגרי זכרוני פרטים נוספים עליהם. היו גם מחזות לילדים שאחדים מהם הוצגו במחנה קיץ לנוער דובר עברית בארה"ב, שאיני זוכר מה קרה אתם."

פרשי הגליל 
 

אלכסנדר נשען בכפות ידיו על הסלע ורגליו התכופפו במאמץ רב לבל ייסוג לאחור. הוא התנשם והתנשף בכבדות, אך הסלע לא זז כמלוא הנימה. חשתי כי מעוצם המאמץ העליון, עוד מעט ויתפקעו שריריו האדירים. אך הנה... נראה היה כי הסלע זז! הטבע נכנע לכוחו של האדם!

לאט לאט דחף אלכסנדר את הסלע [...]

עוד מעט ורעש עלה בשעה שהסלע שחסם את המעבר התגלגל ממקומו ואנחנו היינו משוחררים!
- זה לא בן תמותה! - לחש דאוד אבו-יוסוף וחיבק את אלכסנדר המיוזע. - זהו מלאך אלהים! (עמוס אריכא, פרשי הגליל בסלע אדום, 1961).

אחר-כך חיבר את הטרילוגיה 'פרשי הגליל' (1963-1961).

אריכא : "בשישים ואחת חזרתי לארץ לתקופה קצרה והתבקשתי לעזור בשחזור זיכרונות כתובים של אנשי ארגון "השומר". היות והייתי בקי בחומר הזה, החיכוך אתו מחדש הזכיר לי את הימים בהם נדלקתי לדמויות ולחומרים המיוחדים - אוירה שונה היתה בארץ מנוסח אמיתי של "שבו בנים לגבולם" ולא בעזרת כידוני ושריוני צה"ל, שאיש לא חשב עליו. מכאן התקצרה הדרך לכתיבה עצמה. בפרשי הגליל הדמויות היו קיימות מבוססות על המציאות ההיסטורית ולא מתוך הכרות אישית דווקא... תגובות היו. רבות-רבות, הן לגבי סדרה זו וכעבור שנים לגבי סדרת הצוללים. שתי הסדרות האלה חיממו את לבי שהיה אז לב של יוצר צעיר. מה גם שרציתי לכתוב לבני הנעורים בכל זאת בשונה משכתבו יוצרים אחרים."

סדרת "פרשי הגליל" מלווה את הרפתקאותיהם של שני חברי ארגון 'השומר' מבתקופת השלטון הטורקי, אחד מהם הוא המספר, איש הגליל יגאל, שומר המושבה ראש-פינה (דמות חיוורת שאינה משאירה כל רושם על הקורא), והשני הוא שומר כפר יבנאל, הענק ואדיר הכוח אלכסנדר הגלילי (שבאיוריו של אריכא נראה כמעין שאול טשרניחובסקי אדיר שרירים), הוכחה לכך שגם יהודים יכולים להידמות להרקולס. השניים נעזרים בדמות אקזוטית במיוחד, שיח' 'דאוד אבו-יוסוף', לוחם יהודי בדואי מהשבט האבוד של יהודי חייבר שבחצי האי ערב! השלישייה נלחמת במנהיגי כנופיות ובסוחרי עבדים שונים. העלילה מתרחשת במקומות אקזוטיים, ובמדבריות סיפורים אלו היו במידה רבה מעין מערבונים שהתרחשו בנופיו התנ"כיים של המזרח התיכון, והזכירו לא מעט את ספריו של קרל מאי על המזרח התיכון, אלא שכאן מילאו השומרים העבריים הגיבורים את מקום גיבוריו הגרמניים של מאי.

הספרים בסדרה זאת היו: פרשי הגליל בסלע אֶדום (1961), שבו נודדים הגיבורים פרשי הגליל השומרים יגאל ואלכסנדר וידידם השיך הבדואי היהודי דאוד אבן יוסוף איש השבט הבדואי היהודי "אבן יהודה" מן הגליל אל העיר פטרה בחיפוש אחר אוצר נעלם שהוטמן שם בידי המלך הורדוס; בסלע האדום הם מחפשים ומוצאים את אוצרו האבוד של מלך יהודה, הורדוס האדומי (ומשאירים אותו במקומו לבעליהם החוקיים, לבני יהודה, עד שיקום לעם יהודה נשיא הראוי לו) פרשי הגליל במדבר ערב (1962) שבו השלישייה יוצאת לחצי האי ערב בעקבות נער מראש פינה שנחטף לשם בידי שיך ערבי שואף לנקמה ונמכר כעבד לארמון עמיר ערבי בחצי האי ערב הם מתחקים אחר יהודייה יפהפייה שנחטפה לשם, אהובתו של דאוד אבו-יוסוף. 
 
פרשי הגליל בעמק הערבה (1962) שבו השלושה יוצאים בעקבות פושע יווני ערמומי שגנב את ספר התורה העתיק של שבט "אבן יהודה " הספר שמוכיח את הקשר שלהם לעם ישראל.

הבדואי היהודי בספרות העברית 
 

דמותו של הבדואי היהודי התבססה על דמות אמיתית, שהייתה מוכרת היטב לשומרי פתח-תקוה בסוף המאה התשע-עשרה. דמות זו מופיעה בספרו של יגאל בן נתן, הפרש מן המדבר (1976), השוטח תיאור דמיוני של תולדות חייו של אבו-יוסוף כאיש שבט בדואי יהודי, ובספרים שונים של אהוד בן עזר, כמו בעקבות יהודי המדבר (1983), ספר שגיבוריו יוצאים למסע בזמן אל המאה התשע-עשרה ופוגשים את אבו-יוסוף, פרשים על הירקון (1989), סיפור ביוגרפי על השומר יהודה ראב, ובו מוצגת דמותו האותנטית של אבו-יוסוף, וכן צל הפרדסים והר הגעש (1997), העוסק ב'השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו'. בספר זה מסופר על אבו-יוסוף שהיה יהודי מבגדד, בן למשפחת סוחרים, שעקב קשרי המחסר שלו עם הבדואים בעירק חי בחברתם חודשים רבים בשנה. אבו-דאוד נוסע לדמשק בעקבות סוסתו שנגנבה, ומשם ממשיך לירושלים. בכפר הערבי פג'ה מספר לו שיח' הכפר שלא רחוק משם חיים יהודים מבני עמו, ואבו-יוסוף הולך לבקרם. בהתחלה הוא מתקשה להאמין שאנשים לבנים ובהירים כאלה הם יהודים, ורק לאחר שהשיח' נשבע לו כי אלה אכן יהודים, הוא חוזר אליהם ונשאר עמם במשך שנה. בשנה זו הוא עוזר למתיישבים הראשונים ומלמד אותם 'הלכות שמירה ושכנים'. אך דומה שאף אחד מהספרים האלו לא הציג את אבו-יוסוף בצורה מרתקת ואקזוטית כל-כך כמו אריכא, שהתעלם מהדעה שיתכן והאיש היה יהודי רגיל מבגדד, והפך אותו להתגלמות של שבטי ישראל האבודים, שנחקרו על-ידי החוקרת הנודעת רחל ינאית.

 

הצוללנים


ציור: ריקי בן ארי

לאחר מכן עמוס אריכא חיבר טרילוגיה נוספת של הרפתקאות לנוער המסופרת בגוף ראשון בידי עיתונאי על מאבקיו שלו ושל חבורת ידידים בשודדי עתיקות המתנכלים ליצירות אמנות ועתיקות הקבורות מתחת לים ליד ערי חוף שונות בישראל. הספרים היו: מבצע קיסריה (1966) שעוסק בחשיפת אוצרות אמנותיים מעשי ידיו של האמן החצי ישראלי וחצי פיניקי חירם איש צור (דמות מרכזית בפולחנם של אנשי ארגון "הבונים החופשיים" דהיום ) שבנה את בית המקדש עבור שלמה המלך, שנשלחו על ידי הורדוס מלך יהודה לקיסר הרומאי אוגוסטוס, אך ספינתם הוטבעה בידי קנאים יהודים שביקשו למנוע את העברתם של אוצרות יהודה לרומאים.

וכעת חבורת אידיאליסטים נאבקת לחלצם ולהביאם לידי מדינת ישראל תוך שהיא נאבקת במולטי מיליונר אמריקני חובב עתיקות השואף להעבירם לארמונו בארה"ב במקום להעבירם לידי יורשיו של הורדוס במדינת ישראל.

אתה ידעת שחירם איש צור הוא דמות מרכזית בפולחן של הארגון החצי חשאי "הבונים החופשיים" ? אתה קשור אליהם ?

אריכא: לא ידעתי. מאז נעורי הדליק אצלי חירם האמן החצי פיניקי וחצי עברי את דמיוני. האיש המדהים הזה, שבעצם תכנן ובנה את בית המקדש הראשון - היה, אם להשוותו לאמן אחר, לא פחות מאשר ליאונרדו דה-וינצ'י של המזרח התיכון העתיק. לשקף דרכו סיפור מאותם ימים - מה יכול להיות נפלא ואפל מזה?

בספר השני בסדרה "במצולות יפו" (1967) יוצאים בחיפוש אחר ציורים ששקעו של פבלו פיקסו ואמנים מפורסמים אחרים. ואילו בספר השלישי והמסיים של הסדרה "עכו שוקעת" (1968). יוצאים הגיבורים אחר פסל מדהים של האלה עשתורת ומטבעות אלכסנדר מוקדון ששקעו מתחת למים תוך מאבק בחבורת פושעים, ואגב כך חושפים שיסודותיה של העיר עכו שוקעים אל מתחת לים. אבל משום מה דבר לא נעשה עם תגלית מזעזעת זאת ויש מקום לחשוד שאולי ב"יקום" של סדרה זאת עכו שקעה לה מתחת למים לאחר הספר השלישי משל הייתה ונציה ישראלית.

אריכא: "בשלהי 1965 מר לוין-אפשטיין בעל הוצאת א. לוין-אפשטיין מינה למנכ"ל חדש את מי שהיה אלוף גייסות שריון, תא"ל אורי בן-ארי. היה זה מפנה ממשי בניהול ההוצאה ובית הדפוס הגדול שלה בבת-ים. בין יתר הדברים שהם החליטו לשנותם היה לקרב קהל קוראים צעירים. באותה תקופה נחלה הצלחה בקרב הקוראים האלה הטרילוגיה שלי שהופיעה בהוצאת "מסדה", "פרשי הגליל", והכוונה הייתה להוציא טרילוגיה לבני הנעורים גם בהוצאה המתחדשת.

אורי בן-ארי פנה וביקש ממני לכתוב טרילוגיה שכזו, והנושא שנדלק אצלי נקשר בצלילות ארכיאולוגיות מול שלוש ערי חוף, עכו, קיסריה ויפו. תוך כדי התרחשות העלילה בת זמננו גם התכוונתי לשחזר את העבר ההיסטורי של כל אחת מאותן ערים. הרעיון לסדרה נולד כתוצאה מסיפור מרתק ששמעתי על צלילה מול קיסריה בה השתתף המספר, אחד מהבולטים בין הצוללים שלנו בכל הזמנים, חיים סתיו. הוא היה צוללן צעיר איש חיל הים שבחר לעסוק באמודאות וארכיאולוגיה .ובין השאר השתתף במבצע הארכיאולוגי התת מימי של לינק שניסה לגלות את מכמניה התת- מימיים של קיסריה. פניתי אליו ללמוד את סודות הצלילה ובחודש ינואר מקפיא של שישים ושש נסעתי יום אחרי יום לקיסריה, למועדון הצלילה שחיים סתיו ניהל שם עבור הברון רוטשילד. הסיפור שבעצם הדליק את ניצוץ ספרי המצולות היה מפתיע: יום אחד סיפר לי חיים סתיו כי חודשים אחדים לפני שנשא את חברתו לאישה, הוא השתתף בצלילה ארכיאולוגית מול חופי קיסריה. באחת הצלילות מצא טבעת יקרת-ערך מהתקופה הרומית ושמר אותה לעצמו. במכתב ששלח לאחר מכן לארוסתו שנמצאה אז בארה"ב (הוא עצמו היה בן קיבוץ דגניה), כתב כי בידו שמורה לה טבעת אירוסין וסיפר כיצד התגלגלה אליו. כעבור ימים אחדים הגיעה לקיבוץ משלחת אנשי שב"כ לחקור אותו. מתברר כי באותן שנים עדיין היתה צנזורה חריפה על מכתבים, ומישהו החליט שבוצעה כאן עבירה ושיתפו משום-מה חוקרי שב"כ בעניין, אולי מפני שמממן המשלחת בקיסריה לא היה ישראלי, וחששו שמא מתנהלים עניינים שטוב יהיה לדעת עליהם ביתר הרחבה... בקיצור, הטבעת לא הגיעה לאצבע המיועדת אלא לרשות העתיקות. לאחר שסיפר לי ידידי זה את פרשת הצלילה שלו בקיסריה סיפרתי על הפרשה המרתקת למו"ל והוא אמר: "אתה תכתוב אני אפרסם ". ושכר הסיפור הזה היו שלושת הספרים, מבצע קיסריה, במצולות יפו ו-עכו שוקעת. הרי לך "מעשה בטבעת עתיקה". כעבור זמן, כשהתקרב מועד יציאתי למכללה לקצינים בכירים של משטרת ישראל וחופשתי הגיעה לקיצה, ניגשתי בשעותי הפנויות לכתוב את הראשון בסדרה, "מבצע קיסריה".

אם כי אריכא הוא צייר מקצועי ומאייר, הרי באופן נדיר אצלו לא הוא שאייר את ספריו אלוה.

אריכא: "אז עלתה שאלת המאייר, ובדיונים השתתף גם עוזרו של בן-ארי, בחור מרשים שקשרתי אתו קשרי ידידות מאז ועד מותו כעבור שנים. שמו היה נחמן אוריאלי מהרצליה שעשה כברת-דרך נכבדה במו"לות הישראלית ובתפקידו האחרון דומני שהיה מנכ"ל הוצאת "כתר". אם זכרוני אינו מכשיל אותי, היה זה הוא שהציע כמאיירת ראויה לספר את האמנית ריקי בן ארי. אני לא רשמתי את הרישומים לספרים כפי שעשיתי בסדרה קודמת שלי "פרשי הגליל" מפני שבאותם הימים זמני החופשי בתפקידי כקצין במשטרה נהייה יותר מצומצם - והעדפתי להפקיד את הנושא בידי ריקי, והתוצאה המצויינת העידה כי לא טעיתי. הייתה לה יכולת טבעית להתמזג ולהזדהות עם הנושא שעסקה בו. היא ידעה לתת לכל עצם את המשקל הנכון. עולם הדממה שלה נעשה רוחש חיים בדיוק כפי שהתכוונתי אליו, והתברכתי בשותפות הזאת."

אריכא: "לצערי היא הספיקה לאייר רק עוד ספר אחד בסדרה, את "במצולות יפו" ואילו הספר השלישי "עכו שוקעת" נמסר לצייר-מאייר אחר ברוך אלרון, לאייר ברוחה של ריקי ובהשפעתה הברוכה."

בספרים אלה הצליח אריכא להעביר לבני נוער רבים, בצורה שאיש לא עשה לפניו (או אחריו), את היופי והמתח שקיימים בחפירות הארכיאולוגיות מתחת לפני הים והמתלווים לחיפוש אחר אוצרות קדומים ואקזוטיים.

אריכא: "הסדרה הזאת הייתה פופולארית מאוד, כל כך פופולארית שיום אחד הגיעה אלי במפתיע קבוצה שמנתה חמשה מבכירי הצוללים בארץ, ובראשם חיים סתיו האיש שעל דמותו התבססה הסדרה , והביאו לי במתנה כד קדום של מים מקיסריה כאות הוקרה על כך שהפצתי את דבר קיום הצלילה ועושרה בין רבים."

אני עצמי הוא אחד מהרבים האלה .לא זכור לי שידעתי על האפשרויות השונות של תחום הצלילה לפני שקראתי עליהם בספרים הללו של אריכא. בעקבות קריאת ספרים אלה התעורר בי עניין בתחום הארכיאולוגיה התת מימית.

סופר הריגול

איך הגעת לתחום סיפורי המתח למבוגרים?
 
אריכא: "התחלתי לכתוב סיפורי מתח קצרים בעיתוני נשים. אומנם מקובל לחשוב שהיה זה צבי לידסקי המנוח, מכר וותיק שלי, "שהמציא" את הסיפור השבועי הקצר דומני לעיתון "לאשה", אך האמת היא שהקדמתי אותו לפחות בעשרים שנים. במחצית שנות החמישים הופיע שבועון נשים חדש "עולם האשה" שהעורך הראשי שלו היה אורי קיסרי האגדי. שם פרסמתי על-פי הצעתה של העורכת האחראית עפרה אליגון סדרת סיפורים קצרים שהופיעו שבוע אחר שבוע במשך חודשים ארוכים ואף לוו ברישומים שלי בשחור-לבן. את שם הסדרה "אספלט וניאון" נתן אורי קיסרי עצמו. בין אלה היו כמובן סיפורי מתח ורובם בנויים בשיטת הפאנץ'-ליין. סיפור קצר נוסף על רצח פרסמתי באחד הגיליונות הראשונים של "את" בעריכתו של טומי לפיד. הקדשתי אותו אז לידיד שהופיע במשפט רצח, עו"ד בצלאל (ברי) צור, שחי כיום בטורונטו שבקנדה. השתתפתי גם בין בקובץ הסיפורים "רצח על-יד הבית" שהופיע בהוצאת כתר לפני שש שנים. הסיפור היה אמיתי, ומדובר ברצח כפול של הוריה הישישים של מי שהיתה אז נשיאת ויצו העולמית (רעיה משהו...). אולי הגיעה השעה לכתוב גם קובץ סיפורי משטרה..."

איך אתה איש הבוהמה הרגשת במשטרה?

אריכא: "לפעמים דווקא סייעתי לאנשי בוהמה ידועים שהסתבכו למשל כאריק אינשטיין ואורי זוהר אחרי שנתפסו עם סמים וביקשו שאסייע להם ועשיתי עבורם הכל. נפגשתי עם החוקרים להסביר את הרקע שיבינו שלא מדובר לא בפושעים ולא בסוחרי סמים אלא ביוצרים חשובים השייכים לזרם אמנותי הרואה בסמים הקלים קטליזטורים ליצירה. האמת היא שאני בעצמי לא האמנתי בזה. אך היתה בעיה נוספת עם אחד מהיוצרים האלה שהתפרע ורצו להגיש נגדו תיק נוסף. באתי, דיברתי והסברתי והתיק לא הוגש. קיבלו את בקשתי להניח לו. מאז נרגעו הרוחות."

כתבת ספרים על המשטרה ?

אריכא: כן כתבתי רומן מתח על המשטרה "אביב שחור" וגם ספר באנגלית "מסע לעבר הקץ" על כנופית פושעים ישראלית בארה"ב.

כותבו של פטריק קים

ובתקופה שהיה אריכא איש משטרה הוא כתב מהצד למעלה משלושים ספרי פטריק קים על הסוכן החשאי הקוריאני מסוקס האצבעות ורב המעללים. למה אתה, דובר המשטרה, מצאת לנכון לכתוב ספרי פטריק קים?

אריכא: "הייתי צריך לגמור את החודש ממשכורת משטרתית. הייתי אז רב פקד ודובר משטרה ועדיין זה לא היה פשוט לגמור עם זה את החודש. המו"ל אורי שלגי הציע לי לחבר כמה ספרים. הוא אמר לי שהכותבים האחרים הם בחופשה ומישהו צריך למלא את מקומם."

מהר מאוד אריכא הפך לאחד הטובים והבולטים שבכל כותבי עלילותיו של הקוריאני המסוקס בכל שנות קיומו. יותר משלושים פעם הוא הוליך את הקוריאני המסוקס ממשרדו של הקולונל הארדי מפקד היחידה המיוחדת האמריקנית אל מכת השוטו המרסקת מוחות בסיום דרך עלילה עמוסת פיתולים ובלונדיניות יפות.

אריכא: "האם ידעת שבכל הסדרה הזו (וכתבתי כנראה יותר משלושים ספרים), ישנו ספר אחד שהוא שונה מכולם? אני מתכוון ל"גלימת האבדון". הספר היחיד שכתבתי בגוף ראשון דהיינו פטריק קים מספר בו על עצמו (!). אני זוכר שהעלילה מתרחשת במקומות מסוימים לאורך האמזונאס.. זהו ספר שאני זוכר לא רק משום שכתבתי אותו בגוף ראשון, אלא גם משום שאז ניסיתי להפסיק לעשן (והייתי כזה במשקל מעשן בינוני-כבד) ורציתי להיווכח אם אהיה מסוגל לכתוב מבלי לאחוז בסיגריה, ושיניתי את כתיבתי ליותר מורכבת (בסדרה), ועברתי מגוף שלישי לראשון שמחייב לצבע קצת שונה.. לצערי אחרי שלוש שנים חזרתי לעשן, אבל הפסקתי סופית אחרי זמן-מה ואיני נוגע בסיגריה עד היום וכותב בלי לחוש בחסרונה. ואת 'גלימת האבדון' לא שכחתי."

פטריק קים היה "חלטורה" עבור אריכא. אבל הספרים הטובים שלו בסדרה זאת עסקו בנושאים החביבים עליו שעניינו אותו באמת וזה ניכר בכתיבה. ישנם כמה ספרי פטריק קים שאותם כתב עמוס אריכא שהם מוערכים במיוחד בידי קהילת חובבי פטריק קים בישראל . אלו כוללים את הספר "גלימת האבדון" שבו יוצא פטריק קים כנגד רופא נאצי דמוי מנגלה בברזיל בעלילה שכוללת דיון מסובך יחסית בשאלות מוסר שונות. אורי שלגי עצמו מעריך ככל הנראה את הספר הזה יותר מרוב ספרי הסדרה. בהוצאת המדורה השנייה שלו הוא טרח וכתב על העטיפה האחורית מקום התקציר הסטנדרטי הודעה שזהו "אחד מהספרים הטובים ביותר על פטריק קים". דבר שכמעט לא עשה לגבי אף ספר אחר.

ספר מוערך אחר עוסק בעולמו של אריכא עולם האמנות. זהו הספר "החיוך של מונה ליזה" שבו הקוריאני נתקל בציירת מסתורית שהיא סוכנת ק.ג. ב ובעולם הבוהמה והאמנות של פאריז. ואגב כך מנהל דיון עם ידיד אמן על האפשרות שדמות מונה ליזה בציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י היא בכלל גבר. הפעם הראשונה כמדומה שתיאוריה אזוטרית זאת הופיעה בעברית ודווקא בספר פטריק קים .

בספר מוערך שלישי "המוות סוף פסוק" קים מתמודד עם מיליונר יווני מטורף ועמיתו במאי סרטי אימה שמתכננים את מותו כסצנה מסרט אימה, עלילה שמזכירה יותר משמץ את ספרו הידוע של ג'ון פאולס"משחק האל". 
 

אריכא: "לא ראיתי בכל זה כותל-מזרח של עבודתי אבל בהחלט גם לא "סבלתי" בעת כתיבתם של ספרי "פטריק קים" שכתבתי בשעות חטופות פה ושם. נדמה שספרים אלו שימשו לי כקורס הדרכה והכשרה לדברים שנכתבו כעבור שנים. אורי שלגי אמר לי פעם שהקוראים הגיבו בצורה מצויינת דווקא על הספרים שנכתבו על-ידי, ולדעתו הם היו טובים מקודמיהם ומהבאים אחריהם הן בעלילה והן בשפה. הכתיבה התקיימה בסיר-לחץ. העבודה נעשתה לעתים ע"ח מנוחה (עבדנו כבר אז במשטרה ימים ארוכים - תמיד משש בבוקר ולעתים לשעות הערב והלילה. כך שאם היתה מזדמנת לי אחה"צ למשל שעת מנוחה, ניצלתי אותה לכתיבה, ובעיקר בלילות. שעתיים, שלוש. עד אפיסת-עין. אתה בודאי זוכר שהיו זמנים בלי אינטרנט ומוקדי מידע בשפע שקשה לעכלו. כתבתי אז במכונת כתיבה ולבדיקת עובדות שונות הסתייעתי \ בלקסיקונים, אנציקלופדיות (כללית, גיאוגרפית וכיו"ב), וספרים אחרים בהם מצאתי את העובדות שחיפשתי או בדקתי. כל זה לעתים דרש הרבה יותר זמן. ובכל זאת הצלחתי לעמוד במועדים שזה אומר הגשת כתב-יד לשלגי בממוצע של כששה שבועות. נהגתי גם להדפיס פעמיים כל כתב-יד. כתיבה ראשונה+תיקונים בעט+הדפסה סופית. מכאן שאתה יכול לשער לעצמך שבכל לילה שכתבתי הגעתי לממוצע של כאלפיים מלים. הגישה לכתיבה של פטריק קים היתה "פזיזנית" מבחינת העובדה שבישלתי במהירות רעיון לסיפור ופיתחתי אותו תוך מהלך הכתיבה. זו גישה שונה מהגישה לספרים האחרים שלי שלאחר שנולד הכיוון אני הופך בו אין ספור פעמים עד שהמתווה מתייצב לפחות בחלקים ובקטעים שונים כמעט עד לפרטים. הניסיון והידע שרכשתי בשנותי במשטרה ובעוד מקורות עזר לי רבות בכתיבה הזאת. נאחזתי בחומר שהיה מוכר לי היטב מבחינה אישית. דוגמה: "ארמון הנשים האבודות". כעשר שנים קודם לכתיבתו ביקרתי במיורקה. דמות המשורר שמופיעה שם אכן נולדה עקב העובדה שבפלמה דה-מיורקה גר בקביעות הסופר, המשורר וההיסטוריון הבריטי הנפלא, רוברט גרייבס (מחבר "אני קלאודיוס", "גיזת הזהב" ו-"שניים-עשר הקיסרים"). הרי לך מהיכן שאבתי את חומרי הסיפור הבסיסיים. כך גם ניכר הדבר בעוד כמה וכמה ספרים בסדרה.

לעתים מצאתי את הרעיון באירוע פוליטי שהתרחש אי-שם בעולמנו. וגם הסתייעתי בלא מעט מידע מהעיתונים - לעתים גם מדיווחים ממקורות אחרים שהכרתי. המפתח לכל זה היה לכתוב כמי שאין לו ספר לקרוא והוא צריך ליצור לעצמו סיפור מעניין. יש קשר בין סיפורים אלה למציאות אל תוכה נולדו. סיפורים שהם בשר מבשרו של המתרחש במציאות. אם לא החשבתי את הכתיבה הזאת כ"כתיבה יוצרת", הרי בעת העבודה עצמה התייחסתי אליה ברצינות. ידעתי בדיוק למה מצפה המו"ל מבחינת המסגרת וגודל כתב היד. השאר היה נתון לשיפוטי וליכולתי ולא זלזלתי בקוראי גם כאשר לא השתמשתי בשמי. מעולם לא ידעתי מי עוד כתב לסדרה הזאת עד שנתקלתי בחומרים שפרסמת עליה.

הדבר המשמעותי בפרשת כתיבה זו היה דווקא ההכרות והידידות שנולדה ביני לבין המו"ל אורי שלגי. מעולם לא נפגשתי בענף המו"לות באיש ישר ממנו. מבחינת מו"לים של ספרות-מתח, אני יכול רק לציין לשבח מתוך הערכה ממשית, את שלגי. איש הגון למופת, ישר כסרגל. הייתי אפילו אומר, נדיר בנוף המו"לות הישראלית. מה גם שהוא אוהב-ספר אמיתי. היה איכפת לו להצמיח גם ספרות-מתח במקביל לספרי המתח המעולים שתרגם ופרסם. מתוך שהכיר את ה"סנוביות" של השנים הרחוקות ההן, העלולה לדחות סופר שכותב בעברית ובמקור ספרי-מתח, החליט לבסוף להציגו כ"סופר חו"ל". מבחינתו זה עבד כנראה. הוא האמין באמונה שלמה שהוא תורם רבות לאוהבי ספרות בארץ. בלי סנוביזם. הוא תמיד ידע כי יש קהל רחב שוחר להנאתו ספרות עלילה רוויה במתח רומנטי. לדעתי רם אורן, למשל, מעולם לא יכול היה לזכות במעגל קוראים כה-גדול, אלמלא הייתה פרושה לפניו תשתית כזאת. שנוצרה בידי אורי שלגי."

מה משמעות השם "דולג" שבו השתמשת ככותב "פטריק קים" ?

אריכא" "השם ע. דולג קשר בהיסטוריית המשפחה. השם הקודם שלנו היה דולגין. והשם ע. דולג, משמעו "עמוס דולגין". השם ע. דולג שימש אותי ברוב המקרים, אך היו כאלה שכנראה השתמשתי בשם אחר - ואיני זוכר אותו. למדתי משורותיך שכמה וכמה מהספרים האלה זכו במהדורות נוספות וזה מעיד באמת על מה שציינת"קהל אוהבים".

המשך בחלק הבא...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד